מכתביו של מזכה הרבים רבי שלמה שטנצל זצ"ל

הקדושת לוי בקטע הראשון על פרשת בראשית כותב, כי ההבדל בין יוצר המאורות לבין יצר, כי יוצר הוא בהווה, שהקב"ה יוצר את האדם כל רגע מחדש, כמו יוצר המאורות, שכל קרן אור היא הווה ללא עבר ועתיד, ואילו יצר הוא לשון עבר, ולכן אדם צריך לראות עצמו כאין ואפס, וכמתהווה מחדש כל הווה והווה ע"י הבורא ית"ש, ולכן בהווה יש התחדשות וזהו ראשית ושורש והתחלה תמידית, וממילא שם ישנה תמידית, כי עצבות הוא על העבר, ושמחה זהו הווה, אולי חדש, לשון חד שבזוהר הוא שם שמחה.

נראה שקוצק לקח את הנקודה הזו של ההתחלה הראשית כיסוד וסוף לכל הוויתו, כי בראשית נמצא האחדות והכלליות, התשובה היא לשוב לראשית ולהתחלה, הצער הוא בשניות, בראשית נמצאת השמחה לוהחדווה,

הכל בידי שמים, חוץ מיראת שמים, שהיא הבחירה, כמוש"כ הרמב"ם בפ"ז משמונה פרקים, שהיראה במקום הבחירה שבנפש, ולכן הבוחר בעמו ישראל באהבה בוחר את הבחירה של ישראל, שזהו האני ההווה שבאדם.

כנראה הרמב"ן אומר שבאדם אין זכות ולא חובה אלא "החפץ", כל הפעולות והרשמים הנעשים באדם, עודים וקובעים איזה "חץ" יהיה לאדם גשמי או רוחני טהור או טמא, וכח החפץ, הוי אומר הבחירה, זהו האדם, ובו מקבל את השכר או חפצו שווה לחפץ ורצון השי"ת, או את העונש אם חפצו מנוגד לרצון השי"ת.