אוסף סיפורים _ חדש 3
נכתב על ידי DL2000, 27/10/2014
השמח בחלקו [ענף עץ אבות]
שלמה המלך אומר: "טוב ארוחת ירק ושלוה בה מבית מלא זבחי ריב". ישנם בתים של צדיקים
אשר חיים בדלות אולם ביתם מלא שלוה ויראת שמים חינוך הבנים אהבה ואחווה וכיבוד הורים.
מאידך, ישנם עשירים ובעלי מעמד שיש להם שפע בגשמיות אבל הבית מפורק ומפורד ומלא חילוקי
דעות ריב ומדון ח"ו.
מעשה: במלך אחד שבנה במרכז העיר ארמון נהדר ומרהיב עין, וסביבו נטע גן נפלא עצי פרי
ושושנים ופרחים, וריח לו כלבנון, וקבע בו שלט קטן וחרט עליו: "הארמון והגן האלה יינתנו במתנה ע"י
המלך לאדם השמח בחלקו". עברו כמה בני אדם וראו את הארמון ואת השלט שעליו. וכל אחד, חשב
לעצמו בוודאי שלא בשבילי יהיה הארמון הזה, כי מי שיש לו מנה רוצה מאתים, ואינו שמח בחלקו.
והנה עבר שם איש עשיר ונכבד שזכה לעושר וכבוד ולמשפחה מפוארת, והוא מדושן עונג ומאושר
בכל ענייניו, וראה את השלט ויאמר בליבו הלא למי כל חמדת ישראל אם לא בשבילי, וייטול רשות
ויכנס אל המלך ויפנה אליו לאמר, הנה חנני ה' ויש לי כל טוב, ואני שמח בחלקי, ועל המלך לקיים
"מוצא שפתיך תשמור ועשית", חושבני שהארמון והגן אשר סביבו מגיעים לי. ויאמר לו המלך: שוטה
שבעולם, אם אתה שמח בחלקך כאשר דברת, למה לטשת עין על ארמוני והגן אשר סביב, הלא די לך
במה שיש לך, ולמה תחמוד את אשר לרעך? מכאן מוסר השכל, שיסתפק האדם במה שיש לו, ויודה
לה' יתברך על כל אשר חננו, שיוכל לעבוד בו את ה' בהשקט ובטח.
*
על האדם להיות שבע רצון מן החלק שנתן לו הקב"ה ואינו חומד עוד, לא כן אלו המתאווים ליותר
ממה שיש להם שנפשם יוצאת מרוב תשוקה וסופם שנעקרים מן העולם, ואף אם יש לאדם ממון רב
אינו ראוי להיקרא עשיר, אלא האדם השמח בחלקו הוא העשיר האמתי. וזהו שאמר הכתוב: "יגיע
כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך". היינו מאושר האיש שעובד רק במידה שהוא זקוק לאכילה ואינו הולך
להתייגע כדי לחפש מותרות, והוא מאושר בעוה"ז ובעוה"ב ומסוגל הוא לעבוד את בוראו מתוך מנוחת
הנפש. שאם אין אדם שמח בחלקו מה יועיל לו כל הונו ורכושו אדרבה כל שמשיג יותר, כן גוברת
תאוותו בו וחומד עוד כפלי כפלים ושוב אינו מתענג עליהם, וכנגדם אומר דוד המלך ע"ה "שוא לכם
משכימי קום מאחרי שבת אוכלי לחם העצבים" )תהלים קכ"ז, ב'( וכבר אמר שלמה המלך: "כל ימי
עני רעים, וטוב לב משתה תמיד" )משלי טו, טו( היינו כל ימיו של העני הוא - העשיר שאינו שמח
בחלקו – רעים, שאין אדם מת וחצי תאוותו בידו. "וטוב לב משתה תמיד" – מה שאין כן זה שהוא
שמח בחלקו ולבו טוב עליו, הרי הוא כמו שהיה במשתה תמיד.
מעשה: באדם שהיה יושב ודג לו להנאתו על שפת הים, לידו יש אוכל ובין גברא לגברא כריך
ריפתא ונהנה ממעשיו, ופגש אותו אדם אחד ואמר לו יאמר לי מר, מדוע כבודו דג עם חכה דג ועוד
דג, יקנה לעצמו רשת גדולה שבאמצעותה יוכל לצוד בפעם אחת עשרת מונים. אמר לו הנופש ומה
בכך? אמר לו : בכל פעם תצוד אלפי דגים ותוכל להביא פועלים ותקנה עוד סירות דייג ותגדיל את
התפוקה במאות אחוזים. נו אז? שאל הדייג. אמר לו: ואז תוכל להכפיל את רכושך פי מאה ותקנה
בתים יפים שמרחיבים דעתו של אדם ואיכא דאמרי שמחריבין דעתו של אדם, נו אז שאל הדייג ואם
באמת אעשה כך מה יצא לי מזה? אמר לו : כשתהיה מספיק עשיר תוכל לבא לכאן לפרוס שמשיה
ולדוג דגים בחכה כאוות נפשך, אמר לו הדייג וכעת מה אני עושה? אני לא דג להנאתי? בשביל מה כל
המפעל סביב זה?
אדון בלומינשטיין, קרה לך נס" [קובי לוי נ"י]
רופא הילדים עם האחות שלימינו, היה עסוק בחבישת הפצעים ועצירת הדימום של הפעוט. ורק
בשעה 9.45 הם פנו לצאת. "יופי" שמחתי בליבי, "הנה אני נכנס... ומרוח סערה לרוח סערה, לחדר
ההמתנה נכנסה אישה זקנה מאד נשענת על מקלה, ופנתה אלי בבקשה "אני מרגישה כאב נורא, אני
חייבת להיבדק... אתה מוכן לוותר לי על התור?". "ריבונו של עולם", חולף הרהור במוחי "יש להדר3
פני זקנים, אבל התינוק שלי הוא גם נפש שצריך לרחם עליה"... הרופא מציץ מחדרו ומסמן לי "תן לה
להיכנס, היא במצב קשה". "נו מילא, הזקנה נכנסה וגם כאן העסק לא פשוט, הרופא והאחות יוצאים
ונכנסים, קראו לעוד רופא מומחה... והעסק עם הזקנה נמשך כמעט שעה. בשעה 11.41 לאחר
הרבה לבטים של הרופא, הגיע אמבולנס ופינה את האישה לבית החולים. "ושוב אני נוטל את אלעזר
בידי ומחליט בליבי: ייהרג ואל יעבור, אני לא מוותר על התור ויהי מה, הכל כאן פיקוח נפש, אבל גם
ילדי זקוק לטיפול רפואי, וגם התורה שלי לא פחות חשובה לעם ישראל, הנה אני מסתער לכיוון
הדלת, ובאותה שניה ממש נכנסת לחדר ההמתנה נשענת על שתי אחיותיה, אישה צעירה חיוורת
כסיד, במילים אחרות, שלושת-רבעי מעולפת. הרופא לא היה צריך לסמן לי, הבנתי מיד שגם כאן ידי
על התחתונה, וחיוורון פניה של הקליינטית הנוכחית סלל לה את הדרך פנימה, ועלי ועל אלעזר ינוקא
נותר להמתין לישועה קרובה, כי בוא תבוא.
"גם העסק הזה נמשך כ 41 דקות. בינתיים חדר ההמתנה התעבה בעוד ילדים ואימהות. אני
אמנם ידוע כאן כמי שניצב בראש התור, קול התור אולי כבר נשמע בארצנו, אבל האחיזה בראש
התור היא טובה אולי בשביל הסמנטיקה, אבל לא בשביל להגיע לסוף סדר ראשון בכולל עם מבט
זקוף.
ריבונו של עולם, מתי יגיע תורי? "בשעה 11.31 יוצא דוקטור חרמון ממשרדו ומודיע לכל
הממתינים "אני נורא מצטער, הוזעקתי לבית החולים שניידר לטיפול במקרה דחוף, זקוקים לי בחדר
הניתוח, אבל בעוד חצי שעה יגיע לכאן פרופסור שמריהו סתיו ויקבל אתכם". "אני מביט בשעון
הדיגיטלי שלי, מגרד את פדחתי מעל הכיפה, וליתר דיוק אני חש שהסבלנות שלי פקעה והתפזרה
לה. אלעזר בוכה, ואני לא מיומן כל כך במוצצים ובקבוקי מטרנה. הדקות לא זזות, ופרופסור סתיו
כנראה החליף קידומת לעונה אחרת. אני מצוי באי שקט, מבועי הקיטורים והכעס מתחילים לפעפע
בתוכי ומאיימים להתפרץ לאחר שעות של המתנה, ואם היו לי נוצות, הם בוודאי היו נמרטות להן
אחת אחת. "אחרי 12 דקות הגיע פרופסור סתיו כולו מחויך וחביב "תסלחו לי, אבל רק בעוד רבע
שעה אכניס את הראשון בתור", התנצל באדיבות "יש לי שיחת ועידה, קונסוליום של רופאים בעניין
חולה מסוכן", יש לנו ברירה!
אמר אמר. באמת אחרי רבע שעה נפתחת דלת חדר הרופא, אבל מבטי תקוע בדלת הכניסה
לחדר ההמתנה, וכולי תפילה, שלא יפרוץ פנימה ילד מפרכס, או קשיש מחובר לאינפוזיה, שיהיו כולם
בריאים עד 121 שנים, אבל מתי אזכה לממש את הזכות של הראשון בתור? "קרה נס. אף אחד לא
פרץ פנימה שום מקרה חרום לא נראה באופק, נכנסתי פנימה עם תינוקי, והתיישבתי מול פרופ' סתיו,
אבל עדיין חושש שמא האופוריה שלי מוקדמת מדי, שמא איזה חולה טראומתי עוד עלול להשתלט על
תשומת לבו של הרופא החביב.
"פרופ' סתיו הרים את אלעזר, והניחו בנינוחות על מיטת הטיפולים. הוא חייך לעברו בנעימות,
הוציא פנס קטן והביט באישוניו, אח"כ בדק לו דופק, הכניס מקל לגרונו, היכה קלות על גבו ואמר לי
באלו המילים: "אדון בלומינשטיין, קרה לך נס שאני פה. ממש נס גדול, בוא ואסביר לך, את הקריירה
שלי התחלתי לפני 31 שנה כרופא ילדים, וברבות השנים עזבתי עיסוק זה והשקעתי את עצמי
במחקר ללימוד התופעות האלרגיות. כן, אני פרופסור לאלרגיות, וזו המומחיות שלי כבר 15 שנים.
היום הוזעקתי לכאן באופן בהול, וחד פעמי, כי ד"ר חרמון הובהל לענין אחר. ועכשיו לענין בנך
אלעזר, יש לו אלרגיה נדירה מאד מאד, שמופיעה בתינוקות אחת לעשרה מיליון. לרופא משפחה או
לרופא ילדים מצוי אין את הכלים והידע לאתר אלרגיה זו, התופעות שלה דומות לחלוטין לאנגינה, או
דלקת ריאות קלה, ולכן הטיפול הרפואי שהיית מקבל עבור בנך המתוק, לא היה תואם את הבעיה,
והחולי עלול היה להמשך חצי שנה ויותר, ואף להחמיר, עד שמי מהרופאים יחשוד שזה אלרגיה,
והתינוק היה מופנה אלי לאימות. הבשורה הטובה, שבטיפול תרופתי מיוחד בן שבוע ימים, אלעזר
שלנו יבריא בע"ה לחלוטין ולא יצטרך לסחוב חולי של חודשים ארוכים, אז תגיד תודה לקב"ה ששלח
אותי לכאן..." עד כאן פרופסור חרמון. "נו, הרב לוי מה אתה אומר? אני יושב לי חסר מנוחה, כעוס,
מרגיש נזוף ומרוט נוצות, והכל, ממש הכל לטובה. למותר לציין שאלעזר הבריא לחלוטין, תוך מספר
ימים, הלכה לה האלרגיה וחזרה לו האנרגיה".
איך אזכה לאהבת כלתי
מעשה שהיה ברבנית נכבדת בעלת דעה והשכל – אשר התאלמנה מבעלה, הגאון והצדיק – איש
ירושלים. ויבואו כל בניה וכלותיה לשדלה ולחלות פניה שתבוא לשכון בביתם, וכל אחד ואחד מהם
"נלחם" בטענות כדי שתבוא אליו – ורצונם וחשקם גדול ונאמן.
ומדוע זכתה ליחס זה? – עמד בנה – שהינו גדול דעה – וגילה את סוד הדבר: "אמי שתחיה" –
שח הבן – מעולם לא באה לבקר בבית הבן, או הבת, מבלי שהיו ידיה מלאות שי ודורון, לכל אחד
ואחד מבני המשפחה. גם פקחה עיניה ושמה לב, מה כל אחד מבני הבית מחבב, או איזה דבר דרוש
לפלוני ולאלמוני. וכן היה דרכה בקודש לדאוג מרחוק על צרכי בניה ובנותיה – כלותיה וחתניה, אם
לחיזוק הבריאות, אם לעזרה, אם במאכל או בממון. כללו שלדבר: לעולם נתנה ונתנה, ולא חשבה:
מה יתנו לי? – כדרך בני אדם קטני הדעת המהרהרים על "מה יצא לי מזה"? אלא כל כולה היה נתון
כיצד להיטיב לשמח לבב בנה וכלתה, בתה וחתנה". כך היה בנה - הגדול בתורה – עומד ומגלה,
מהנהגות אמו הרבנית. והנה עודנו עומד ומדבר עמנו, שב וחזר וגילה עוד פרטים מהנהגות אמו
הדגולה. דוגמא לדבר: כל מי שהיה בא לבקר בביתה, לא היה יוצא בידיים ריקות, זה במאכל טעים
וזה בפרי טעים, ויש שקיבל הבן או הנכד גם מעות בעל כורחו כמענק. כך שביקור אצל האימא –
הסבתא – היה לחוויה נעימה לכל בני המשפחה, ולמאורע המעורר קירבה אהבה ורעות, ואפילו גם
רצון לחזור שנית ולבקרה.
כללו של דבר – סיכם הבן את שיחתו: לעולם השפיעו הורי על בניהם – כלותיהם – טוב וחסד,
מבלי שום מחשבה של "מה יהא שכרנו?" ועל כן זכתה "החמה הגדולה" לקצור את "פרי עמלה"
בראותה עד כמה גדלה חיבתם אליה. הדברים ברורים שכאשר החותנת דואגת )בקול רם ולא בסתר(
לכלתה ומרבה בטובתה, משבחת את בישוליה ומעריכה את מתנותיה, הרי שהדבר מקרב ומוסיף
אהבה, ובוודאי שהדברים יפעלו את שלהם להרבות את הקשר הטוב ובזה הריווח גדול כאשר עינינו
ראו ואוזנינו שמעו, ולא מאוחר להתחיל לנסות מעכשיו...
בדרך שאדם רוצה ללכת – מוליכין אותו [פניני עין חמד, גליון 514]
להלן סיפור שהובא על ידי ר' יוסי מח"ס ה"אור היומי" ששמע אותו מפי הצדיק הרב המקובל יוסף
שני שליט"א - נכדו של הצדיק הנסתר חכם מנחם מנשה זצוק"ל. ויש בסיפור זה כדי ללמדנו כי ברגע
שהאדם קיבל על עצמו ללכת בדרך הישרה - הקב"ה מוליכו בדרך זו ואף משדד את מערכות הטבע
למענו.
ומעשה שהיה - כך היה: היה בחור אחד שהתורה הקדושה הייתה ל"ע ממנו והלאה . כשגדל
והגיע לגיל 21 טס לאוסטרליה ועבד שם בתור נהג משאית בחברה גדולה. היה לו קו חלוקה קבוע
אותו היה אמור לבצע. וכל פעם שהוא נדרש להוריד כמות מסוימת של סחורה במקום מסוים, היה
ל"ע מפריש לעצמו 'מעשר ' ממנה. במילים אחרות, הוא היה לוקח חלק מהסחורה לעצמו ומוכר לאחר
מכן את הסחורה שנותרה בידו, כדי שתהיה לו עוד 'הכנסה צדדית ' בנוסף על מה שהשתכר. כאמור,
הוא קרא לזה "הכנסה צדדית" או "סחיבה" ולא "גניבה" כי הוא לא הרגיש במעשיו הנלוזים עבירה
כלשהי אלא הצדיק את מעשיו בעובדה שבעל- הבית לא שילם לו כראוי ולכן מן הדין צודק הוא
ומשלים את פרנסתו. וכך נהג הלה במשך שנים ארוכות .
עברו שנים והוא החליט לחזור ארצה, עם הזמן התחזק בדרך האמת ונעשה בעל תשובה גמור
ולאחר שעשה חשבון נפש - הבין את גודל מעשיו וחטאיו... הוא הבין שה"סחיבה" הזו וה"הכנסה
הצדדית" שסידר לעצמו היא חטא חמור ביותר – גניבה של ממש. הרי הוא לקח במשך שנים סחורה
מבעל הבית ללא ידיעתו ומכר אותה.... וכעת הוא חייב לשלם על מה שהוא גנב ממנו כל השנים, ומי
יודע, אולי הוא יצטרך לחזור אפילו בגלגול על זה שכן חייב הוא כסף לבעל הבית... הוא החליט שהוא
יעשה ככל יכולתו כדי להשיג את בעל- הבית. הוא התקשר לחברה שעבד בה באוסטרליה, אולם
למגינת ליבו הסתבר כי החברה נסגרה וכבר לא הייתה קיימת. אותו אדם התבגר ומאחר ובניו לא5
המשיכו את דרכו במפעל, נאלץ הוא לסגור את העסק הרווחי. על אף העובדה שניסה בכל יכולתו
להתחקות אחר מיקומו של בעל הבית - כל מאמציו עלו בתוהו. למעשה הוא התייאש מלהשיגו ומאחר
והבין כי לא יוכל לאתר את בעל המפעל ממנו גנב על מנת להשיב לו את כספו, הוא הלך להיוועץ
ברבו ושאל אותו: "כבוד הרב, אני חייב סכום עצום שאינני יודע אפילו מה הוא, לאדם שאינני מוצא
אותו, מה עליי לעשות?! ". השיב לו הרב כי במקרה מעין זה בהלכה יש 'פתרון' ושהוא יכול למעשה
במקרים מסוימים מעין אלו שבהם לא ניתן לאתר את אותו אדם שחייבים לו לעשות "צרכי רבים", אך
צריך בית- דין שיקבע זאת ... ונדרשים לו שבועיים ימים בשביל לארגן. ולכן אמר לו שישוב אליו בעוד
שבועיים ואז ידונו אותו בית-הדין ויחליטו בעניינו.
הוא יצא מבית הרב, התחיל להגיד פרקי תהילים בדמעות ואמר: "ריבונו של עולם, תעזור לי לתקן
את חטאיי!". לאחר שבוע ימים, הוא מספר כי הלך ברחוב שטראוס בירושלים ומולו הוא רואה את
אותו בעל מפעל מאוסטרליה! הוא נדהם, הוא מיד רץ אליו ושאל אותו: "מה אתה עושה כאן "? ובעל
המפעל משיב לתדהמתו: "תאמין לי שגם אני לא יודע, אבל לפי שבוע נכנס לי רעיון בראש.... אמרתי
לעצמי שאני כבר אדם מבוגר, מי יודע מתי יגיע יומי וטרם הייתי בכותל המערבי. ורציתי לזכות ולבוא
לפחות פעם אחת לכותל המערבי. אז באתי ליומיים בלבד. אתמול בערב נחתי ומחר אני כבר חוזר ".
מיודענו התרגש מאד ואמר לו: "תשמע זה לא מקרה, הקב"ה שלח אותך בשבילי, מה הסיכוי
שאפגוש אותך כאן בירושלים באמצע הרחוב, בתוך הזמן הקצר שהקצבת לביקורך. אם הייתי
מפספס בדקה את הדרך לא הייתי רואה אותך, הרי זו השגחה עליונה מכוונת! ".
ואז בדמעות שליש הוא סיפר לו שהוא גזל אותו במשך שנים וביקש לשלם לו על כל הנזק שגרם
לו והוא ניסה לאתרו אולם ללא הועיל ובדיוק שבוע לפני כן התפלל מעומק לבו למי שאמר והיה העולם
שיעזור לו לתקן את מעשיו. בדיוק באותו זמן שבהם עלו ההרהורים בלבו של בעל-המפעל לשעבר
להגיע לכותל-המערבי. לשמע דברים אלו אמר לו הזקן: "תראה, אני לא צריך כסף . ב"ה הקב"ה חנן
אותי ויש לי הרבה, אני מוותר לך ומוחל לך בכל ליבי על כל הגזלות שלקחת ממני, לך לשלום". מיד
הוא ניגש לבית הרב ואמר לו: "כבוד הרב, כבר לא צריך בית דין, הקב"ה כבר עזר לי. וסיפר לו את
הסיפור ".
הנער והדוד [שיחת השבוע גליון ]
מחוגי השעון התקדמו ועמם גברה הדאגה בליבו של ר' אברהם-לייב דבורץ, חסיד חב"ד ומוהל,
שעשה את דרכו למוסקבה. הדרך עודנה ארוכה, והחסיד חשש שלא יספיק להגיע לעיר לפני כניסת
השבת. כשעצרה הרכבת בתחנה הקרובה, סמוך לעיר צריצין )כיום וולגוגרד(, ירד ממנה. תוהה ונבוך
עמד בתחנה. לאן יפנה? הלוא צריצין ממוקמת מחוץ לתחום המושב שבו הורשו יהודים להתגורר,
ובוודאי אין בה בנמצא בן-ברית לעשות בחברתו את השבת. בכל-זאת פנה אל עוברים ושבים
והתעניין אם מתגורר כאן יהודי. למרבה השמחה נענה בחיוב. "יש חייט אחד", הצביעו האנשים לעבר
בית צנוע, "הוא יהודי".
ואכן, בעל-הבית אירח את החסיד בשמחה ובמאור פנים. החסיד, שהקפיד מאוד על כשרות
המאכלים, העדיף לאכול מן הצידה לדרך שהביא עמו, אולם שמח לשוחח עם המארח. ואז שמע מפיו
את הסיפור הזה: ילדות קשה עברה על החייט. בגיל רך נחטף בידי חיילי הצאר ונהפך ל'קנטוניסט' –
ילד שגויס בכפייה ומשרת בצבא הרוסי. ל'קנטוניסטים' נועדו חיים מנותקים מכל סממן יהודי. אביו
עשה כל מאמץ לשחררו. בין היתר הפעיל את גיסו, יהודי נכבד שהתגורר במוסקבה והיה בעל קשרים
ענפים עם בכירים בשלטון. בתוך כך חלפו חודשים רבים, ולבסוף נודע לגיס שהנער מוחזק במוסקבה,
בבסיס צבאי. הוא ניגש לבסיס ושוחח עם המפקד בניסיון לשכנעו לשחרר את הנער. "אתה בוודאי
מבין שלא תפסיד מכך", אמר למפקד, ורמז למנת שוחד הגונה שיקבל. המפקד תאב-הממון ניאות.
הוא זימן את הנער והציגו לפני הדוד. אלא שכאן קרתה תקלה. "אני דודך!", קרא הגיס הנרגש, "באתי
להחזיר אותך הביתה!". הנער העווה את פניו. "לא רוצה! אני שונא את הז'ידים! ]=היהודונים[". הגיס
נדהם מהמהירות שבה הצליחו הרשעים להחדיר בלב הנער את השנאה ליהודים.
הדוד לא אמר נואש. הוא החליט להניח כעת לנער, אך ביקש ממפקד הבסיס להכין את הנער
לקראת ביקורו הבא, בעוד חודש. בחלוף הזמן הזה שב הדוד לבסיס. כעת היה יחסו של הנער שונה.
בדמעות סיפר לדוד על המכות הקשות שהוא סופג על כל צעד ושעל, ועל היחס האכזרי של המפקדים
אליו ואל חבריו. "אם אני נכשל במאמץ לתפור כפתור בבגד – אני מקבל מכות רצח", סיפר. "אני
רוצה ללכת אתך!". ליבו של הדוד התרונן. הוא נטל את הנער ויצא עמו מן הבסיס. לפתע, באמצע
הדרך, החל הנער לבכות. "אינני רוצה ללכת אתך, אני שונא את הז'ידים". שוב הופיעה בעיניו אותה
אש זרה שהייתה בפגישתם הראשונה. בקושי רב עלה בידי הדוד לשכנע את הנער לבוא עמו אל
ביתו. הוא העניק לו מתנות ופייס אותו בדברים, ואף הבטיח לו שייקח אותו אל רבו, ה'צמח צדק'
מליובאוויטש. למשמע ההבטחה התרצה הנער. הביקור המיועד אצל הרבי סקרן אותו.
זה היה בין יום הכיפורים לסוכות, וחצרו של הרבי הָמְ תָ ה מחסידים שהתרוצצו אנֶה ואנה. דודו של
הילד הצליח להתקבל אצל הרבי ל'יחידות', ושח לפניו את מה שקורה לאחיינו הקנטוניסט. כעת
המתין הקהל, ובו הנער והדוד, לצאתו של הרבי מחדרו. לפתע עבר רחש של התרגשות בין
החסידים. הרבי יוצא! הנער הביט לעבר חדרו של הרבי, והנה – הדלת נפתחה ודמותו ההדורה של
הרבי נתגלתה לעיניו. פניו הזכות והטהורות של הרבי וזקנו הצחור שיוו לו מראה של מלאך, והעבירו
התרגשות בליבו. "מעיי התהפכו למראה הרבי", סיפר החייט לר' אברהם-לייב דבורץ.
לפתע פרץ בבכי נסער והחל לזעוק בקול רם: "אני רוצה להיות יהודי! אני רוצה להיות יהודי!". קול
הבכי והצעקות הגיעו לאוזניו של הרבי. הוא נפנה לעבר הנער הדומע והנרגש, ואמר לו ברכות: "ילדי,
עליך לנסוע לעיר ויטבסק, שם תלמד כיצד לחיות כיהודי. רכוש לעצמך מקצוע שיוכל לפרנס אותך,
ובעזרת השם תזכה להקים בית נאמן בישראל". ואכן, הנער נשלח לוויטבסק וחזר אל חיק היהדות.
בתוך כך נעשה שוליה של חייט ולמד את המקצוע, עד שנעשה חייט מוכשר. בזכות מקצועו, חתם את
סיפורו, הוא מורשה להתגורר מחוץ לתחום המושב, וכאן, בצריצין, הקים משפחה כשרה, כברכת
הרבי.
ר' אברהם-לייב דבורץ נפעם למשמע הסיפור. בצאת השבת נפרד לשלום ממארחו, הודה לו על
האירוח ושם את פעמיו לתחנת הרכבת. בהגיעו למוסקבה פנה לבית הכנסת להתפלל. בתום
התפילה ניגש אליו יהודי זקן, בעל חזות חסידית, ונתן לו ברכת 'שלום עליכם' לבבית. הוא אף הזמינו
להתארח בביתו בשבת הקרובה. ר' אברהם-לייב דבורץ נענה בשמחה להזמנה. גם באותה שבת
התעקש שלא לאכול ממאכלי הבית, והסתפק במזון שהיה עמו. "אספר לך סיפור מעניין", פתח בעל
הבית, ואז החל לספר לאורחו סיפור מוכר, על ילד קנטוניסט ששוחרר על-ידו מהצבא... להפתעתו של
ר' אברהם-לייב התחוור לו שמארחו החביב אינו אלא דודו של החייט, שבביתו התארח בשבת
שעברה...
העלילה שסוכלה על ידי עכברים [ברינה יקצורו עלון 159]
היה היה יהודי שהיה גר בכפר בין גויים רבים ומעט יהודים. שמו של היהודי היה הלל או כפי
שקראו לו בכפר "הילקה",ופרנסתו הייתה מבית מרזח שחכר מהפריץ המקומי. הגויים שהיו נכנסים
לפונדק שלו כדי ללגום כוסית יין שכר ולאכול מנה דג ממולא טעים, אהבו את הילקה השקט וההגון
שהתייחס עליהם בידידות, ולא לקח מהם אף פעם אפילו פרוטה מיותרת, והגויים השיכורים כיבדוהו
בשל כך. רק גוי אחד ושמו סטפן הראה להילקה היהודי שנאה גלויה. היה זה גוי גס רוח, שיכור כמעט
תמיד, ופיו מלא קללות. כאשר הילקה ראה שסטפן לקח כבר משקה מעל למידה, היה מסרב למכור
לו יותר, ולא אחת אף נאלץ "ללוות" את השיכור - בעל כרחו כמובן - אל מחוץ לבית המרזח.
סטפן שנפגע, נשבע לנקום מהיהודי הילקה, מאחר שהוא היה חייב לו סכום כסף הגון תמורת
המשקה ששתה אצלו, היה ה"פתרון" הנוח ביותר להרוג את היהודי, ובזה לסלק הן את הפונדקאי
השנוא והן להיפטר מהחובות הרבים שהיה חייב ליהודי. אולם הוא פחד להרגו שמא ישלח לסיביר,
ועל כן החליט כי יעליל עליו עלילה ויהי מה, אומר ועושה.
סטפן הלך לעיר הסמוכה וסיפר שם למשטרה כי בעל המרזח הילקה, מרמה את הממשלה, ע"י
כך שלא על כל כמות היי"ש שהוא מוכר, הוא משלם המכס כחוק, אלא רק על חלק ממנה. כעדים
המוכנים לאשר את דבריו, הוא מסר שמות של מספר איכרים מכפרים סמוכים, שהיו מוכנים להישבע
כי הילקה מכר גם להם יי"ש לא חוקי. גויים אלה, היו חבריו של סטפן - טיפוסים מפוקפקים כמוהו -
אשר שנאת היהודים שבערה בקרבם דחפה אותם לכל דבר פשע. התלונה הוגשה, ובעקבותיה באה
החקירה. עדי השקר של סטפן, הופיעו ונשבעו לשקר באשרם את העלילה כאילו הייתה עובדה קיימת
ומוכחת, והתובע - שבעצמו היה אנטישמי לא קטן, מצא כאן הזדמנות לנגח את כל היהודים ולכנותם
רמאים. הוא תבע להטיל על הילקה את העונש החמור ביותר הקבוע בחוק למקרה מסוג זה.
הילקה מצדו, הכחיש כמובן, את אשמות השווא, כשדמעות עומדות בעיניו, הוא הצהיר כי הוא חף
מפשע, וכי נפל קרבן לעלילה שטפל עליו סטפן במגמה לנקום ממנו. באו גם גויים רבים והעידו כי
הילקה הינו אדם ישר, ולא יעלה על הדעת להאשימו בכגון דא, אפילו הפריץ ממנו חכר הילקה את
בית המרזח, מצא לנכון לומר כמה מלים לטובת היהודי "שלו".
החוקרים ראו והבינו כי הילקה אינו אשם, אך מאידך לא יכלו לבטל את ה"עדויות" בשבועה, וכך
נמשך העניין קרוב לשנה. לבסוף התקרב היום בו עמד המשפט להתקיים, מצבו של הילקה היה רופף
ביותר, והוא ישב בביתו יומם ולילה שבור ורצוץ ואמר תהילים כשעיניו זולגות דמעות. אשתו של
הילקה הייתה בתו של יהודי כפרי שהתגורר בקרבת העיירה ליובאוויטש, ואביה היה חסיד
ליובאוויטש, וממנו היא שמעה לעתים קרובות על הרה"ק רבי מנחם מנדל ה"צמח צדק", על צדקותו
ועל גדולתו, וכיצד הוא הושיע יהודים רבים בעצתו, בברכתו ובתפילותיו. עתה, כאשר בעלה היה נתון
בצרה, יעצה לו לנסוע לרבי ולשטוח את צרותיו בפניו, וברכתו וודאי תקוים.
להילקה מצדו לא היה רקע חסידי, אביו לא היה חסיד, והוא בעצמו מעולם לא נסע אל שום רבי,
על כן הוא סירב בתחילה לשמוע לעצתה של אשתו, וביטל אותה במחי יד. אולם ככל שהתקרב מועד
המשפט ובלית ברירה, הוא החליט לשמוע בקול אשתו, רתם סוס לעגלה ונסע לליובאוויטש. בהגיעו
לחצר הרבי, המתין כמו יתר האנשים הממתינים זה ימים מספר כדי להיכנס אל הרבי. בהיכנסו אל
הרבי נתקף הילקה לפתע הרגשה של חדלון, מבוכה ואובדן עצות, הוא עמד לרגע באין אומר, ומיד
פרץ בבכי מר, הוא שפך את מר לבו לפני הרבי. הרבי הקשיב בסבלנות, ולאחר מכן אמר: "אל תבכה
הלל ואל תתלונן, השם יתברך יעזור לך, שום דבר בעולם ושום יצור או חפץ לא נבראו בכדי, אלא
לתועלת מסוימת, אפילו עכברים מביאים לפעמים תועלת, סע הביתה יהודי יקר, ושים מבטחך בה'
יתברך".
הילקה יצא מהרבי מעודד, אם כי בעצם לא ידע ולא הבין למה התכוון הרבי בדבריו, אולם הוא
קיווה כי ברכת הרבי תתקיים והשם יתברך יעזור לו במצוקתו. כאשר הגיע לביתו, סיפר את הדברים
לאשתו, היא שמחה שמחה גדולה ומיד הסיחה מדעתה כל דאגה, אם כי גם היא לא הבינה יותר ממנו
לגבי משמעות דבריו של הרבי, אולם היא בטחה בה' שתקוים ברכת הצדיק.
הגיע יום המשפט, הילקה ואשתו נסעו העירה, הוא היה מודאג וחושש לבאות, והיא מלאה בטחון
ומעודדת את בעלה, אולם בית המשפט היה הומה אדם, יהודים וגויים, כולם היו סקרנים לדעת כיצד
יסתיים המשפט. הילקה ישב על ספסל הנאשמים חיוור ומודאג וכיפה גדולה מכסה את ראשו, הוא לא
נתן את דעתו למתרחש באולם, וכל מעייניו היו נתונים בפסוקי תהילים אותם רחשו שפתיו חרש.
המשפט נפתח והעד הראשון, סטפן הידוע לשמצה ניגש אל הדוכן, וחזר על דברי עדותו שהיו
יסוד לעלילה, אולם כאשר סנגורו של הילקה החל לחקרו חקירת שתי וערב, התבלבל סטפן והסתבך
בדברים שסתרו זה את זה, לבסוף הוא נאחז בטענה כי הנה העדים האחרים יאשרו כולם את דבריו.
אולם כאשר הכריזו את שמותיהם של העדים האחרים בני כנופייתו של סטפן שיבואו ויעידו, איש לא
נענה, כי איש מהם לא נכח במקום, התברר כי באורח פלא קרה לכל אחד מהם משהו שמנע בעדו
מלהופיע, אחד מהם נפצע קשה בחוטבו עצים ביער, שני טבע בנהר, ואילו שני אחרים רבו ביניהם,
והעניינים הגיעו עד כדי קרב סכינים ועתה שניהם מוטלים על ערש דווי.
לכאורה המצב נראה טוב מאד, אין עדים ואין עדויות, אולם התובע לא ויתר בנקל, הוא טען כי
בעצם אין צורך להשמיע את העדויות מחדש לאחר שהן נגבו כבר ונרשמו בפרוטוקול, כל מה שכבוד
בית המשפט צריך לעשות, זה לקרוא את הפרוטוקול של גביית העדויות ולהסתמך עליו - טען התובע.
השופט החליט כי צדקו דברי התובע, נתן הוראה לפקיד בית משפט להביא את הפרוטוקול של
החקירה בו כלולות העדויות. באולם הושלך הס, והשופט חיכה בחוסר סבלנות לבוא הפקיד, לבסוף
הוא חזר בידיים ריקות, הוא ניגש אל השופט ולוחש לאזנו משהו, ואילו הלה צועק עליו בקול "תביא
מה שיש שם". "אבל כבוד השופט" טוען הפקיד "אין שם מאומה, העכברים אכלו את הכל ולא נותר
כלום". "זה לא יתכן, זה לא יאומן, תביא הנה את כל המגירה"! מצווה השופט כשהוא כועס כולו על
הפקיד ה'שלומיאלי'. הפקיד יצא במהירות, ומיד נכנס חזרה, סוחב עמו מגירה גדולה, אותה הוא
מעמיד על שלחן השופט. השופט הכניס את ידו למגירה וחיטט בה שעה ארוכה במגמה להעלות
ממנה לפחות פיסת נייר שלמה אחת, אולם לשווא, כל הניירות שהיו במגירה זו כורסמו ע"י עכברים
בצורה כה יסודית שלא נותרה ביניהם פיסת נייד שלמה אחת, "כבוד השופט" הצטדק הפקיד, "מעולם
עוד לא קרה דבר כזה אצלנו", והוא הוסיף כאילו לעצמו "זה בכלל מוזר מאד, המסמכים הרבים
שבשאר המגירות באותו ארון עצמו נשמרו כהלכה, מבלי שהעכברים נגעו בהם, רק המסמכים
שבמגירה זו ניזוקו בצורה כה חמורה ששוב אי אפשר להשתמש בהם". לא יאומן, ממש לא יאומן, אך
עובדה היא: אין עדויות, אין מסמכים, אף פעם בימי חיי עוד לא היה לי מקרה כזה" אמר השופט,
כאילו מדבר עם עצמו, אחר כך התאושש ובקול רם ותקיף הכריז את פסק הדין, "האשמה נגד
הנאשם לא הוכחה, החשוד משוחרר".
הילקה עדיין שקוע היה באמירת תהילים, כאשר ניגשו אליו קרובים ורחוקים ואיחלו לו מזל טוב על
תוצאות המשפט, עיניו נתמלאו דמעות והוא הודה לה' על שהצילו מצרה צרורה זו. בדרכם הביתה
סיפרה לו אשתו את כל ההשתלשלות שהביאה לשחרורו, ואז רק אז הבין הילקה את דברי ה"צמח
צדק" )רבי מנחם מנדל שניאורסון זצ"ל( אודות היצורים לרבות העכברים שלא נבראו בכדי.
העשיר שקרע שטר חוב לאחר פטירתו [סיפורי צדיקים גליון מ''ד]
בעיר אחת בתוניסיה, חי פעם יהודי שהיה עשיר גדול בעל צדקה וניחן היה במידות תרומיות, הוא
התמסר במיוחד למצוות גמילות חסדים, והיה נותן הלוואות קטנות לבעלי חנויות רוכלים, סוחרים
זעירים ובעלי מלאכה, סכומים שהיו דרושים להם כדי לנהל את עסקיהם. מובן מאליו כי לא זו בלבד
שלא לקח ריבית מהלווים שלו, אלא אפילו לא דחק בהם לסלק את חובם, כאשר הגיע זמן הפירעון
ולא היה להם כסף לשלם, כל מה שהיה דרוש כדי לקבל ממנו גמ"ח, היה לחתום על כתב התחייבות,
בו מאשר הלווה שקיבל את סכום ההלוואה, הוא לא היה צריך להביא ערבים שיחתמו על השטר.
פעם אחת בא אל הגביר הזה יהודי, וסיפר לו כי מצבו דחוק מאד, והוא היה רוצה לפתוח חנות
כדי שתהיה לו פרנסה ממנה, הגביר שאל אותו מיד לכמה כסף הוא צריך כדי לפתוח את החנות?
והתשובה הייתה סכום מסוים של ריאל, המטבע התוניסאי, מיד הוציא הגביר את סכום הכסף
המבוקש, ואיחל ליהודי הצלחה במסחרו. הלה הוסיף כי יתכן שזה ייקח קצת זמן עד שיוכל להחזיר
את הכסף, אך הגביר אמר לו במאור פנים כי השם יעזור לו, מכל מקום בשנים עשר החדשים
הקרובים אין הוא צריך לחשוב על כך אפילו, "ואילו לאחר מכן נחיה ונראה".
הלווה המאושר חתם על שטר חוב, והלך בשמחה כשבלבו הכרת תודה עמוקה על קבלת
ההלוואה. היהודי אמנם פתח את החנות, אולם ההצלחה לא האירה לו פנים, לא זו בלבד שלא הצליח
לחסוך כסף כדי לשלם את חובו. אלא שלאט לאט הפסיד את כל הקרן, ותוך שנים עשר החדשים הוא
היה עני מרוד כמו מקודם.
בא היהודי שלנו אל הגביר שבור ומבויש, וסיפר לו את מצבו הקשה, וכי הוא הפסיד את כל הכסף
שלווה ממנו, ואין הוא יודע מה לעשות עתה. אולם הגביר הרגיע אותו ואמר לו "אסור לו ליהודי ליפול
לזרועות הייאוש, השם יתברך וודאי ימלא את חסרונך, בינתיים זה לא לגמרי היה לשווא, הרי במשך9
השנה לפחות למדת משהו בחיים, איך לנהל או איך לא לנהל. אשתדל איפה למצוא לך משרה
מתאימה אצל אחד מידידיי, ובע"ה הכל על מקומו יבוא בשלום".
הגביר קיים את הבטחתו, הוא בא בדברים עם אחד מחבריו שהיה זקוק לאדם נאמן וישר, שיעזור
לו בחנות שלו, הוא לקח אליו את היהודי בהמלצת הגביר, ונתן לו משכורת טובה. היהודי הכין לעצמו
קופסה קטנה, ובכל שבוע שם בה כמה מטבעות, כדי לחסוך ממשכורתו את הסכום שלווה מהגביר.
כאשר נתמלאה הקופסה ונאסף בה סכום החוב, בא היהודי אל הגביר, הניח את הכסף על השולחן
ואמר: "בשביל מצווה ובמיוחד גמילות חסד לא נוהגים לומר תודה, אולם האמן לי שאצלי היום הוא חג
גדול שאני מסוגל להחזיר לך את חובי בעזרת השם יתברך".
הגביר שמח בשמחת הלווה והחל לחפש את שטר החוב, אולם לא הצליח למצוא אותו, אחרי
חיפוש קצר הוא, אמר ללווה כי למרבה הצער אין הוא יכול כרגע לקבל ממנו את סכום החוב, כי אין
שטר החוב תחת ידו, והרי חז"ל אמרו כי אסור לו לאדם להחזיק אצלו שטר חוב שכבר שולם, דבר
כזה יכול לגרום סיבוכים מיותרים. אולם הלווה אינו מוותר והוא מתחיל לבקש את המלווה שיעשה לו
טובה ויקח ממנו את הכסף, הוא אמר "אם השם עזר לי שאוכל לשלם את חובי, אין אני רוצה לעכב
אצלי את הכסף אפילו רגע אחד מיותר, ומי יודע מה יכול לקרות עם הכסף. עשה נא לי טובה, ואם
אתה נתת בי אימון והלווית לי את הכסף, הרי אני וודאי יכול לתת בך אימון, אני סמוך ובטוח שפעם
שניה לא תדרוש ממני את הכסף, וכאשר תמצא את שטר החוב ותקרע אותו". בלית ברירה לקח
המלווה את תשלום החוב והלווה הלך הביתה שמח וטוב לב.
כעבור ימים מספד חלה הגביר לפתע פתאום והלך לעולמו. כל העיר התאבלה מרות על מותו ללא
עת של היהודי היקר, שהיה רודף צדקה וחסד, במיוחד התאבלו אלה וגם היהודי שלנו בתוכם,
שנעזרו בפועל על ידי הגביר ששבק עתה חיים לכל חי.
בתום ה"שבעה" כאשר החלו בני הנפטר היורשים לעבור על ערימות הניירות שנמצאו במגירותיו
של אביהם, הם מצאו שם את שטר החוב על ה"חוב" שהיהודי החזיר כבר, השטר היה אמנם מלפני
שנים, אך עצם ההימצאות היה בעיניהם להוכחה ברורה כי החוב לא נגבה ולא שולם, באו איפה
היורשים אל היהודי שלנו, ודרשו ממנו לסלק את החוב. היהודי נחרד למשמע אוזניו, "האמינו לי על
דיברתי ששילמתי את החוב" החל לשכנע את בניו של הנפטר. וסיפר להם את המעשה שהיה, כיצד
הוא הביא את הכסף אל אביהם, וכיצד הוא סירב תחילה לקחתו, כשלא מצא את שטר החוב, וכיצד
הוא הלווה ביקש והתחנן לו שייקח את הכסף, והוא סומך עליו שיקרע את שטר החוב כאשר ימצא
אותו. עתה נראה כי הוא לא הספיק לעשות זאת עד שהלך לעולמו.
יורשי הגביר לא היו מוכנים לקבל את טיעוניו, "יתכן שזה אכן כמו שאתה אומר ויתכן שלא", אמרו
לו השניים, "בידינו שטר החוב המעיד על עצמו כי החוב לא שולם, ומשום כך עליך לשלמו", אמרו.
בסופו של דבר הסכימו שני הצדדים להביא את העניין להכרעה בפני רב העיר, הרב בחן את שטר
החוב היטב וראה שאין עליו שום סימנים שיעידו כי הוא אכן שולם, הוא שמע את טענות הצדדים
ושאל אותם שאלות רבות ושונות, הלווה לא הכחיש כי החתימה על שטר החוב היא אכן שלו, אולם
הוא המשיך לטעון בעקשנות כי הוא שילם את חובו בסופו של דבר, החזיר הרב את שטר החוב
ליורשים, ואמר לצדדים לחזור אליו למחרת בבוקר.
למחרת באו התובעים והנתבע לבית הדין בשעה היעודה, הרב שאל את היורשים אולי יסכימו
למחול על החוב, אולם הם השיבו כי אין זה מתקבל על דעתם שאביהם היה מחזיק בידו שטר חוב
שכבר שולם, וממילא בטוחים הם כי הכסף מגיע להם. "הבה נראה עוד הפעם את שטר החוב", אמר
להם הרב, האחים הוציאו את השטר מהמעטפה כדי להגישו אל הרב, אולם הם נחרדו למראה
עיניהם, שטר החוב היה קרוע לאורך החתימה שהייתה בתחתיתו. הם הביטו בפליאה איש על רעהו
ושאלו אחד את השני: אתה קרעת את שטר החוב? אתה קרעת את שטר החוב? אולם שניהם
הכחישו זאת, ולא ידעו את נפשם. אכן שטר החוב שרק אתמול היה שלם, היה עכשיו קרוע כמעט
לשניים. כאן התערב הרב ואמר לשני האחים: שמעו נא יהודים יקרים, אביכם היה יהודי גדול וצדיק, 11
בימי חייו הוא מעולם לא לקח פרוטה של הזולת, ובוודאי עכשיו כשהוא בעולם האמת לא היה מוכן
לכך שייעשה כאן אי צדק בשמו, היה זה בוודאי הוא בכבודו ובעצמו שקרע את שטר החוב כדי למנוע
מעוות שלא יוכל לתקון.
הפליטים ראו את אותיות הספר תורה, וליבם נמס ... ["והערב –" נא. חלק 'ג]
סיפר הגאון רבי משה סולובייציק זצ''ל: לאחר השואה האיומה באירופה, הגיעה לשוויץ קבוצה
גדולה של יהודים ששהו במחנה בוכנוולד. יהודים היו אלה במצב -איום ונורא. מרביתם איבדו את כל
בני המשפחה, ונותרו יתומים וגלמודים. הצרות והייסורים שעברו עליהם זה עתה הותירו את רישומם,
ומי שהביט באומללים לא אלה ראה בהם סימן לחיות כלשהי ...
בראותי אותם, המשיך ר' משה לספר, הבינותי שכמעט אין עם מי לדבר... אי אפשר היה לעודדם
בדברים רגילים. מצב רוחם וכל צורתם הייתה כל כך שונה מבני היישוב, ששום לא דבר דיבר
אליהם...
החליט ר' משה לנקוט ביוזמה אחרת. יצא הוא מהמחנה, וחזר כשספר תורה בידו. למותר לציין
שהיהודים הללו ראו לא ספר תורה מאז תחילת המלחמה, ולכן מיד בהיכנסו עם הספר, נידלק זיק של
תקווה וקדושה בעיניהם. כדי להצית את הגחלת יותר ויותר, החליט ר' משה לפתוח את ספר התורה
ולקרוא בו בפני חבורת האודים-העשנים הללו. המטרה הייתה - שהם עצמם יקראו, ולכן הגם שהוא -
עצמו היה בעל קורא מעולה, שאל האם יש מבני החבורה היודע לקרוא בתורה. על אנשי החבורה הזו
נימנה בחור צעיר שהגיע מבית חסידי צרוף, אבל האירועים שחווה על בשרו בשנות השואה השפיעו
גם עליו מאוד-מאוד לרעה, עד שהשליך רח''ל ממנו את קיום המצוות.
לפתע ניזכר אחד היהודים, שהבחור ההוא, שלא שמר כבר מצוות, היה בעבר בעל-קורא
'בשטיבל' שבו התפלל. כששאלו אותו האם הוא מוכן לקרוא, השיב הצעיר בחיוב. הוא ניגש לספר,
והנה רק - הביט באותיות הקדושות, והכל הבחינו לפתע בשינוי חד שחל במראה - פניו שהסגיר את
הסערה המתחוללת בליבו פנימה, וכל זה עוד בטרם החל לקרוא את המילה הראשונה. האותיות,
הגווילים, כמו פרחו לו מול עיניו, והחזירוהו באחת אל העבר המפואר.
ההפתעה הייתה לאחר שסיים את הקריאה. הצעיר הפך לאדם אחר. מיד כשהחילותי לקרוא,
והבטתי באותיותיה הקדושות של התורה, כך העיד, פעפעו בי רגשי שמחה וקדושה. זיכרונות הילדות
צפו-כמו ועלו כל רגע, דרכי החינוך שקיבלתי מהוריי נקלטו ונספגו בי מחדש. מאז אותה קריאה-
בתורה חזר האיש לכור מחצבתו, ולאחר אף מכן זכה להקים בית יהודי טהור, וגידל דורות לתפארת .
מאומה לא היה להם בעולמם, ליהודים הללו. לא הורים, לא אחים ואחיות, ולא ממון. לא בית,
כלום רק התורה הקדושה, שכיתרה נתון לכל אחד, ובכל מצב, החזירה אותם לאלוקיהם והחזרתם
לכור המחצבת. למדנו מכאן, שיש בכוחן של אותיות התורה כדי לעורר ולרגש כל של ליבו יהודי.
אותיות אלו מושרשות בכל אחד מאתנו מאבותינו ואבות אבותינו!
להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן
דיונים - תשובות ותגובות (0)
