"ויתנכלו אותו להמיתו" (לז, יח)

מצוות רבות בתורה נאמרו במספר מילים בודדות ובקיצור רב ללא הסברים הנראים לנו כנחוצים. לעומת זאת סיפור מכירת יוסף נמסר בפירוט רב והתורה מקפידה לספר אותו באריכות. מדוע מספרת לנו התורה את סיפור מכירת יוסף באריכות כל כך?

התורה רוצה להדגיש לכל הדורות ששנאת חינם אפשרית גם אצל גדולים וטהורים כבני יעקב. האחים ודאי לא היו מודעים לכך ששנאתם ליוסף נבעה ממה שקינאו בו. הם חשבו ששנאתם אותו היא לשם שמים, ולכן לא ראו עצמם פסולים מלשפוט אותו. אבל התורה מספרת לנו שהם אכן שנאו אותו בגלל קנאתם בו וקנאה זו גרמה להם לעיוות וסילוף בשיפוטם, כמו שכתוב (שמות כג, ח): "כי השוחד יעוור פקחים ויסלף דברי צדיקים". ואדם, גדול ככל שיהיה, אפילו כאשר הוא מרגיש שהשנאה היא לשם שמים, צריך לזכור את סיפור מכירת יוסף.

צריך שיהיה ברור בכל דור כמה חשוב מסר זה, שניתן לא רק מפי חז"ל אלא ישירות מפי ה': שגם גדולי הדור, כמו בני יעקב, יכול להיות שמעשיהם מוּנָעים לפעמים חס וחלילה על ידי שנאת חינם שלא בידיעתם. ואע"פ שאין לנו מושג במה שנקרא 'קנאה' אצל שבטי י-ה, עלינו ללמוד קל וחומר לבדוק את מעשינו.

שנאת החינם של האחים ליוסף גרמה לגלות מצרים, הגלות הראשונה שגלו בני ישראל. שנאת חינם גרמה גם לחורבן בית שני, כדברי חז"ל (יומא ט ע"ב). ספר יוסיפון, פרק צא (שלפי משנה ברורה, סי' שז ס"ק נח, מותר לקרוא בו, והוא מוזכר גם ברש"י ישעיהו כא, ד, ועוד) מתאר את שנאת החינם הרבה שהייתה בין היהודים אז, שנלחמו זה בזה בזמן שהרומאים צרו על ירושלים. כתוצאה טבעית ממהלך הדברים, וכעונש על שנאת חינם זו, הגיעה הגלות.

[גם גלות בית ראשון, שנגרמה עקב עבודה זרה, כאמור ביומא שם, קשורה למכירת יוסף, שכן גם גלות מצרים נגרמה בגלל עבודה זרה, שחשדו בה האחים ביוסף, כפי שכתבנו על בראשית לז, ז].

כעת עם ישראל נמצא בגלות עקב שנאת חינם. אם כן, סביר להניח שהגאולה לא תבוא עד שנלמד להתגבר על בעיה זו. אם נתגבר על שנאת החינם, ותהיה אהבת חינם, תהיה התוצאה איחוד כל עם ישראל על כל כוחותיו הפיזיים, הנפשיים והרוחניים, וכך בצורה טבעית וכשכר מהשמים נגיע לימות המשיח.

השלב הראשון בהתגברות על שנאת החינם הוא ההכרה בקיומה של שנאה זו, שהרי בכל מחלוקת, שני הצדדים טוענים שהם פועלים לשם שמים. סיפור מכירת יוסף יכול ללמדנו רבות על נושא זה.

נקודה נוספת בעניין זה: הרי לפי המפרשים, אחי יוסף דנו אותו למיתה בתור סנהדרין, ומאחר שמוטלת עליהם חובת עשיית משפט ("שופטים ושוטרים"), יכלו לדון את יוסף למוות.  אבל התורה אינה אומרת זאת ולא מספרת מהי הסיבה המשפטית שבגללה דנו האחים את יוסף, אלא מספרת לנו שבעצם מה שהניע אותם בסתר ליבם היה קנאה ושנאה, ובאמת לא פעלו לשם שמים כפי שחשבו או שאמרו לעצמם. התורה מלמדת אותנו בזה שייתכן שאילו אנחנו היינו שם, היינו מחזקים את ידיהם של האחים וכותבים את הסיפור כמעשה מוצדק של צדיקים נגד אחיהם הרשע. אך התורה שנכתבה על ידי הקב"ה, בוחן כליות ולב, מגלה את המניעים האמיתיים למעשיהם, שאף שבני יעקב היו צדיקים גדולים, הם טעו וחשבו שמניעיהם טהורים כשלמעשה המצב לא היה כך. בסיפור זה מלמדת אותנו התורה מסר חשוב, שאם גדולים כמו בני יעקב עלולים לטעות  ולחשוב שהם פועלים לשם שמים כשבאמת הם מונעים משנאה וקנאה, על אחת כמה וכמה אנו.

דברים אלו אינם נוגדים את דברי המפרשים, שהאחים דנו את יוסף בדין תורה. המלבי"ם (מלכים א' ג, י) קובע כלל: "כל דבר נדון על סיבתו התכליתי", כלומר, הכתוב מייחס לאדם את המניעים האמיתיים למעשיו גם אם הם מכוסים על ידי סיבות ותירוצים שונים (הוא מסביר בכך שלכן הפסוק שבמלכים שם מדגיש ששלמה המלך ביקש חכמה לשם ידיעת משפט, מפני שזו היתה מטרתו האמיתית, ולא בשביל הכבוד שמקבל בעל החכמה). זאת הסיבה שהתורה לא מספרת על המשפט שהאחים ניהלו נגד יוסף, אלא את המניע הפסיכולוגי האמיתי שהניע את האחים גם ללא ידיעתם - שנאתם ליוסף וקנאתם בו. מבחינה משפטית היו לאחים לדעתם סיבות טובות לדון את יוסף ולהורגו, אך המניע האמיתי למעשיהם היה השנאה, וזו הסיבה שבתורה נזכר רק המניע הזה.

זאת ועוד: האחים טעו בפירוש החלומות. הם הבינו מהחלומות שהוא מורד במלכות או מסית לעבודה זרה, אבל אנחנו יודעים שמשמעות ההשתחוואה של האלומות בחלום היתה הרבה יותר תמימה: שהם יזדקקו לו בעניין התבואה, שלכן ירדו אליו למצרים לקנות תבואה. אם כן, הפרשה הזאת מלמדת אותנו לא לדון את הזולת לחומרא, אלא לכף זכות. גם אם נראה לנו שמישהו רוצה לקחת את השלטון, או להסית לעבודה זרה, צריך לדון אותו לכף זכות, מפני שייתכן שאנחנו מפרשים פירוש לא נכון, מתוך התנגדות רגשית לא מודעת.