'כנגד ארבעה בנים דיברה תורה, אחד חכם ואחד רשע.. חכם מה הוא אומר?- “מה העדת והחקים והמשפטים אשר צוה ה' אלקינו אתכם?".... רשע מה הוא אומר?- “מה העבודה הזאת לכם?” לכם ולא לו' וכו'. מניין למדים מדבריו שזה החכם וזה הרשע?- מביא מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א כמה תרוצים ('לזמן הזה' ניסן 'כנגד ארבעה בנים'): א. מכילתא: מזה שאמר "לכם" משמע שמוציא את עצמו מהכלל. אלא שלא מובן הרי גם החכם אמר "אתכם" כמו שהרשע אמר "לכם", אז למה אצלו אנו מפרשים בצורה שלילית ואצלו לא?- 1. מסביר האבודרהם: כיון שהחכם אומר "אלקינו" סימן שלא מוציא עצמו מהכלל, ומה שאמר "אתכם" זה משום שהם יצאו ממצרים ולא הוא אישית היה שם. 2. הירושלמי: כיון שהרשע אומר "עבודה" סימן שרואה בזה טורח (ואומר שיבולי הלקט צריך להוסיף את הטעם של "לכם" כדי לומר שכוונתו לעבודה בצורה שלילית).3. שיבולי הלקט: הרשע לא מזכיר שם ה', שזה מראה את רשעותו. ב. הרב פיזנטי: בפס' מופיע שהתם והחכם שואלים ואילו ברשע מופיע שאומר, לומר שלא שואל לקבל תשובה אלא בא לומר כפירה.

ואולי אפשר להוסיף כמה דברים שאפשר איתם להבדיל בין החכם לרשע: ברשע האמירה היא "לכם" שזה מתייחס למצוה למי ה' ציוה זאת- לכם- ולא לו, ואילו בחכם זה "אתכם" שזה מתמקד באנשים ולכן מתפרש שהם האנשים שהצטוו במצרים, ואילו הוא לא היה במצרים. ובפרט שבמשפט השלם זה "מה העבדה הזאת לכם" שההתמקדות היא על הביצוע של המצוה, מימלא "לכם" בא לומר שאינו חלק מהביצוע, ולכן מוכח שהוא רשע, לעומתו אצל החכם זה "מה העדת והחקים והמשפטים אשר ציוה" כך שה"אתכם" מתייחס לציווי, שהוא לא היה בזמן שהצטוו ולכן לא הוא הצטווה אלא הם הצטוו והעבירו אליו שאף הוא חייב בזה. ועוד, אצל הרשע נאמר "ושמרתם את העבדה הזאת, והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבדה הזאת לכם" (שמות יב,כה-כו) שכיון שקודם נאמר "העבדה הזאת" אז ראוי שבשאלת הבן תאמר התורה באותה צורה "מה העבודה הזאת"? מזה שהוסיפה "לכם" סימן שיש דגש ב"לכם" דווקא, לומר שלא לו. אבל בחכם שסתם נאמר "אתכם" זה מתפרש שבאמת הם אלו שנצטוו ולא בא להדגיש בזה משהו. ובפרט, שהחכם מדבר כללית על המצוות, ולכן מרבה לומר על כלל המצוות ("העדת והחקים והמשפטים") והמעמד ציווי בסיני היה באמת לאבותיו שהוא פיזית לא עמד שם. ואפשר שע"פ שאלתו אין הבדל, אבל ע"פ תשובת התורה אני יודע מה פעולותיו ביומיום שלכן יודעים למה התכוון ב"לכם" שבא להוציא עצמו, שהתורה עונה "אשר פסח על בתי בנ"י במצרים בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל" שמודגש ההבדל ביננו למצרים ופעמיים נאמר שאותנו הציל, כדי לומר שה' פסח על בתי בנ"י ואת הבתים שלנו הציל, לרמז שאת שלו לא היה מציל כבנ"י אלא היה כמו המצרים. ואילו לחכם עונים בסיפור מה שהיה, שהוציאנו בניסים גדולים. ועוד, אצל החכם נאמר סתם כך ששואל, כך ששואל כדי לדעת מה הם הצטוו ואין בזה בעיה. אבל ברשע נאמר "ושמרתם את העבדה הזאת, והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבדה הזאת לכם" שהרשע שואל על מה שרואה מול עיניו, ולכן בזה כשאומר "לכם" זה מתפרש שהוא לא קשור לעשיה שעכשיו נעשית. וכן בדומה, אצל החכם נאמר סתם כך ששואל, אבל ברשע נאמר קודם: “ושמרתם את הדבר הזה לחק לך ולבניך עד עולם" (פס' כד) הרי שהתורה אומרת שחייב, ולכן כשאומר "לכם" זה כמו שמתייחס למה שנאמר לו שחייב. ועוד, בתם ובחכם נאמר "מחר" ואילו ברשע נאמר בלי זמן, כך שכעין רומז שאצלם זה בדורות הבאים ולכן זה באמת "אתכם" שהצטוותם והוא לא היה. אבל ברשע זה חל כאילו אפילו באותם שהיו ילדים קטנים במצרים (אמנם מדובר בא"י, אבל הסתימה של הזמן שמתחיל "והיה" כאילו ניפרד ממה שקודם נאמר שזה בא"י) שזה בא לומר שגם הוא הצטווה ומימלא ה"לכם" זה להוציא את עצמו. ועוד, ברשע הפתיחה היא "והיה כי יאמרו אליכם בניכם" הרי שברור שהבן מכוון את שאלתו לאביו, אז מדוע צריך להזכיר שאומר "לכם"?- לכן סימן שבא להוציא את עצמו מהחיוב. ועוד, בתם ובחכם נאמר "לאמר" וברשע לא נאמר (אלא רק "כי יאמרו" כמו "כי ישאלך" בלי תוספת של "לאמר") שזה בא לומר שהאמירה שלהם אינה בצורה מכובדת של אמירה (שאמירה זה לשון רכה, וכן מזכיר את התורה שנאמר בה “לאמר”), אלא אומרים בצורה של חירוף. ועוד, בשאר הבנים זה מופיע כללית, ולכן מובן ששואלים, אבל ברשע זה נאמר על פסח, שזאת כל ילד מכיר ומבין מהסיפור, מימלא מה שאומר "מה העבודה הזאת" זו לא שאלה תמימה אלא כדקירה על חיוב העשיה. ואולי אפשר, שהנה בשאר הבנים נאמר "בנך" וברשע נאמר "בניכם", כעין לומר שאין בו חשיבות גדולה עצמית אלא בהיותו אחד מבניך, וזה משום שהוא רשע ולכן אין לו חשיבות מצד עצמו- מעשיו, שלכן נייחדו כ"בנך" המשובח, אלא חשיבותו הוא בהיותו יהודי שזה לא משתנה גם אם חוטא. ואפשר אולי לומר גם כיר' שהאמירה "העבודה" מרמזת על הטורח בעיניו, ואמנם גם התורה אומרת "עבודה" אבל זה משום שה' אומר שיש צורך לעשיה מרובה ולכן קוראת לזה עבודה, אבל אם האדם רואה בזה עבודה, סימן שזה רע לו, סימן שלא שמח בניסים הגדולים של יציאת מצרים ולכן זה טורח בעיניו. לכן נחשב 'שהוציא את עצמו מן הכלל' שלא שמח בשמחת יציאת מצרים, ולכן מובן שבהגדות זה 'ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל כפר בעיקר' ובמכילתא 'ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל וכפר בעיקר' שבפועל הוא גם הוציא את עצמו וגם כפר, אלא שיש עניין לחברם, כיון שההוכחה שהוציא את עצמו מן הכלל היא גם ההוכחה שכפר בעיקר, שלא שמח כחלק מבנ"י ולכן העבודה עליו לטורח. ולעומתו אצל החכם זה עשיה קלה משמחתו, ולכן רוצה את הכל, העדות והחקים והמשפטים.

לע"נ אמו"ר אברהם בן יהושע צבי הכ"מ.