י"ז ע"ב

פטור מקריאת שמע ותפילה למתעסקין בצורכי המת

רבי שלמה שטנצל זצ"ל

במשנה, נושאי המטה וחלופיהן וחלופי חלופיהן את שלפני המטה ואת שלאחר המטה, את שלפני המטה צורך בהם פטורין, ואת שלאחר המטה צורך בהם חייבין, ואלו ואלו פטורין מן התפילה.

רש"י מפרש שאותם של אחורי המטה חייבים בק"ש אע"פ שהמטה צורך להם, דהואיל שכבר יצאו ידי חובתן מן המת. והיינו אף שיש להם טרדא שרוצים לישא את המטה, מ"מ כיון שאין עליהם מצוה חייבים, וכדאמרן לעיל (יא.) דבטבעה ספינתו בים כיון שהוא טירדא שאינה של מצוה חייב בק"ש. וע"ז אמרינן במשנה דאלו ואלו פטורין מן התפילה ואף אותם שאחורי המטה, ופירש רש"י בפירושא קמא שהוא משום שהתפילה מדרבנן, והיינו דבדבר שחיובו מדרבנן נפטר מחמת הטרדא של לויית המת אף שכבר יצא ידי חובתו מן המת. ואח"כ הביא רש"י בשם רבותיו שמה שפטורים מן התפילה משום שיש להם שהות להתפלל אחר שמלוין את המת, ולדבריהם נראה שאף במצוה דרבנן לא מיפטר מחמת הטרדא. וצ"ב למה מצוה דרבנן של תפילה ידחה מצות לויית המת שהוא מדאורייתא.

אמנם התוס' (ד"ה הכי גריס) כתבו דבאותם שיש להם צורך למטה פטורין גם מק"ש אף אם עומדים אחורי המטה, ולדבריהם אין גורסין במשנה את שהמטה צורך בהם חייבים. ולדברי התוס' יהיה חידוש גדול, שמש"כ בהמשך המשנה אלו ואלו פטורין מן התפילה, היינו אפילו אותם שאין למיטה צורך בהם. וקשה שאם אין בהם צורך אין להם טירדא ולמה יפטרו מן התפילה. ושמא סברי התוס' דגם משום לויית המת אף שאינו נושא את המיטה הוה סיבה לפטור מן התפילה.

ויש לדון במה שמצינו מצוה של לויית המת, אם הכוונה בזה דוקא לנושאי המטה או כל הנמצאים בלויה מקיימין את המצוה. דבמשנה דידן מבואר שיש עכ"פ מצוה מיוחדת לנושאי המטה. ועוד מצינו במשנה מצוה של העומדים בשורה, ועי' בלשון הרמב"ם בפיהמ"ש לפאה (פ"א מ"א), והשני השתתפות האדם עם ישראל בגופו, כגון ניחום אבלים, ולווית מתים, ושמחת חתנים, ודומיהם. ומבואר בלשון הרמב"ם שיש ב' מצוות גם ניחום אבלים וגם לויית מתים, ולכאורה העומדים בשורה הוא מהמצוה של ניחום אבלים. ומה שהעומדים בשורה החיצונים חייבים, משום שאין בהם מצות ניחום אבלים בשלימות.

ועי' לשון הרמב"ם (פ"ד מק"ש ה"ו) העומדין בשורה הפנימיים שהן רואין פני האבלים פטורין מקריאת שמע. ומשמעות לשונו שאפילו שומעין האבלים את קולם אם אינם רואין פני האבלים חייבים בק"ש. ונחלקו שם הרמב"ם לראב"ד, שהרמב"ם שם כתב שבנחום אבלים כולם חייבים, ורק החיצוניים כיון שאין רואים את האבלים אין בזה ניחום, וכמשנ"ת שאינו מצוה בשלימות. אמנם הראב"ד כתב, אמר אברהם, ודוקא באותן הצריכים לראות פני האבל שהם קרויים פנימיים והם הקרובים אליו. ומבואר בדבריו שאינו תלוי מקום עמידתם ואם רואין אותם האבלים, אלא הוא תלוי אם מכירין את המת שעליהם מוטל המצוה לנחם את האבלים. ולדברי הראב"ד אותם שאינן מכירין את המת גם אם עומדים בשורה הפנימית יהיה חייבים בק"ש, והוה כמו העוסקין בקבורה שאינם מאותם שצריכים להתאבל על המת שכתב הרמב"ם שחייבין בק"ש. והלחם משנה הוסיף ע"ד הראב"ד, שאותם שצריכים לנחם אף אם נמצאים בשורה החיצונית חייבים בק"ש. ואינו מוכרח בדברי הראב"ד, דאפשר לומר שהראב"ד מודה שאם עומדים בשורה החיצונית ואינם רואים את האבלים אינם נפטרין מן הק"ש, ומש"כ הראב"ד שהוא באותן הצריכים לראות פני האבל, היינו תנאי נוסף מלבד מה שבמציאות הם פנימיים הם גם מאותם הצריכים להיות פנימיים.

ועוד מבואר ברמב"ם (שם) שמי שמתו מוטל לפניו הוא דוקא באותם מתים שהוא חייב להתאבל עליהם. וגם בזה פטורים דוקא אם לא מסרו אותם לאחרים לטפל בהן וכגון שמסרו ל'חברה קדישא' או לאדם אחר שיתעסק בקבורתו. והיינו אף שהוא מקיים את המצוה של לווית המת מ"מ אין עליו טרדא ואינו פטור מן הק"ש. וגם במי שמוטל עליו הלוויה והקבורה אינו פטור אלא אם הוא מאותם שצריך להתאבל עליהם. וצ"ב חילוקי הדינים בזה, וגם מה שמוסיף הרמב"ם שבחופר קבר ומשמר את המת פטורים אפילו שאין מוטל עליהם לקוברם.