שבת הגדול
מאת: הרב מנחם אזולאי  |  פורסם ב: 10.04.2011 / 20:27:49
קדושה עצומה ונוראה יורדת לעולם עם התקדש החג. "המוני בית ישראל מתרוממים ומתנשאים אז טפח מעל הקרקע, מהבלי הזמן, מעבדות פרעה, מחמריות ושיגרת ימי החולין של כל השנה, מעפרוריות החמץ, וחשים בקירבת אלוקים, במחסה של אב אשר נושא אותם עמו על כנפי נשרים לגבהים שאין ביכולתם להעפיל לשם כל השנה" (התודעה).

יהודי יכול לפעול בלילה הזה יותר ממה שיכול לפעול כל השנה כולה. צריך להאמין שאפשר לצאת נקיים מכל היצר הרע, מכל החמץ, מכל התאוות והמידות הרעות. להאמין ולשמוח. ועל זה אומר הרה"ק בעל ה'ישמח ישראל': "מי שאיננו מאמין כי גם הרשע הגדול ביותר יכול להתהפך בלילה הקדוש הזה לצדיק גמור - הוא אותו רשע הנאמר בהגדה". יהודי צריך לקדש את עצמו, אסור להחמיץ את ההזדמנות הניתנת לך בלילה הזה לעלות ולהתעלות. כמו הכרפס, שכל השנה כולה הוא שקוע באדמה וכשליל הסדר מגיע מעלים אותו על שולחן מלכים, כך גם אנחנו כל השנה כולה שקועים בחמריות העולם הזה, וכשמגיע ליל פסח, אנחנו מסוגלים להגיע למדרגות רמות ונשגבות. צריך רק לרצות.

ליל הסדר מתחיל בקדש. וככה גם בחיים. בלי קדושה אין כלום. אם אדם לא מקדש את עצמו, אם הוא לא מבין שזה מה שמוטל עליו, להוסיף קדושה לחיים, אז הוא בכלל לא בכוון. בפסח ראשון, פסח של יציאת מצרים, קיבל העם כזו קדושה, הקב"ה פסח על הרבה שלבים בדרך והוריד לעם קדושה נוראה מן השמים, שהרי עדיין לא קיבלו את התורה ואיך אפשר להתקדש בלי התורה? ואותה הארה אלוקית שזכו לה בני ישראל באותו הלילה מתעוררת ומתגלה בכל דור ודור ובכל שנה ושנה עם התקדש החג. הארה אלוקית שהופכת לילה ליום. אור ה' בעצמו יורד אלינו, 'אני ולא שרף', 'אני ולא מלאך'.

ההתקדשות בליל פסח כל כך גבוהה, כמו שמש הבוקר שמאירה את הבית לאחר חשכת הלילה, צריך רק להרים את התריס... (עבודת ישראל).
קדש ורחץ. זה הלילה שבו אפשר לרחוץ את עצמנו מכל העבירות שבידינו. אבל הקדש הוא אפילו לפני ה'רחץ'. בלילה הזה יכול האדם להתקדש לפני שהוריד ורחץ מעליו את כל תחלואי עוונותיו.

חרות עצומה ונפלאה יורדת לעולם עם התקדש החג. חרות של עם שמקבל על עצמו עול תורה ומצוות. עול זה חרות? עול זה שעבוד?! אבל לא כשמדובר בעול תורה ומצוות. כי אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה.

האור של פסח זה האור של הגאולה, של אין גלות, אין צרות, עכשיו זה זמן חרותנו. פסח זה התחלה של היהדות. בפסח היהודי מתחיל להיות יהודי, כל שנה מחדש. צריך לעזור לעצמנו להרגיש חרות. חרות מהתאוות ומהיצרים הרעים, חרות מהבלי העולם הזה. מדלגים על כל המכשולים. רוצים רק לרוץ, להתעורר, לא לחשוב פעמיים, לא לשאול שאלות, אם נחשוב זה כבר נקרא חמץ. כל הפסח זה לברוח מהעולם. מקבלים נשמה חדשה. מקבלים דעת חדשה. רק פעם בשנה יורד אור כזה, צריך לחטוף אותו. אדם עובר הרבה צרות בחיים. לאף אחד לא הולך חלק, לא הולך כמו שהוא רוצה. אך הוא יכול לסבול הכל כי הוא פה לכבוד ה'. צריך לעבור מה שצריך לעבור, הכל לכבוד ה'. למען שמו באהבה. זאת הדעת האמיתית ואותה מקבלים בלילה הזה. זה ביעור החמץ הרוחני, לבער את הדעת המקולקלת ולקבל דעת מבוררת ונקיה. כל כך הרבה בלבולים יש בעולם. במקום לעסוק בתכלית, עוסקים בדברים אחרים, ברדיפה אחרי ממון, אחרי כבוד, אחרי שתיה ומאכלים, אפילו אחרי דברים רוחניים אבל מוטעים.
הלילה זה זמן חרותנו. חרות מכל הבלבולים, מכל הדמיונות, מכל הטעויות. הלילה זוכים לקבל דעת אמיתית. שיש רק ה' בעולם. באנו לכאן כדי להכיר אותו יתברך, לדעת אותו יתברך, על ידי תורה ותפילה, מצוות ומעשים טובים. זאת החרות האמיתית. להתחבר כמה שיותר לצמד המילים הנפלא הזה, זמן חרותנו.

שמחה עצומה יורדת לעולם עם התקדש החג. כי כשאדם מתקדש, הוא פחות קשור לעולם הזה, הוא רוצה את ה', הוא מתגעגע ומשתוקק, והוא שמח. שמחה אמיתית. שמחה בלי גבולות. יש לו געגועים מלאי שמחה ויש לו שמחה רוויית געגועים. והגעגועים האלה, אין להם סוף כי למי מתגעגעים? למי שהוא עצמו אין לו סוף.

רבינו הקדוש אומר: "תנו לי את לבכם ואוליך אתכם על דרך חדש שלא הלך בו אדם מעולם". את הדרך החדשה הזאת אפשר להתחיל בפסח. דרך שכולה צמאון לה', דרך של מי שמנסה להרוות את צמאונו בתורה ובתפילה, בעבודה טהורה והצמאון שלו לא עובר, נותר כשהיה. כל הזמן צמא.
דרך שמתבטאת בארבע מילים. "את שאהבה נפשי ראיתם?" וגם אם יש מניעות רבות בדרך, מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה. השתוקקות עד כלות הנפש. צריך להתרומם. להבין שיש משהו יותר גבוה. כל כך הרבה דברים מגבילים אותנו. כעס זה הגבלה. תאוות אכילה זה הגבלה. צריך להתרומם. להסתכל למעלה. לראות את הדברים בצורה שונה. כשאדם מתרומם, הא רואה הכל אחרת.

העולם הזה מושך אותנו. אדם מחפש כבוד. כמה שהוא יותר מתבגר, הוא מחפש יותר את הכבוד. כשהוא מצליח להתרומם, אז הוא כל הזמן בשמחה, שמחה שאין פה שום דבר חוץ מה'. יהודי צריך לחשוב כל הזמן, באתי לעולם והתפקיד שלי פה זה להתקרב אל ה'. להרגיש כל רגע ורגע שאני תלוי בקב"ה. זה הדבר שהכי קשה לנו. להאמין שבלי ה' אני לא יכול, אפילו לא לרגע. להאמין שאין עוד מלבדו. אחד מי יודע? אחד אני יודע.
אור של ענווה יורד לעולם עם התקדש החג. הא לחמא עניא. מצה היא לחם עוני. אין בה אויר. היא לא מנופחת כמו הלחם. סמל לשפלות וענווה, סמל להסתפקות במועט. בפסח מסתפקים בהרבה פחות. אי אפשר לאכול כל דבר. אבל שמחים. מאד שמחים. כי ענווה ושפלות והסתפקות במועט, זה אחד הסודות הגדולים של החיים. תשמח במה שיש לך. תפסיק להסתכל לצדדים. זה מעשה שלו וזה מעשה שלי.

כל טיפת כבוד שאדם מקבל, צריך להעלות למעלה, אל ה', שהוא מלך הכבוד. ה' ברא עולם כדי שיתגלה כבודו ואנחנו באים ולוקחים את הכבוד לעצמנו. הופכים את היוצרות. לכן שוברים אותנו. כמו ששוברים את המצה, חוצים אותה לשנים. עד שאתה לא חוצה את עצמך לשנים, עד שאתה לא שובר את עצמך, אי אפשר להתחיל לדבר אתך. אין עם מי לדבר. לכן יש לנו גם ירידות בחיים. שנבין שאנחנו תלוים בה' כל רגע ורגע. לפני כל דבר שעושים להרים את הראש ולבקש ה' תעזור לנו, תהיה אתנו, תשמור עלינו. ואחרי כל דבר, ה' תודה שעזרת לנו, שהיית אתנו, ששמרת עלינו. זה פסח. פה-סח. פה שסח ומספר בנפלאות ה'.

"... אחרי מות שני בני אהרון בקרבתם לפני ה', וימותו" (ט ז,א).
"שנתקרבו בדביקות לפני ה', עד שמחמת עריבות ונעימות יצאה נשמתם ונדבקה במקור העליון. אבל באמת אסרה התורה לעשות כן משום "וחי בהם" ולא שימות בהם (ר' ישראל מרוז'ין).

יהודי צריך אמנם לחיות עם הראש למעלה, אבל הרגלים שיהיו על הקרקע. יש לך חובות שאתה צריך למלא, אתה לא יכול להתנתק, אם אתה רוצה בית שמח, אתה צריך להשקיע. אתה לא יכול להיות בריבוי אור. אתה צריך לשים את בת הזוג שלך במקום הראשון. אתה צריך להקדיש זמן לכל ילד וילד, כי ילד שחי עם הרגשה חזקה שלאבא שלו באמת איכפת ממנו, הוא לא יחפש דברים אחרים.

ותוך כדי שאתה ממלא את החובות שלך, תזכור את ה', תרים את הראש, תתחבר, גם אם אתה עכשיו בתוך הענינים הגשמיים שלך. זה נקרא "וחי בהם". להיות מחובר אל ה', לזכור את ה' כמה שיותר, ועדיין למלא את החובות שלך. סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. "וחי בהם" זה לדעת לקבל גם את הירידות בחיים. אי אפשר להיות כל הזמן למעלה. יש גם ערב, לא רק בוקר. יש גם שלכת, לא רק פריחה. כשהעננים מכסים את השמים לא רואים אז את התכלת. אבל זה כל היופי. זה הניגון של החיים. עליות וירידות. ומי שזוכה להמשיך לעבוד את ה' גם כשהוא בירידה, מי שזוכה לעשות מה שצריך לעשות גם כשהוא לא מרגיש, גם כשיבש בפנים ואין התרגשות ואין התלהבות, מי שלא עוזב את ה' גם בתקופות הקשות של חייו, מי שלומד לברוח אל ה' כשרע לו כי הוא מבין שאין לו לאן לברוח, הוא זה שיזכה. כי ה' אוהב את ההתעקשות הזאת, את ההתמדה הזאת, את המסירות נפש לעשות גם כשלא מרגישים.

הכל הכל הכל זה בכאלה זיגזגים, רגע אחד זה עליה רגע שני זה ירידה וכל הזמן האדם זורקים אותו, מטלטלים אותו וכל דקה הנה הנה יש ישועה מאד גדולה ופתאום שוב ירידה וכו' וכו'. האדם בעולם הזה, כל העבודה שלו מנוהלת על פי רצוא ושוב. מה פירוש רצוא ושוב. רצוא זה פירושו לרוץ אל ה'. אבל אי אפשר להיות עם ה' כל הזמן, אפשר להישרף. היינו עם ה' בהתבודדות, בתפילות, בבכיות, היינו עם ה' בשירים, בריקודים, אומרים לה' תודה כל הזמן. עכשיו צריך לרוץ לאוכל, או לקנות, או לבנק, או להיות קצת עם הילדים, צריך לעשות משהו.

אי אפשר להיות כל הזמן ברצוא, רצוא ושוב, רצוא ושוב. וכשהוא שב, לאן הוא שב? למציאות הפשוטה, הנמוכה שלו, עם כל המחשבות הטורדניות, עם הדאגות, עם הישות שלו, עם הגאווה שלו. אבל אז הוא מקבל איזה מכה, או איזה הארה, איזה הבנה, קורה לו משהו והוא מבין - גמרנו, צריך לרוץ אל ה', אין לי ברירה ואז הוא מתחיל שוב לרוץ אל ה' וכשהוא חוזר עוד הפעם למטה, בשוֹב, בירידה, הוא כבר לא חוזר לאותו מקום שהיה בפעם הקודמת. כי הוא מתקדם. כל פעם שיש לו רצוא ושוב אז זה לא אותה תנועה, הוא מגיע בָּשׁוֹב קצת פחות למטה כי הוא כבר עשה משהו, הוא כבר הגיע לאיזה השגה, אז אפילו שהוא נמצא עכשיו באכילה, בשתיה, בעבודות שלו, בדברים הפשוטים, אבל היום הוא כבר לא חושב כמו שהוא חשב אתמול. כבר יש לו עכשיו עוד השגה. וככה זה כל הזמן, באופן כזה. זה תהליך הצמיחה, ככה אדם צומח". (בְּאוֹר פני מלך חיים).

גם כשהאדם בירידה, הוא צריך לזכור שה' אתו. כמו שנאמר בפרשה שלנו: "השוכן אתם בתוך טומאותם" (טז,טז). אף על פי שהם טמאים, שכינה ביניהם (רש"י).

ה' רוצה את כולם, הוא ממתין לכל יהודי שישוב אליו. לכן משיח עוד לא בא. לכן הגאולה מתמהמהת. ה' רוצה את כל ארבעת הבנים. גם את הבן הרשע. "כי היצר הרע והסטרא אחרא מחליש דעתו של האדם ומכניס בלבו שכבר נסתלק השי"ת ממנו והוא רחוק כל כך עד שאי אפשר לו לשוב ובאמת הוא להיפך, כי באמת מלכותו בכל משלה, אפילו במקומות הכי מסואבים. וכמו שכתוב: "השוכן אתם בתוך טומאתם", ועל כן צריכים לידע שהשם יתברך עדיין עמנו, עם כל אחד ואחד, אפילו עם החוטא הגרוע שבכל העולם כולו. וכל זמן שהאדם חוזר זאת בדעתו ומכניס זאת בלבו, אזי בודאי יש לו תקוה גדולה כל ימי חייו לזכות לדרך התשובה באמת" ( ליקו"ה עדות, ה).

אנחנו בשבת הגדול. למה דווקא שבת שלפני פסח נקראת שבת הגדול? כי אי אפשר היה לצאת ממצרים כי אם על ידי שבת כי בשבת נתגדל שם ה' שנקרא גם הוא גדול. "כי לא יטוש ה' את עמו בעבור הגדול שמו". ה' גדול. הוא אחראי לנס של יציאת מצרים ולכל נס ונס שקורה לכל יהודי באשר הוא.