בס'ד
רבי צדקה חוצין נשא את עיניו אל האיש שנכנס לחדרו. "רצוני להזמין את כבודו למול את בני", אמר האורח.

אלפי תינוקות מל רבי צדקה, שנודע כתלמיד חכם וגאון בתורה ומתלמידיו של ה'בן איש חי'. בהיותו בן חמישים עלה לארץ ישראל, והמשיך כאן בעשייתו בקודש. הרביץ תורה ועסק במעשי צדקה וחסד במסירות נפש.

ביתו שכן ברחוב שטראוס, סמוך לכיכר השבת. בכל עת שנתבקש יצא לערוך ברית מילה, מצווה שייקר עד מאוד. "מתי והיכן תתקיים ברית המילה?", שאל.

"בשבת קודש, בביתי שבשכונת ימין משה, לרגלי הר ציון", השיב היהודי.

ההליכה מביתו של רבי צדקה למקום הברית תארך יותר משעה. כוחו כבר אינו עמו כבעבר. הצעידה הרגלית קשה עליו. ובכל-זאת השיב בחיוב. חביבות המצווה עמדה לנגד עיניו, וזו גברה על כל קושי. למשמע ההסכמה אורו פניו של האיש. הוא נשק את ידו של רבי צדקה והודה לו נרגשות.

הגיע יום השבת. רבי צדקה יצא לדרך הארוכה, מלוּוה במשמשו. לא קלה הייתה הדרך, אולם רבי צדקה החיש את צעדיו ככל יכולתו. נראה היה שהשמחה הממלאת אותו על המצווה הממתינה לו מחישה את פסיעותיו.

בהגיעם לבית הרך הנימול כבר נאספו בו האורחים. רבי צדקה המתין דקה ושתיים, אך הברית מתמהמהת. הדקות נוקפות, ואבי התינוק אינו מזמין את רבי צדקה לערוך את המילה.

רבי צדקה הביט לעבר אבי הבן והבחין שהוא מתלחש ממושכות עם אחד מנכבדי הקהל. מה מתרחש כאן? – תמה. הוא קרא לאבי התינוק ושאל: "מדוע ממתינים? האם מחכים למישהו?".

האב נראה נבוך מאוד. סומק עלה על פניו. עיניו התרוצצו לצדדים, מנסות לחמוק מלהישיר מבט לעיניו של הצדיק. "כבודו", גמגם בחיפוש אחר מילים מתאימות, "יש לי בעיה... אכן, הזמנתי אתכם, אולם בגלל כמה סיבות אני רוצה שמוהל אחר יבצע את הברית...".

האיש נדם וכבש את פניו בקרקע. "לא נורא", פייסו הצדיק, "אין שום סיבה להתמהמה. מבחינתי, המוהל יכול לעשות את המצווה במקומי, ואין בליבי כל טרוניה עליו!".

נפנה בעל השמחה מרבי צדקה בלב קל. והנה שוב חולפות הדקות והברית מתעכבת. פנה הצדיק שנית אל אבי התינוק ושאלו: "מה עתה? מדוע אין הברית מתבצעת?".

כעת הייתה מבוכתו של האיש כפולה ומכופלת. "המוהל השני, שהזמנתי במקומכם, שכח בביתו את כלי המילה שלו... אולי יסכים כבודו להרשות למוהל להשתמש בכליו?".

"בשמחה וברצון", השיב רבי צדקה מיד. "הנה כליי, והריני משאיל לו אותם ברצון גמור. יכול הוא למול בכליי בלי חשש". סוף-סוף נערכה ברית המילה...

בתום הברית יצאו רבי צדקה ומשמשו מן הבית והחלו לעשות את הדרך הארוכה בחזרה לביתו של הצדיק. על פניו של רבי צדקה לא נראתה שום ארשת כעוסה או פגועה. שלווה הייתה נסוכה עליהן, כאילו לא אירע דבר.

אולם בליבו של המשמש סערו הרגשות. למעשה הוא רתח מזעם ממש. אין גבול לחוצפה?! סער בליבו. להטריח כך את רבי צדקה הישיש – לשווא?! זו התנהגות בלתי-אנושית!

דקות ארוכות חלפו בדומייה, עד שלא יכול היה לכלוא עוד את כעסו. "רבי", קרא ברִתחה, "מתפלא אני איך הבליג רבנו על ההתנהגות המחפירה של האיש! לא דיי שהטריח אתכם לצעוד מרחק רב כל-כך לברית המילה שלו; לא זו בלבד שברגע האחרון כיבד מוהל אחר; גם הייתה לו התעוזה לבקש מכם להשאיל את כליכם? היכן נשמע דבר כזה? לוּ הייתי אני במקומכם – לא הייתי מסכים להשאיל את כליי במקרה כזה בשום אופן!".

"הירגע, הירגע!", אמר רבי צדקה בחיוך. "אסביר לך מדוע לא כעסתי על האיש. הלוא ידעת, כבר שנים רבות אני זוכה להכניס אלפי תינוקות בבריתו של אברהם אבינו, אבל מעולם לא זכיתי לקיים את המצווה בצורה מושלמת כל-כך, כמו היום! לכן לא רק שאינני כועס, אני מאושר!".

"על מה רבנו מדבר?", תמה המשרת, "הלוא רבנו לא ביצע כלל את ברית המילה!".

השיב לו רבי צדקה: "אמרו חז"ל במסכת ברכות: 'חשב אדם לעשות מצווה, ונאנס ולא עשאה, מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה'. בכל פעם שקיימתי את מצוות ברית המילה אמנם עשיתי מצווה קדושה ונעלית, אולם ייתכן שהשתרבבו למצווה כל מיני אינטרסים ומניעים אישיים שפגמו בטוהר המצווה לשמה. למשל, העובדה שקהל המוזמנים מעניק לי כבוד, ואנשים באים לברכני ולהתברך מפי...

"אולם מצווה אמיתית היא כזאת שנעשית לשם שמים בלבד, לקיים את רצונו של הקב"ה בלבד. נכון, היום לא קיימתי את מצוות המילה בפועל, אולם חשבתי לעשותה, ולכן מעלה עליי הקב"ה כאילו עשיתיה. אך הפעם איש לא העניק לי כבוד מיותר, ואין חשש שמא חדר לליבי רגש גאווה. האם סיבה זו אינה מספקת כדי להיות מאושר?"...

(על-פי סיפורו של הרב אהרן סורסקי, 'המודיע')