אמור התשס"ח

בפרשת השבוע אנחנו פוגשים את פרשת המועדות, בה מפורטים כל מועדי ישראל ע"פ התורה.

התורה מספרת על חג הפסח שנחוג בחודש ניסן, וכן על חג השבועות, שנחגג חמישים יום אח"כ, בחודש  סיון. בתווך נמצא חודש אייר, שע"פ פרשתנו אין בו חגים, אך הוא כולו נמצא בתוך תקופת ספירת העומר.

אם נסתכל  בלוח השנה היהודי היום, נגלה ארבעה מועדים בחודש אייר:

 ה' באייר - יום העצמאות

 י"ד באייר - פסח שני

 י"ח באייר - ל"ג בעומר

 כ"ח באייר - יום ירושלים

מועדים אלה מפוזרים על פני כל החודש, ולמעשה ישנו מועד אחד בכל שבוע של החודש. מדוע סודרו מועדים אלה דווקא בצורה זו ודווקא בחודש אייר?

בתחילת התקופה אנו פוגשים את חג הפסח ואת יום העצמאות.

חג הפסח הוא יום העצמאות של עם ישראל, ויום העצמאות הוא של מדינת ישראל.

מדובר בשתי עצמאויות נפרדות, ששתיהן נצרכות. ניתן להיות עם עצמאי ללא מדינה, כפי שהיו בני ישראל בצאתם ממצרים, וכן ניתן להיות במדינה עצמאית, אך ללא קשר לעם ישראל.

בשני המקרים אין עם ישראל מממש את יסודות מדינה יהודית בארץ ישראל.

בסוף התקופה אנו פוגשים את יום ירושלים וחג השבועות.

אמנם היעוד של עם ישראל זאת מדינה יהודית בארץ ישראל, אך ליעוד זה יש שלב גבוה יותר
"כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים", לשם כך יש לשחרר את ירושלים מידי הזרים, וכן לקבל את התורה בחג מתן תורה, ולהפוך למעצמת תורה בירושלים.

הבנו אם כן את ה"שיבוץ" של יום העצמאות ויום ירושלים פסח לשבועות.
השיבוץ הוא בהתאם לפסוק "מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו".

חג הפסח ויום העצמאות הם העלייה להר ה', השלב הראשוני לקראת השגת המטרה,
אך לא מספיק לעלות, צריך לדעת כיצד גם להישאר במקום אליו הגענו, ולשם כך באים יום ירושלים וחג השבועות - לביסוס החזקתנו בארץ ישראל, תוך לימוד והפצת התורה מירושלים.

אך מה מקומם של פסח שני ושל ל"ג בעומר בתווך, בין ימי העצמאות לבין ימי מימוש העצמאות?

מפסח שני ומל"ג בעומר, עלינו ללמוד את האמצעים החיוניים, כדי לעבור מהעלייה להר ה', לקימה במקום קדשו.

פסח שני, כפי שמסופר בפרשת בהעלותך, נוצר עקב שאלתם של מספר אנשים, שהיו טמאי מת בעת הקרבת הפסח הראשון, ולכן לא יכלו להקריב את קורבן הפסח יחד עם שאר העם.
למעשה הם פטורים מלהקריב את קורבן הפסח.

אך, למרות שהם היו פטורים, הם הרגישו חוסר מסוים, חוסר שבולט מדבריהם למשה רבנו
"למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה' במועדו בתוך בני ישראל" - מה המשמעות של המילים "בתוך בני ישראל"?

אלא מאי, אולי אכן אנשים אלה פטורים מבחינה הלכתית מלהקריב קורבן פסח, אך כיוון שקרבן הפסח עיקרו החיבור ("שה לבית אבות שה לבית"), אנשים אלה מרגישים חוסר בחיבור.

פעם שאלתי את הרב אליהו כהן, מדוע הפרשה מתחילה במילים "ויהי אנשים", הרי הגמרא אומרת שאין ויהי אלא לשון צער, ואילו כאן בסופו של דבר הצליחו לתקן חג נוסף?

ענה לי הרב, שאומנם בסופו של דבר תוקן פסח שני, אך הפרשה מתחילה באנשים שמרגישים פרודים משאר העם, ולכן הצער הגדול בו הם נמצאים.

הקב"ה אכן מבין את מצוקת האנשים, ומתקן פסח שני - האפשרות להתחבר גם למי שלא הצליח להתחבר בפסח הראשון.

מפסח שני אנו למדים אם כן, את החשיבות של האחדות והחיבור, בבואנו לממש את יעודנו.

מה אנחנו יכולים ללמוד מל"ג בעומר?

ישנם שני אישים עיקריים שקשורים לל"ג בעומר - רבי עקיבא ורבי שמעון בר יוחאי.

לרבי עקיבא היו שנים עשר אלף זוגות תלמידים, וכולם מתו בין פסח לעצרת,
ולפי המסורת שבידינו, למעשה פסקו למות בל"ג בעומר.

אדם אחר, במקום רבי עקיבא, היה מתייאש. היה אומר לעצמו שאם הקב"ה הביא למותם של כל תלמידיו, כנראה שאין הקב"ה מעוניין בכך שרבי עקיבא יעמיד תלמידיו,
ואולי הוא צריך להחליף מקצוע.

אך לא רבי עקיבא.

רבי עקיבא אוסף חמישה תלמידים, מתחיל ללמדם , ומהם יוצאת התורה לכל עם ישראל.

אך החכמה של רבי עקיבא אינה רק חוסר הייאוש, והכוח להמשיך גם בעת משברים.

הגמרא בסוף מסכת מכות, מספרת שקבוצת תנאים, בתוכה רבי עקיבא, היו מהלכים בדרך.
שמעו מרחוק קול המונה של רומי, כלומר קולות שמחה של רומי. החלו הם בוכים ורבי עקיבא משחק. שאלו אותו מדוע אתה צוחק?, החזיר להם רבי עקיבא בשאלה (שהרי רצה לחזק את יהדותו J) ואתם מפני מה אתם בוכים?

אמרו לו, הללו שמשתחווים לעצבים ומקטירים לע"ז, יושבים בטח והשקט,  ואנו בית הדום אלוקינו שרוף באש ולא נבכה?
אמר להם לכך אני משחק. ומה לעוברי רצונו כך, לעושי רצונו על אחת כמה וכמה.
 אין הגמרא מביאה את תגובתם של שאר התנאים לדברי רבי עקיבא.

וממשיכים חז"ל לספר שם, שאותה קבוצת התנאים הייתה עולה, בפעם אחרת, לירושלים. כשהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם. כשהגיעו להר הבית, ראו שועל יוצא מבית קדש הקדשים
(גם היום ניתן לראות שועלים היוצאים ונכנסים לבית קדש הקדשים ועושים בו כרצונם..).
החלו הם בוכים ורבי עקיבא משחק, שאלו אותו מדוע הוא צוחק, שאל אותם רבי עקיבא מדוע הם בוכים?
אמרו לו מקום שכתוב "והזר הקרב ומת" ועכשיו שועלים הלכו בו ולא נבכה?

אמר להם לכן אני משחק, דכתיב "ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן ברכיה". וכי מה עניין אוריה, שהוא מזמן בית ראשון, אצל זכריה, שהוא מבית שני?

אלא תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה. באוריה כתוב "לכן בגללכם ציון שדה תחרש" ובזכריה כתוב "עוד תשבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים" - עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה, הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה, עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה, בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת בלשון הזה.
אמרו לו עקיבא נחמתנו, עקיבא נחמתנו.

הסיפור די ברור. מה שקצת קשה, מדוע  התנאים התנחמו דווקא במקרה השני ולא בראשון, ומדוע אמרו במקרה השני פעמיים "עקיבא נחמתנו"?

אלא, היסוד שרצה ללמד רבי עקיבא את שאר התנאים הוא שאמנם בעתות שפל ומצוקה,
עדיין צריך למצוא את הכוחות לקוות ולהמשיך, אך לא די בכך.

חייבים להבין, שהמצוקה היא שלב הכרחי, כדי להגיע לאור שבסופה.
זה מה שניסה רבי עקיבא ללמד את חבריו בסיפור הראשון, שרומי חייבת להיות שקטה,
לפני שעושי רצונו יקבלו על אחת כמה וכמה. איננו יודעים מדוע החליט הקב"ה כך, אך ברור לנו שזהו שלב הכרחי.

לחבריו של רבי עקיבא קשה להתחבר לראייתו הרחוקה בסיפור הראשון.

בסיפור השני גם כן מלמד רבי עקיבא את חבריו את אותו הכלל.
רק לאחר שילך שועל בבית הקודש הקדשים, רק אחר כך ישבו זקנים וזקנות בחוצות ירושלים  וכו'.
שוב, גם כאן איננו יודעים מדוע בחר הקב"ה לפעול בדרך זו.
במקרה זה, כאשר רבי עקיבא מלמד את חבריו מפסוקים, חבריו כבר מצליחים להתחבר לרעיון הגדול, ומתנחמים גם על מקרה זה, וגם מבינים את כוונת רבי עקיבא במקרה הקודם, ולכן אומרים פעמיים, עקיבא נחמתנו, עקיבא נחמתנו.

וידוע סיפור על רבי עקיבא כפי שמספרת הגמרא במסכת ברכות, דף ס' עמ' ב', שהיה מהלך בדרך והגיע לעיר אחת ורצה ללון שם. לא מצא מקום ללון. אמר "כל מה שעושה הקב"ה הוא לטובה", הלך ולן במדבר מחוץ לעיר. היו עמו חמור למשא, תרנגול להשכמה ונר להאיר. באה רוח וכיבתה את הנר, בא חתול ואכל את התרנגול ובא אריה ואכל את החמור.
אמר רבי עקיבא "כל מה שעושה הקב"ה הוא לטובה".
באותו הלילה בא גיס לעיר ושבה את כולם.
כך ראה עקיבא בעיניו שכל מה שעושה הקב"ה הוא לטובה.
כדי שינצל היו חייבים הנר להיכבות והתרנגול והחמור להיטרף, כי אם היה הנר דולק או התרנגול קורא או החמור נוער, לא היה ניצל.
כלומר הרע, או יותר נכון להגיד הקשה, חייב להתקיים כדי שתגיע ישועה אחר כך.
ואת נקודה זו ניתן לסכם עם הפסוק "עת צרה היא ליעקב וממנה יוושע".
אומנם עת צרה היא ליעקב,  אבל דווקא ממנה, מתוכה ובעזרתה – יוושע.

ל"ג בעומר הוא יום ההילולה של רבי שמעון בר יוחאי (רשב"י).

במדרש שיר השירים רבה, פרשה א', מסופר על אישה ששהתה עשר שנים עם בעלה ולא ילדה.
על פי ההלכה, במצב כזה, יש לפרק את החבילה כדי שבני הזוג יחפשו את מזלם עם מישהו אחר.

הלכו לרשב"י על מנת להיפרד. אמר להם רשב"י, כיוון שאתם מתגרשים ללא חלילה מסכסוך כלשהו, אלא כדי לקיים מצווה, אז כמו שהתחתנתם קיימתם מצווה וחגגתם אותה ברוב עם,
כך גם כעת, כאשר אתם מתגרשים לשם מצווה, חגגו באותה הצורה.
עשו כדבריו.

במהלך החגיגה, כטוב לבו של הבעל ביין, אמר לאשתו,כיוון שסה"כ היית אישה טובה, אני נותן לך לבחור את הדבר שהכי חשוב לך בביתי, ולקחת אותו לבית אביך.

כאשר נרדם, ציוותה האישה לעבדים לקחת את בעלה לבית אביה.

כשהתעורר הבעל בבוקר, ראה שהוא נמצא בבית חמיו. שאל את אשתו מה פשר הדבר.

אמרה לו "הרי אמרת לי לקחת את הדבר החשוב לי ביותר בביתך ולכן לקחתי אותך".

הלכו שוב לרשב"י ולשנה הבאה נפקדו.

נשאלת השאלה, אם רשב"י היה יכול לברך אותם שייפקדו,מדוע לא עשה כך לכתחילה?

מדוע היו צריכים לעבור את כל התהליך?

אלא בזה שבאו אליו מתוך רצון להתגרש,ולא מתוך רצון למצוא פתרון לבעייתם, הבין רשב"י שהזוג אינו זוכר מדוע הם ביחד. כל עוד הזוג אינו רוצה להיות ביחד, או לפחות אינו פועל לכך,
אי אפשר לברך אותם.

לאחר שנזכרו שהם אוהבים אחד את השני, כבר היה מקום לברך אותם, כיוון שהיה כלי
בו תשרה הברכה - החיבור ביניהם.

מסיפור זה אנו למדים על החשיבות של היכולת לא להיכנע לשגרה,ולא לקחת דבר מובן מאליו.

מערכת יחסים עם בן/בת הזוג אינה מובנת מאליה, ויש גם להשקיע בה על מנת שתתקיים.

כך כל מערכת יחסים,עם משפחה וחברים.

וכך גם היחס לארץ ישראל,שאומנם יושבים בה יום יום, אך מדי פעם יש לעצור ולהבין מדוע יושבים בה,ומה הזכות הגדולה שיש לנו לשבת בה.

אם כן, מפסח שני למדנו על חשיבות האחדות, מל"ג בעומר למדנו מרבי עקיבא כי כל מה שעושה הקב"ה הוא לטובה, וש "עת צרה היא ליעקב וממנה יוושע", ומרשב"י למדנו שאין לקחת דבר מובן מאליו.

אלה היסודות שיסייעו לנו לא רק לעלות להר ה', אלא גם לעמוד במקום קדשו.