פרשת וירא- מה ראתה שרה ברוח הקודש?

מאמר מאת: אהובה קליין.

[לעילוי נשמת אמי :חיה ז"ל-בת בן-ציון]

פרשה  וירא -היא המשכה של הפרשה הקודמת: לך- לך ומתארת  בהרחבה את המשך קורותיו של אברהם, הכנסת האורחים היפה והמיוחדת שאברהם מקיים כאשר רץ לקראת שלושת המלאכים-

כחום היום, והבשורה לה זוכים הוא ואשתו שרה: בהולדת הבן .

"ויאמר שוב אשוב אליך כעת חיה והנה בן לשרה אשתך ושרה שומעת פתח האוהל והוא אחריו: ואברהם ושרה זקנים באים בימים, ,ותצחק שרה בקרבה.. ויאמר ה' אל- אברהם למה  זה  צחקה שרה לאמור האף אמנם  אלד ואני זקנתי: היפלא מה' דבר למועד אשוב אליך כעת חיה ולשרה בן.."[בראשית י"ח, י- י"ד]

ובהמשך, אכן שרה יולדת בן :"ויקרא אברהם את שם בנו הנולד אשר ילדה לו שרה יצחק: וימל אברהם את יצחק בן-שמונה ימים כאשר ציווה אותו אלוקים.."

אברהם מודה לאלוקים על נס הולדת יצחק ועורך משתה גדול: "ויגדל הילד ויגמל ויעש אברהם משתה  גדול ביום הגמל את יצחק: ותרא שרה את בן- הגר המצרית אשר ילדה לאברהם מצחק: ותאמר לאברהם גרש האמה הזאת ואת בנה כי לא יירש בן האמה עם בני יצחק.."

הקב"ה מאשר לאברהם לגרש את ישמעאל ואומר לו: "..כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה כי ביצחק יקרא לך זרע"[שם  כ"א, ח- י"ג]

השאלות הן:

א] מדוע צחקה שרה - לשמע הבשורה על הולדת הבן?

ב] מה פשר המשתה  שאברהם ערך?

ג] מאין לנו כי לשרה הייתה רוח הקודש?

שרה צוחקת לשמע בשורת הולדת הבן.

רש"י אומר: כי שרה  צחקה  היות והייתה מביטה על גופה וראתה שנעשו בה שינויים מחמת הזיקנה, לכן  אמרה בתמיהה: האם יתכן  שגופה מסוגל לעמוד בכל הנטל של הבאת ילד לעולם? והוסיפה: "ואדוני זקן"

אך, למרות שהיא אמרה על אברהם שהוא זקן, הקב"ה, שינה מדבריה ואמר לאברהם כי היא חוששת אך ורק -מפאת גילה המופלג :"ואני זקנתי" ולא גילה לאברהם  בדייקנות את דבריה באומרה:" ואדוני זקן"  וזאת מהטעם - לא לקלקל את שלום הבית ביניהם .

הרמב"ן מפרש: כי שרה צחקה  בקרבה מתוך לעג, כמו שנאמר  "יושב בשמים ישחק ה' ילעג למו"

[תהלים ב, ד]

כי כאשר הצחוק הוא בפה- מטרתו שמחה, כמו שנאמר: "אז ימלא שחוק פינו.."[תהלים קכ"ו, כ]

אך  כאשר הצחוק בלב -הוא  אינו מתוך שמחה. ועל זה הקב"ה האשים אותה לאברהם, על כך שלעגה ולא האמינה, והרי מן הראוי היה  שתאמין, או תגיד: "אמן יעשה ה' "

ה"כלי יקר"  מביא שני פירושים:

א] שרה  לא הסתפקה ביכולת ה' להביא להולדת הבן, אלא צחקה על הייעוד, הרי היא  ואברהם היו כבר  בגיל מופלג ומטבע הדברים הם כבר קרובים לזמן המוות ,לכן לא יזכו לגדל את בניהם ולהשיאו לאישה, ואין הדבר נחשב לייעוד שלם.

לכן חשבה ,מילא, היא מרגישה כי כוח נעוריה חזר אליה בגלל זכויותיה וזה יגרום לה לאריכות ימים, אבל אברהם – אין לו זכות גדולה, לפי שנתמעטו זכויותיו כאשר ניצח את המלכים במלחמה, הוא באמת כבר זקן ולא חזר לימי עלומיו ולא יאריך ימים רבים ואם כן- מה הטעם בהולדת הבן? בכל אופן, ה' לא גילה לאברהם את מחשבותיה של שרה :כי בעיניה -זכויות אברהם נתמעטו– וזאת מהטעם   כי הקב"ה נזהר לא לפגוע בשלום הבית שלהם.

ולכן ה' אמר:" היפלא  מה' דבר" כי ה' יודע את מספר ימי חייהם שיספיקו לגדלו.

ב] צחוקה של שרה היה במחשבה בלבד- ומפאת יראת שמים- לא הוציאה את  צחוקה מהשפה כלפי חוץ, ולכן נאמר:"היפלא מה' דבר"?-שהרי הקב"ה רואה  מה  מתרחש בסתר  ליבה.

אברהם עורך משתה.

על פי רש"י : אברהם ערך משתה ,כאשר מלאו ליצחק שנתיים  והוא נגמל מחלב אמו , משתה זה היה גדול  והשתתפו בו - גדולי הדור, כגון: שם ועבר ואבימלך[בראשית רבה]

רבינו בחיי מסביר  את סיבת בואם של גדולי הדור: "כי היה פלא גדול ביצחק, גם העושר בבית אברהם ואפשר שהיו שם מלכים ויועצי ארץ, שכבר מצינו שהיו מלכי הארץ דורשים שלומו ורוצים לכרות ברית עימו".

כלומר, עצם הולדת יצחק מביא אור גדול ,שמחה ועושר ומטבע הדברים שבמצב כזה יבואו מחשובי אותו דור להשתתף בשמחה וגם לכרות  עם אברהם בריתות. אבל היות וכאן הייתה שמחה, אין התורה מפרטת את שמות הבאים, אבל כאשר ישנה התאספות במצב של אבל, הכתוב כן מציין את שמות האורחים בדומה למה שהתרחש אצל איוב: "ויבואו איש ממקומו אליפז התימני ובלדד השוחי וצופר הנעמתי.[איוב, ב, י"א] ועל כך היה אומר שלמה המלך: "טוב ללכת אל בית האבל מלכת אל בית המשתה", הכוונה שכל שמחה בעולם הזה-היא הבל וריק.

ואכן  הדבר היוצא דופן: שאברהם עורך משתה דווקא ביום בו נגמל יצחק, והרי מנהגו של עולם הוא: שנוהגים לערוך ביום הולדת הבן, או ביום ברית המילה שלו- לכבוד המצווה. אך אברהם ערך דווקא משתה כאשר מלאו ליצחק שנתיים, מהטעם – שהתחיל  מיום זה  להקדישו ללימוד תורה. ואין דבר זה מעורר תמיהה, לפי שכאשר מלאו לאברהם ג' שנים הוא הכיר את בוראו ולכן נתן דגש רב בחינוך בנו לתלמוד תורה. לכן נמנע לערוך סעודה ביום לידתו, או ביום המילה, אלא המתין עד כה ,על מנת לשמוח בבנו בשמחת התורה, כפי שנאמר: "פקודי ה' ישרים משמחי לב"[תהלים י"ט, ט]

ועוד שנאמר: "את מי יורה דעה ואת מי יבין שמועה גמולי מחלב".[ישעיהו כ"ח]כי מיום שיצחק נגמל היה ייעודו לעבודת ה' ומזומן לשמש עולה תמימה"

ומוסיף רבינו בחיי: כי ידוע שאין השמחה שורה על האב ביום לידת בנו ולא ביום ברית המילה, אלא ביום שהילד נגמל ומכאן ואילך הולכת ומתחזקת אהבתו אל בנו.

ובמדרש נאמר : כי ביום הגמל את יצחק- המילה :הגמל מרמזת= ביום- ה"ג-בגמטרייא:8-ביום השמיני להיוולדו מל אותו אברהם. ביום זה ערך אברהם סעודה גדולה ומכאן יש סמך למנהגנו שאנו עורכים סעודה בברית המילה.- לפי מדרש זה - אברהם ערך את המשתה  ביום השמיני למילת יצחק-וזה מנהג כשר, על כך אמר דוד המלך: "אספו לי חסידיי כורתי בריתי עלי זבח"[תהלים ג]

שרה זוכה לרוח הקודש.

מיד לאחר שהכתוב מציין כי אברהם  ערך משתה ביום שנגמל יצחק,נאמר:"ותרא שרה את – בן- הגר המצרית אשר- ילדה לאברהם מצחק: ותאמר לאברהם גרש האמה הזאת ואת בנה כי לא יירש בן- האמה הזאת עם בני עם- יצחק"

התוצאה: למרות שדברי שרה נראים רע בעיני אברהם, הרי הקב"ה אומר לו: "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה כי ביצחק יקרא לך זרע" ואכן אברהם משלח את הגר וישמעאל והיא מגיעה למדבר..

רש"י מסביר את המילה: "מצחק" בשלושה אופנים:

א] "מצחק"- צחוק של חטא והכוונה ללשון עבודה זרה כמו שנאמר: "ויקומו לצחק"[שמות ל"ב, ו] והמשמעות שקמו לעבוד עבודה זרה.

ב] "מצחק"- לשון גילוי עריות, כמו שנאמר: "בא אלי העבד העברי אשר הבאת לנו לצחק בי"[שם  ל"ט, י"ז]  מדובר בעלילת אשת פוטיפר על יוסף בניסיון להאשימו כאילו ביקש לחטוא.

ג] "מצחק"- לשון רציחה כמו שנאמר: "יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו..[שמואל –ב, ב, י"ד]

שהיו משחקים זה כנגד זה באמצעות חרבותיהם והתוצאה הייתה  שהרגו אלו את אלו.

ומסתבר כי  ישמעאל היה נוהג לריב עם יצחק על הירושה שעתידים היו לרשת אחר מות אביהם וישמעאל היה אומר: "אני הבכור ונוטל פי שניים" והיו שניהם נוהגים אל השדות וישמעאל יורה ביצחק חיצים באמצעות קשתו וזו הכוונה שהיה ישמעאל "מצחק" ,כמו שנאמר: "כמתלהלה היורה זיקים.."[משלי כ"ו, י"ט] והכוונה כאדם שמתאמץ לירות חיצים במטרה לפגוע ולהמית את היריב, בזמן שמצהיר כי כל כוונתו, אינה אלה לשם משחק.

רש"י  מפרש: מה נראה בעיני אברהם כדבר רע:

א] שישמעאל יצא לתרבות רעה.

ב] עצם שילוחו מהבית  היה רע בעיניו.

תשובת אלוקים לאברהם הייתה :"שמע בקולה" והכוונה: אברהם  חייב לשמוע בקול המיוחד של שרה-שהוא רוח הקודש. ומכאן לומדים שנביאותה של שרה הייתה גדולה ועיקרית מאשר של אברהם.

לסיכום, לאור האמור לעיל ניתן ללמוד כי אברהם ושרה שמו את הדגש  על חינוך יצחק  בתחום תלמוד התורה והבינו  כי  ייעודו לרשת את ארץ ישראל –היות  ושרה  ברוח הקודש ראתה: "כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק" -שאין ישמעאל ראוי לרשת עמו את  ארץ ישראל .והקב"ה  נתן לכך אישור בדבריו לאברהם- לשמוע בקולה ולשלחו עם אמו מהבית.

ומעשה אבות סימן לבנים!