"וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רְאוּבֵן אַל תִּשְׁפְּכוּ דָם" (לז, כב)

בתחילה, כאשר יוסף הגיע אל האחים, כתוב "ויתנכלו אותו להמיתו" (לז, יח), משמע שכולם הסכימו לכך. אך מיד לאחר מכן, ראובן אומר להם לא להרוג אותו, ומציל את יוסף מידם, כמו שכתוב: "למען הציל אותו מידם להשיבו אל אביו". אם כולם הסכימו כבר להרוג את יוסף, מדוע ראובן שינה את דעתו, ואיך הוא שיכנע את האחרים?

נראה שמלכתחילה ראובן ויהודה רצו להציל את יוסף. הדין הוא, שבדיני נפשות, אם אין אפילו דיין אחד שמזכה את הנאשם, הנאשם אינו נהרג (סנהדרין יז ע"א). אם כן, אילו הביעו ראובן ויהודה את דעתם האמיתית לפטור את יוסף, הם היו במיעוט, והיה נגזר דין מוות על יוסף על פי הרוב; ולכן הם בכוונה אמרו (בשקר) שהם בעד גזרו דין מוות כמו שאר אחיהם, כדי שיווצר מצב שכל הדיינים מחייבים את יוסף. מאחר שכל הדיינים חייבו את יוסף, לא נגזר עליו גזר דין מוות (אבל יש להעיר שאור החיים, שמות כג, ב, כותב שאסור לדיין לנקוט בתחבולה זו). לכן האחים החליטו להשאיר את גורלו של יוסף בידי שמים: הם זרקו אותו לבור, כך שהוא או יינצל או ימות בידי שמים.

מיד לאחר המעשה הם ישבו לאכול לחם (לז, כה), ודבר זה מזכיר להם שאין בבור לחם ומים, ולכן אין ספק שיוסף ימות בבור, ואם כן נמצא שהם הרגו אותו, אמנם בצורה עקיפה ("פסיק רישיה"), בעוד שאינו חייב מיתת בית דין (ואמנם יש מצבים שבית דין הורג בעקיפין, כמו נאמר בסנהדרין פא ע"ב "מי שלקה ושנה, בית דין מכניסין אותו לכיפה ומאכילין אותו שעורין עד שכריסו מתבקעת", אבל זה רק במצבים מיוחדים). וכך יהודה טוען: "מה בצע כי נהרוג את אחינו וכיסינו את דמו" (לז, כו). לכן הם מחליטים למכור אותו לעבד, דבר שבית דין רשאי לעשות.

והיות שאין כאן פסק ברור של בית דין, הם מסכימים לדברי יהודה: "וידנו אל תהי בו כי אחינו בשרנו הוא" (לז, כז), ולכן הם אינם נוגעים ביוסף אלא נותנים למדיינים שעוברים במקום באותו זמן להוציאו ולמוכרו למצרים, כמו שכתוב: "ויעברו אנשים מדינים סחרים וימשכו ויעלו את יוסף מן הבור וימכרו את יוסף לישמעאלים" (לז, כח) (אגב, מכאן מקור להיתר של "אמירה לגוי" לעשות עבור יהודי דבר שיהודי אינו רשאי לעשות; וזה אסור רק מדרבנן בשבת).