ט"ז ע"ב

רבי שלמה שטנצל זצל

אי משום טרדא אפילו טבעה ספינתו בים נמי אלמה אמר רבי אבא בר זבדא אמר רב אבל חייב בכל מצות האמורות בתורה חוץ מן התפילין שהרי נאמר בהן פאר.

קשה למה הוצרך להזכיר אפילו טבעה ספינתו בים, והרי כל הראיה מביא ממה שאָבֵל חייב בכל המצות, וא"כ שיקשה מיד למה באָבֵל חייב בתפילין ואינו נפטר מחמתה הטרדא.

אמרי התם טרדא דרשות הכא טרדא דמצוה.

נראה שדוקא אם מצטרף הטרדא להיות מעצם המצוה אז פטור מן הק"ש, אבל אם יש לו טרדא וגם מקיים מצוה אינו סיבה לפטור, שהטרדא בפ"ע אינה פוטרת והמצוה אם אינה טורדת אותו ג"כ אינה פוטרת ואין מועיל מה שמצטרפין בבת אחת. ודוקא בכונס את הבתולה שיש לו טרדא מעצם הבעילה שמא ימצא פתח פתוח, אבל בכונס את האלמנה אף שיש לו הרבה טרדות כיון שהמצוה היא הבעילה ובזה אין לו טרדא אינו פטור מן המצוה. אלא דעצם הדבר שהטרדא פוטרת מהמצוה הוא חידוש, דאינו דומה לחופר קבר למת דהתם הטרדא במעשה ואינו פנוי כלל לקרות, אבל הכא הוא רק טרוד במחשבה ובעצם המחשבה אינו מקיים מצוה. (וע"ע מה שנתבאר בזה לעיל בע"א).

וכשמת טבי עבדו קבל עליו תנחומין וכו', מעשה שמתה שפחתו של ר' אליעזר ונסכנסו תלמידיו לנחמו ולא רצה לקבל תנחומין, ואמר להם, עבדים ושפחות אין עומדים עליהם בשורה ואין אומרים עליהם ברכת אבלים ולא תנחומי אבלים, אלא מה אומרים עליהם כשם שאומרים לו לאדם על שורו ועל חמורו שמתו המקום ימלא לך חסרונך.

צ"ע סברת רבן גמליאל להתאבל על טבי עבדו, שגם אם היה כשר מ"מ מה שייך בו אבילות, והרי אינו מהקרובים שמחוייב להתאבל בהם. ונראה דאיכא קצת קורבה בין האדון לעבד, וכמו שמצינו שעבד כהן אוכל בתרומה משום שנחשב יליד ביתו ומקנת כספו. ואף שהוא ענין ממוני, מ"מ הבעלות הממונית ומה שהוא רכושו מאחדת אותם להיות קרובים. [ועי' לשון הגמ' בסנהדרין (י.) אדם קרוב אצל ממונו]. ולכן רבן גמליאל קיבל תנחומין על העבדים שיש קירבה בין האדון להעבד, ומה שהוסיף רבן גמליאל שטבי היה כשר, משום שאין מקבלים תנחומין על הפסולים, אבל אם הוא כשר הרי הוא כבני המשפחה. אמנם בדעת ר' אליעזר שלא קיבל תנחומין, נראה שסובר שהעבד רק גופו קנוי אבל אין לו קנין בנשמתו, ולכן לא שייך ע"ז תנחומין דלתנחומין צריך שארות וקירבה וזה לא שייך אצל העבד. ומה שאמר שעבד הוא כשורו וחמורו, היינו לענין בעלות אדוניו.

תוס' ד"ה אסטניס אני, ואיכא צער אם לא היה רוחץ, דאינו אסור לרחוץ בימי אבלו אלא משום תענוג.

והיינו שהעינוי בתענית גדרו למנוע מתענוג ואין חיוב להצטער, ויש חידוש דגם במקום שיש לו תענוג אם במניעת העינוג יש עמו נוסף גם צער מותר, ולכן באיסטניס לא אסרו לו רחיצה, אף דברחיצתו מביא לעצמו הנאת הרחיצה נוסף להסרת צערו.

תוס' בא"ד, וכן משמע נמי במס' יומא מי שיש לו חטטין בראשו סך כדרכו ביום הכפורים ואינו חושש אף על גב דסיכה כשתיה ביוה"כ, וכן משמע בירושלמי אבל אסור ברחיצה הדא דתימא ברחיצה של תענוג אבל ברחיצה שאינה של תענוג מותר כהדא דאיתמר מי שיש לו חטטין ברישיה וכו'.

מבואר בתוס' שגם ביום הכיפורים כל איסור הרחיצה הוא רק ברחיצה לשם תענוג, אבל ביש לו חטטין ורוחץ כדי שלא להצטער מותר. והיינו שדין חמשת עינויים אין הכוונה שצריך לענות את גופו, אלא הוא איסור לעשות דברים של תענוג. ולפי"ז גם נעילת הסנדל מה שאסור הוא משום שיש תענוג בנעילתו, אבל אם היה בזה רק מניעת צער היה מותר. וכן באכילה יש בזה תענוג במה שאוכל ואי"ז רק מניעה של צער הרעב.

תנו רבנן אין קורין אבות אלא לשלשה ואין קורין אמהות אלא לארבע, אבות מאי טעמא וכו', אלא עד הכא חשיבי טפי לא חשיבי.

נראה שהאבות נתנו את הצביון והגיבוש לעם ישראל, ודוקא הצטרפות ג' האבות וד' אמהות יחד נעשו לעם ישראל, אבל בפני עצמן ובלעדי אחד מהם חסר היה לאופי השלם של העם לנצח.

במשנה, מי שמתו מוטל לפניו פטור מקריאת שמע ומן התפלה ומן התפילין ומכל מצות האמורות בתורה, נושאי המטה וחלופיהן וחלופי חלופיהן את שלפני המטה ואת שלאחר המטה, את שלפני המטה צורך בהם פטורין ואת שלאחר המטה צורך בהם חייבין.

וצ"ע דלעיל (יד:) מבואר דהחופר כוך למת בקבר פטור מכל המצות האמורות בתורה דהעוסק במצוה פטור מהמצוה, והוא דוקא באחד אבל בשנים אחד חופר ואחד קורא ק"ש ומתפלל. הרי דאף שעי"ז תתאחר זמן קבורתו בכ"ז קורא, והוא כיון דק"ש מצוה תדירית ועוברת, ואם אחד מתעסק בו אף דע"י שנים תוקדם הקבורה אין בזיון למת בכך. ואף כאן שאחד יתעסק והכל ילכו לקרוא שמע ולהתפלל, ולמה הם פטורים. ונראה דהתם מיירי בשעת קבורה דאין ענין של רבים, והכא במתני' מיירי בהוצאת המת שיש בזה ענין של רבים הבאים ללויית המת ונושאים אותו וזהו כבודו, ואם יהיה רק מיעוט המלוים הוי בזיון למת.

ועפ"ז נבין הא דלאחר המטה צורך בהן חייבין בק"ש, וכ' רש"י, אף אם צורך בהם חייבים הואיל שכבר יצאו ידי חובתן מן המת. ולכאורה צ"ע דאם המת צריך להם שיפטרו, ולמה שונה דינם מלפני המיטה שפטורין. ולהאמור ניחא דבנשיאה כבר יצא יד"ח בכבוד המת, ומה שעדיין צורך מת הוא כדי למהר את הבאתו לקבורה ולא בדין לויית המת, ולפיכך אם יש מתעסק אחר פטור, וכמו בגמ' לעיל בחופרי כוך למת. אולם צ"ע עדיין דיתחייבו בתפלה כנאמר בגמ' לעיל, ולמה מבואר במשנה דאלו ואלו פטורין מן התפלה.