בא התשס"ו

בשתי פרשיות בפרשתנו, פרשיות אשר נמצאות גם בתפילין, התורה מצווה אותנו לקדש את הבכורות ובעיקר את בכורות האדם.

"קדש לי כל בכור" (י"ג, א'), "והעברת כל פטר רחם לה' ... וכל בכור אדם בבניך תפדה" (י"ג, י"ב- י"ג).

מדוע יש לקדש את הבכורות?

מלשון המקרא, "והיה כי ישאלך בנך... ויהי כי הקשה פרעה לשלחנו ויהרוג ה' כל בכור בארץ מצרים... על כן אני זובח לה' כל פטר רחם הזכרים וכל בכור בני אפדה" (י"ג, י"ד- ט"ו),

נראה, שכיוון שכאשר הכה הקב"ה, במכה העשירית, את כל בכורי מצרים, דאג שלא יפגעו בכורות ישראל, לכן כמעין זכר למאורע זה, יש להקדיש את בכורות ישראל בכל הדורות.

אם זוהי הסיבה, אז קשה- מדוע נקבע שדווקא למכת בכורות עושים זכר?
הרי גם בכל שאר המכות נפגעו רק המצרים ולא נפגעו בני ישראל, ולא ראינו שעושים זכר
מיוחד למכה מסוימת?

במה שונה מכת בכורות משאר המכות?

ונראה לומר, שבכל שאר המכות, הפגיעה מבני ישראל נמנעה, ללא כל צורך בפעולה מיוחדת מצדם. ניתן אף לומר, שישראלי ומצרי שהולכים יחד, המצרי היה נפגע מהמכה, והישראלי לא.

אך במכת בכורות לא כך הוא הדבר.

לפני המכה נצטוו בני ישראל להתכונן, ע"י שחיטת הפסח וסימון הפתחים בדם הפסח, וכן נצטוו "ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר" (י"ב, כ"ב).

מדוע היה צורך להימנע מיציאה מהבית? הרי מי הכה בבכורים - הקב"ה, כמו שאומר הפסוק
"ועברתי בארץ מצרים... והכיתי כל בכור... אני ה' " (י"ב, י"ב),

ורש"י, ד"ה "אעשה שפטים אני ה' " , מסביר "אני בעצמי ולא ע"י שליח" ,

וכי הקב"ה לא היה יכול להימנע מלהכות את בכורי ישראל, גם אם יסתובבו מחוץ לבתים?

ונראה לומר, כי ההבדל בין תשע המכות הראשונות, לבין מכת בכורות הוא, שלפני מכת בכורות, הקריבו בני ישראל את קורבן הפסח, וכדי להקריב את קורבן הפסח, היו צריכים כולם לימול
("וכל ערל לא יאכל בו" (י"ב, י')).

כלומר, בין המכה התשיעית למכת בכורות, חל שינוי בבני ישראל.

לפני שנימולו, נחשבו לגוים, כמו שאומר המדרש, שהמלאכים אמרו לקב"ה בעת קריעת ים סוף,
"מדוע להציל את בני ישראל ולהטביע את המצרים, הרי אלו עובדי ע"ז ואלו עובדי ע"ז", כיוון שכך, כדי לאכול מקורבן הפסח, היו צריכים בני ישראל לעבור מעין גיור, וכמו שהגר צריך לעבור מילה, כך גם בני ישראל נימולו.

אם כך, לפני שמלו, לא נדרשה מהם אחריות למעשיהם, ולכן הקב"ה הגן עליהם ללא שום פעולה מצדם. אך לאחר המילה, ולאחר שהפכו ליהודים אחראים, צריכים זכויות כדי להינצל, וכיוון שעדיין אין להם מספיק זכויות, הקב"ה מאפשר מעין "הקפה" - הקב"ה מציל את בכורות עם ישראל, אך דבר זה הופך למעין חוב על עם ישראל, ומאז, כדי לפרוע את חובו, נחשבים כל הבכורות שנולדים כקדושים, ויש לפדות אותם.

כיוון שזהו מעין חוב, זוהי המצווה הראשונה שנצטוו בני ישראל מיד עם יציאתם ממצרים, וכן זוהי למעשה המצווה הראשונה שמקיים הבכור, לאחר שיוצא מכלל נפלים (כי הרי מצוות הפדיון היא בסופו של דבר על הבכור עצמו, ואם לא פדו אותו כשהיה תינוק, הוא מצווה לפצות את עצמו).

אבל אם הדבר כך הוא, שזוהי המצווה הראשונה, מדוע הפסוק אומר "והיה כי יביאך ה' אל ארץ הכנעני" (י"ג, י"א), ולכאורה רק לאחר הכניסה לארץ ישראל יש להתחיל בקיום מצווה זו?

מעניין לראות , שבמסכת בכורות, דף ד' עמ' ד', ישנה מחלוקת ר' יוחנן וריש לקיש.

ר' יוחנן אמר קדשו בכורות במדבר וריש לקיש אמר לא קדשו בכורות במדבר.

שיטת ריש לקיש היא הגיונית, כי כמו שראינו, יש מקום לקדושת הבכור רק לאחר מילה, וכיוון שכל ארבעים השנים של המסעות במדבר, לא מלו את הנולדים, גם לא חלה עליהם קדושת הבכורות.

אך ר' יוחנן שאומר, שכן קדשו בכורות המדבר, כיצד הוא מסביר את הפסוק "והיה כי יביאך"?

אומרת הגמרא בדף ה' עמ' א', שר' יוחנן סובר כתנא דבי ר' ישמעאל שאמר "עשה מצווה זו שבשבילה תיכנס לא"י".

אם כן, התורה רוצה ללמד אותנו , שרק מי שמכיר בחובות שלו כלפי הקב"ה, יכול להיכנס לארץ ישראל, אך כפויי הטובה, אינם יכולים לדור בה.