תזריע מצורע התשס"ט

השבת נקרא בע"ה את הפרק השני בפרקי אבות.

בפרק זה, אחד הדברים שמובאים בשם רבן גמליאל, בנו של ר' יהודה הנשיא, הוא

"וכל העוסקים עם הצבור יהיו עוסקים עמם לשם שמים, שזכות אבותם מסייעתם, וצדקתם עומדת לעד. ואתם מעלה אני עליכם שכר הרבה כאילו עשיתם" (משנה ב').

ע"פ רבן גמליאל, כל מי שעושה עם הציבור – בפשטות מדובר בבעלי משרה ציבורית,
אל יחשוב שהעזרה שהוא מושיט לציבור תוך כדי עבודתו, היא בזכות כישוריו, מאמציו וכד',
אלא העזרה שהציבור מקבל, היא מהקב"ה בזכות אבותם.

אם כך, אל יצפה העוסק עם הציבור, לקבל טובות הנאה, יחס מיוחד וכד' מהציבור, בגין סיועו,
כי הוא סה"כ שליח של הקב"ה, ובאותה המידה, היה יכול להיות מישהו אחר שליח במקומו.

דוגמה לדבר – רופא מנתח, מציל את חייו של מטופל בעזרת ניתוח סבוך שהוא מבצע.
מאוד קל לרופא לחשוב "איזה מזל היה למטופל שהייתי פה והצלתי את חייו",
אך למעשה יש להבין, שגם אם מנתח זה לא היה, היה הקב"ה מוצא דרך אחרת לסייע למטופל.

אחד מהמקומות, בו מודגש מאוד עניין זה, הוא במגילת אסתר.

לאחר שמרדכי שומע על ההסכם בין אחשורוש להמן, הוא לובש שק. אסתר שולחת לשאול
מדוע לבש שק, ומרדכי מספר לאסתר על הגזירה, ומסביר לה שעליה לגשת למלך ולבקש על עמה.

אסתר עונה לו, שלגשת אל המלך בלי שנקראה כרוך בסכנת חיים עבורה.

בתשובתו, מרדכי אומר לאסתר "כי אם החרש תחרישי בעת הזאת רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר ואת ובית אביך תאבדו ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות" (ד', י"ד).

כלומר, עליך להבין שכנראה, כל המטרה לכך שהגעת להיות אסתר המלכה,
היא כדי לפעול לטובת עמך.
דעי לך, שאם לא תפעלי, הקב"ה ימצא דרך אחרת להציל את עמו, ובמקום מגילת אסתר, תהיה מגילת שרה או מגילת רבקה, ואין זה הזמן לשיקולים אישיים.

אך אם לא תפעלי, תמעלי בשליחות שהועיד לך הקב"ה, ואם לא תמלאי את תפקידך,
אז קיומך כבר אינו חיוני – "ואת ובית אביך תאבדו".

גם בהפטרת מצורע (מלכים ב' ז', ג'), אנו רואים כיצד יש לנהוג כאשר אנו מבינים
שנועדנו להיות שליחי הקב"ה.

ההפטרה מספרת על ארבעה מצורעים, שהיו מחוץ לחומות, כאשר העיר שומרון הייתה
תחת מצור של ארם. המצורעים מחליטים לנסות את מזלם המחנה ארם,
אך כשהם מגיעים למחנה ארם, הם רואים שכולם ברחו והשאירו את כל הציוד והמזון.

המצורעים מתחילים לאסוף לעצמם מזון וממון, אך פתאום מתעשתים ואומרים (פס' ט')
"לא כן אנחנו עושים היום הזה יום בשרה הוא ואנחנו מחשים וחכינו עד אור הבקר ומצאנו עוון".

המצורעים מבינים, שאם הם מצאו את מחנה ארם נטוש, כנראה שהקב"ה הועיד להם את התפקיד לבשר את הבשורה לעם, ואם לא יעשו זאת, ימעלו בתפקידם ויחשבו לחוטאים.

בפרשת תזריע (י"ג, ל"ז), התורה אומרת לגבי נתק "טהור הוא וטהרו הכהן", ורש"י מסביר את הכפילות, בכך שאם הנתק הוא טמא והכהן מטהר אותו, אז הנתק אינו טהור.
דווקא נתק טהור – הכהן יכול לטהר אותו.

אם כן, גם מכאן ניתן ללמוד שאין לשליח אלא שליחותו, והוא אינו יכול לחרוג
מהמסגרת שנתן לו המשלח.

הכהן יכול היה לסבור "אם הקב"ה נתן לי את הכח לקבוע האם נתק הוא טהור או טמא,
אז פסיקתי היא הקובעת הבלעדית" – הכהן צריך לדעת שפסיקתו קובעת רק אם פסק
בהתאם לחוק שקבע הקב"ה.

ראינו אם כן, מכמה מקורות, שבעלי תפקידים צריכים לראות את עצמם כשליחי הקב"ה.

אם כך, שאין לשליח תרומה מיוחדת לשליחות, וכל אחד אחר גם כן יכול היה לבצע את השליחות,
אז למה ששליח ייקח על עצמו שליחות? הרי אם אין מעשה מיוחד אין גם שכר מתאים?

לכן רבן גמליאל אומר, שהקב"ה מעלה שכר לעושה עם הציבור – כאילו עשה זאת בעצמו.

מובטח שהשכר של העושה עם הציבור, יהי מתאים למאמציו, אפילו אם מאמציו
לכאורה לא חיוניים, ואפילו אם מאמציו לא נושאים פרי – "כאילו עשיתם",
אפילו אם בפועל לא הושגה המטרה.

נלמד מכאן, שכל אחד ואחד מאיתנו, צריך לראות את עצמו כשליח של הקב"ה, ובכל צומת החלטה, יש לזכור שגם אם קשה לבחור בדרך שהקב"ה התווה, אם שם אותי הקב"ה בצומת זה,

כנראה שעליי לבחור בדרך הנכונה.

"וכל העוסקים עם הצבור יהיו עוסקים עמם לשם שמים".