האזינו

לב,ז: זכור ימות עולם, בינו שנות דור ודור: ש: מדוע דווקא 'בינו' (ברבים) ולא 'בִּין' (ביחיד, כמו 'זְכור' שלפניו ו'שְאַל' שאחריו)? ת: הקטע מתחיל כפנייה לרבים: "הבו גודל לאלוהינו" (פסוק ג'), ואף נמשך כך: "הלה' תגמלו זאת?" (פסוק ו'), אך במקומות בהם מדובר ביחיד הפנייה היא בצורת היחיד (אביך קנֶךָ, זכור, שאל אביך; פסוקים ו-ז), שהרי זיכרון יש רק ליחיד ולא קיים אותו זיכרון אצל כולם, וכן אב יש רק ליחיד ואין אב של העם כולו. לכן דווקא 'בינו' ברבים, שהיא פנייה אל העם כולו שיבין את מהלך ההיסטוריה.

וזאת הברכה

לד,א: ויראהו ה' את כל הארץ: ש: מדוע דווקא 'כל הארץ' ולא 'ארץ כנען' (כמו שהבטיח: וּרְאֵה אֶת-אֶרֶץ כְּנַעַן; לב,מט)? ת: לפני מותו של משה, ה' מבטיח לו לראות את הארץ, אֶרֶץ כְּנַעַן, אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לַאֲחֻזָּה (לב,מט), שזה פחות ממה שהראה לו בפועל, את "כל הארץ ... זאת הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב" (פסוקים א-ד), שהרי הבטיח לאבות: מִנְּהַר מִצְרַיִם, עַד-הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר-פְּרָת (בראשית טו,יט). ה' רומז בזה למשה שקיום ההבטחה לאבות במלואה תבוא בעת מאוחרת יותר, לאו דווקא מיד עם התנחלות יהושע בארץ. העובדה שמשה ראה בעיניו את "כל הארץ" דווקא, גורמת לציפייה אצל לומדי התורה לקיום המלא של ההבטחה בעתיד, "מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת".

חזק חזק ונתחזק