בהר בחוקותי התשס"ט

פרשתנו פותחת בצווי על שנת השמיטה.

בשנת השמיטה ישנו איסור לעבוד את הקרקע.

לאחר פירוט הציווי של שנת השמיטה, עוברת הפרשה לנושא היובל, ובסופו מסכמת את שתי הפרשיות בפסוק (כ"ה, י"ט) "ונתנה הארץ פריה ואכלתם לשבע וישבתם לבטח עליה".

אחרי פסוק זה, מופיעים פסוקים, שלא ברור מיקומם לאחר הסיכום שהזכרנו.

"וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית הן לא נזרע ולא נאסף את תבואתנו וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית ועשת את התבואה לשלש השנים".

התורה מספרת על חשש, שעלול להתעורר בלב אנשי האומה – מה נאכל בשנה השביעית, הרי אסור לעבוד את הקרקע בשנה זו?

ולכן הקב"ה אומר, שהוא יברך את התבואה של השנה השישית, כדי שתספיק לשלוש שנים, וכך לא יהיה מקום לחשש.

שני פסוקים אלו קצת קשים, אך כדי להבינם טוב יותר, נסקור בקצרה את סדר השנה החקלאית בארץ ישראל, בעיקר לעניין התבואה – מיני דגן.

זריעת התבואה מתחילה בחודש חשון, כי אז תחילת תקופת הגשמים.

לכן, אם לא ירדו גשמים עד א' בכסלו, מתחילים להתענות בגלל האיחור הבלתי צפוי,
והבעייתי מאוד מבחינת התבואה שנזרעה (מסכת תענית דף י' עמ' א').

תחילת הבשלת התבואה היא בסביבות אדר/ניסן – אז מתחילה השעורה להבשיל.

כך ראינו גם בסוף פרשת וארא, כאשר מכת הברד הכתה בשעורה ובפשתה "כי השעורה אביב והפשתה גבעול" (שמות ט', ל"א), אך החיטה והכוסמת לא נפגעו "כי אפילות הנה" (שם שם, ל"ב), כלומר מאחרות להבשיל.

כיוון שהבשלת השעורה היא לקראת חודש ניסן, קרבן העומר המובא בט"ז בניסן,
מובא מהשעורים.

זמן ההבשלה של החיטה הוא לקראת תחילת חודש סיון, ולכן בחג השבועות מביאים את קרבן שתי הלחם מחיטים, ואז גם מתחיל הקציר, וחג השבועות נקרא גם חג הקציר.

התבואה נקצרת ומשאירים אותה בשדות, כדי שהשמש תייבש את הגרגרים,
וניתן יהיה לטחון אותם לקמח.

לאחר ייבוש הגרגרים, מתחיל איסופם, כאשר תקופת האסיף מסתיימת בחודש תשרי, ולכן חג הסוכות נקרא גם חג האסיף.

האיסוף חייב להסתיים עד תשרי, כי שמיני עצרת הוא כבר זמן תחילת הגשמים (ולכן אז אנו מתחילים לומר "משיב הרוח ומוריד הגשם" בתפילת שמונה עשרה), ואם ירדו גשמים על התבואה היבשה, היא עלולה להיהרס.

לאחר שהכרנו את המחזור החקלאי בארץ ישראל, אנו מבינים, שעיקר הקושי בשנת השמיטה, הוא שלא תהיה תבואה בשנה השמינית, כי בכל שנה אנו אוכלים את התבואה שצמחה בשנה הקודמת, ובשנה השביעית אנו אוכלים את התבואה של השנה השישית.

כלומר, בכניסה לשנה השביעית המחסנים מלאים בתבואה.

אם כך, מה המקום לשאלה "מה נאכל בשנה השביעית" , והרי המחסנים מלאים?

יותר נכון אם השאלה הייתה "מה נאכל בשנה השמינית"?

ועוד, הרי מדובר בשנה אחת שלא עובדים את הקרקע, אז בשנה שלפני השמיטה יש צורך בתבואה בכמות כפולה. אם כך, מדוע אומרת התורה שבשנה השישית תהיה תבואה לשלוש שנים?

הרי מספיקה תבואה רק לשנתיים!

אלא נראה שיש לומר, שהתורה ירדה לסוף דעתו של אדם.

אמנם בכניסה לשנה השביעית, מחסני התבואה מלאים, אך האדם, שרגיל לעבוד את הקרקע שלו כדי לקבל תבואה, עלול לאבד את שלוותו ובטחונו במקור הפרנסה לשנה הבאה, ומצוקה זו מתחילה מתחילת השמיטה – אפילו כשהמחסנים מלאים.

לכן השאלה היא – "מה נאכל בשנה השביעית" – מיד עם תחילת שנת השמיטה.

כתשובה לדבר, הקב"ה מבטיח, שבשנה השישית תהיה תבואה מספיקה לשלוש שנים.

מדוע?

הקב"ה מבין שתבואה בכמות כפולה, לא תרגיע את חוסר הביטחון שעלה.

הרי התבואה במחסנים, שאמורה להספיק לשנה השביעית, אינה מרצה את החוששים,
ולכן הכפלה של כמות התבואה לא תספק את החשש בגין השנה השביעית והשמינית.

אם כך, יש צורך בהבטחה לכמות משולשת, שכבר תרגיע גם את החוששים ביותר.

מעניין לראות, שהתורה אינה רואה התנהלות זו של חשש והבטחה מנגד של הקב"ה, כדבר חיובי.

אם כך היה אמור להיות המצב לכתחילה, שבשנה השישית תהיה תבואה לשלוש שנים,
מדוע התורה אומרת שהבטחה זו באה רק בעקבות השאלה "וכי תאמרו"?

מה היה קורה אם אף אחד לא היה שואל "מה נאכל בשנה השביעית"?

אלא יש לומר, שהקב"ה מצפה שרמת הביטחון בה' של עם ישראל תהיה גבוהה יותר.

בפסוק י"ט, נאמר "ואכלתם לשבע", ורש"י על מילים אלה מסביר, שהמאכל מתברך בבטן, כלומר, מספיק לאכול מעט על מנת לשבוע.

אם כן, לכתחילה, כוונת הקב"ה היא, לפרנס את עמו בשנים השביעית והשמינית, בכמות התבואה הרגילה של השנה השישית, שאכילת מעט ממנה תספיק על מנת לשבוע,
וכך הכמות תספיק לשנתיים.

אך, אם העם יפגין חוסר ביטחון בה', הברכה תתבטא לא באיכות האוכל אלא בכמותו.

כאילו אומר הקב"ה: "מבחינתי היה מספיק שתאספו כמות רגילה. אך אם הפגנתם חוסר ביטחון בה' – תעמלו קשה יותר, ותאספו כמות גדולה פי שלושה".

מסר זה, של חשיבות הביטחון בה', עולה גם מההפטרה.

בהפטרת בחוקותי (ירמיה י"ז, ז'), נאמר "ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו".

לכאורה מדובר בכפילות – אם מישהו בוטח בה' זה אומר שה' הוא מבטחו.

אלא מסביר המלבי"ם, שיש שני סוגים של ביטחון בה'.

יש ביטחון בה', שהדברים יעבדו בדרך הטבע. מי שזורע בשעת זריעה, בוטח בה' שיביא לכך שיצאו גידולים ממה שזרע, אחרת מדובר בבזבוז של זרעים אותם ניתן לאכול.

אך ישנה רמת ביטחון גבוהה יותר – הביטחון שהקב"ה יכול לפעול גם מעל הטבע.

"והיה ה' מבטחו" – מבטחו היחיד הוא בה', כאשר האמצעים של הקב"ה, טבע או ניסים,
אינם מעניינו.

הגבר המבורך הוא זה, שיש בו את שתי מידות הביטחון, ולא רק את אחת מהם.

נלמד מכאן, שעלינו ללמוד וללמד את עצמנו, לבטוח בקב"ה, שבכוחו לבצע כל דבר,
גם דברים שבדרך הטבע נראים כלא ישימים.

"ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו".