כי תבוא - ואמר כל העם אמן
כי תבוא - ואמר כל העם אמן
סגן ראש הישיבה הרב אריה הנדלר
להדפסת השיעור אָרוּר אֲשֶׁר לֹא יָקִים אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת לַעֲשׂוֹת אוֹתָם וְאָמַר כָּל הָעָם אָמן (דברים כז, פס' כו).
ארור זה החותם את סדרת הארורים שונה במהותו מהארורים שקדמו לו. כל הארורים שקדמו לו התאפיינו בהתייחסות פרטית למצוה זו או אחרת. ארור זה מתייחס אל דברי התורה בכללה. הבחנה זו היא שהביאה רבים מן הפרשנים לפרש ברוח זו את
שמעות הארור הזה:
אשר לא יקים את דברי התורה הזאת כאן כלל את כל התורה כולה, וקבלוה עליהם באלה ובשבועה, לשון רש"י. ולפי דעתי, כי הקבלה הזאת, שיודה במצות בלבו ויהיו בעיניו אמת ויאמין שהעושה אותן יהיה לו שכר וטובה והעובר עליהן יענש, ואם יכפור באחת מהן או תהיה בעיניו בטלה לעולם הנה הוא ארור אבל אם עבר על אחת מהן, כגון שאכל החזיר והשקץ לתאותו או שלא עשה סוכה ולולב לעצלה, איננו בחרם הזה, כי לא אמר הכתוב אשר לא יעשה את דברי התורה הזאת, אלא אמר אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות, כטעם קיימו וקבלו היהודים (אסתר ט כז) והנה הוא חרם המורדים והכופרים. (רמב"ן, דברים כז פס' כו)
בעובדה שארור זה הוא החותם את רשימת הארורים יש משום מימד סמלי. רשימת הארורים ללא סיומת זו, יוצרת את התחושה שלפנינו רשימה של מעשים שאין לעשותם בשום פנים ואופן. אבל בשל אופיה הפרטני של הרשימה התחושה היא תחושה של פרטים. משמעות הפרטים הללו היא 'חיה את חייך, עשה מה שעולה על דעתך, אמנם מן המעשים הללו עליך להתנזר'. הפסוק האחרון מלמד שלפנינו מוצגת תפיסה כוללת. יש כאן תורה. משפטי ה' אמת צדקו יחדיו. יש כאן תפיסת עולם. האיסורים הללו אינם מעשים פרטיים אלא תפיסה כוללת. העובר על איסורים אלו אינו רק עובר על המעשה הספציפי שנאסר, אלא עובר בעצם על התפיסה הכוללת של החיים התורניים.
מסתבר שהעקרון הזה שגישה אל מהות הדברים ואל התפיסה הכוללת שלהם, שייך לא רק ביחס לעצם קיום המצוות וההנזרות מן העברות, אלא גם לתפיסת מושג התשובה.
הרב הוטנר מביא את תמיהת הגר"י בלאזער על דברי הרמב"ם. הגמ' אומרת:
אמר רבי יוחנן שלשה ספרים נפתחין בראש השנה אחד של רשעים גמורין ואחד של צדיקים גמורין ואחד של בינוניים צדיקים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים רשעים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה בינוניים תלויין ועומדין מראש השנה ועד יום הכפורים זכו נכתבין לחיים לא זכו נכתבין למיתה (ר"ה, טז ע"ב)
הרמב"ם מביא את אותה הגמרא אלא שבמקום המילה "זכו" כתב "עשו תשובה". על כך תמה הגר"י בלאזער, שהרי לכאורה אם כל אדם הוא בחזקת מחצה על מחצה ואם זו ההגדרה של בינוני, הרי שזכות אחת בלבד עשויה להטות את כף המאזניים שלו לזכות? ואם כן, מדוע מצריך הרמב"ם תשובה, ומדוע אין הוא מסתפק בנוסח של הגמרא "זכו"?
על כך משיב הרב הוטנר שמושגי הבינוני אינם כפי שאנו חושבים אותם, מחצה על מחצה עבירות וזכויות. מושג הבינוני הוא גישה, זוהי דרך חיים. הבינוני עדיין לא החליט בנפשו לאן הוא שייך. האם הוא מן הצדיקים או מן הרשעים. הוא פשוט יושב על הגדר מבחינת גישתו והזדהותו. זכות נוספת לא תסייע בידו. כאן אין המדובר במעשה אחד יותר או במעשה אחד פחות. כאן מדובר על גישה לחיים. כך מובן השינוי שהכניס הרמב"ם בדברי הגמרא. נקודת היציאה ממצב של בינוני למצב של צדיק אינה בעשייה של עוד מצווה אחת, אלא בשינוי בגישה אל הענין כולו. יתכן שמאזן המצוות והעבירות לא יהיה כל כך מזהיר אבל אם האדם קובע את עצמו בגישה של צדיקים הרי שהוא צדיק, וזוהי המשמעות של מושג התשובה עליו מדבר הרמב"ם.
הבינוני שעשה תשובה, קיבל החלטה ביחס לתפיסת העולם שלו. שוב לא ישב על הגדר. הוא לקח צד. ואם נחזור לשפת הפרשה שלנו, הוא מקים את דברי התורה הזו. הוא מבין את המשמעות של חיי תורה, של גישת תורה העומדת מאחורי סך כל המצוות והעבירות, הוא אינו רואה בהן אוסף של פרטים אלא גישה שלימה והוא מתחבר אל הגישה הזו.
לעיתים יש לנו תחושה שמדברים אתנו על תשובה מסוג המצוות הפרטיות. התעמולה הקדושה מדברת על איסוף של עוד מצוה ועוד מצוה. לעיתים יש רושם שסופרים כאן מצוות ומנסים להטות את הכף לצד אחד על ידי ריבוי של מעשים טובים. צריכים להבין שלא אוסף המצוות הוא זה שקובע. יכול אדם לעשות מצוות כרימון, אבל ליבו אינו איתו. הוא מעמיס מצוות אבל לא משנה את תפיסת העולם. נכון להיום בגלל הלחץ של ימי הדין הוא אוסף מצוות אבל הוא אינו משנה את הגישה הכללית.
אמר דוד המלך:
תָּעִיתִי כְּשֶׂה אֹבֵד בַּקֵּשׁ עַבְדֶּךָ כִּי מִצְוֹתֶיךָ לֹא שָׁכָחְתי (תהלים, קיט פס' קעו)
התמיהה העולה מן הפסוק הזה היא עצומה. כיצד יכול אדם להחשיב את עצמו כשה אובד, אם לא שכח את מצוותיו של בוראו? לכאורה אין מחובר ממנו, הוא מקיים מצוות? התשובה היא, בדיוק כך. אדם יכול להיות מקיים מצוות, אבל להיות כשה אובד. הוא עושה דברים אבל בצורה פרטית, אין ראיה כוללת של תפיסת העולם. האדם הופך להיות כשה אובד למרות כל המצוות הסובבות אותו.
כיוצא בדבר אמר ירמיהו הנביא:
הַכֹּהֲנִים לֹא אָמְרוּ אַיֵּה ה' וְתֹפְשֵׂי הַתּוֹרָה לֹא יְדָעוּנִי וְהָרֹעִים פָּשְׁעוּ בִי וְהַנְּבִיאִים נִבְּאוּ בַבַּעַל וְאַחֲרֵי לֹא יוֹעִלוּ הָלָכוּ. (ירמיה, ב פס' ח)
היתכן? תפסי התורה לא ידעו את ה'? מהי משמעות תפיסת התורה ללא ידיעת ה'? השיב על כך הרד"ק:
ותופשי התורה - הם החכמים לומדי התורה לא ידעני שלא למדו התורה לשמה לקיים מה שכתוב בה אלא לומדים בפה ולב בלב זהו לא ידעוני כי המחשבה הטובה והמעשים הטובים הוא דעתה לא הלמוד לבד (רד"ק, ירמיה ב פס' ח)
לימוד התורה צריך להוביל לשינוי ערכי מהותי תפיסתי. אדם הלומד תורה ללא הפנמת מערכת הערכים שהתורה מייצגת עלול להיחשב תופס תורה שלא ידע את ה'. הרד"ק מגדיר סוג כזה של לימוד כלימוד שלא לשמה. יש כאן הבנה מענינת במושג הלימוד לשמה. לימוד לשמה של תורה. לשמה תורה משמעו לצורך הבנת המשמעות העמוקה של התורה, של המסר של התורה, של העולם השלם של התורה.
ההבנה הזו מובילה אותנו ללימוד אותו למדה הגמרא מהפסוק שלנו:
אמר רבי יוסי ברבי חנינא אמן בו שבועה בו קבלת דברים בו האמנת דברים בו שבועה דכתיב ואמרה האשה אמן אמן בו קבלת דברים דכתיב ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם ואמר כל העם אמן בו האמנת דברים דכתיב ויאמר ירמיה [הנביא] (אל חנניהו) אמן כן יעשה ה' יקם ה' את דבריך (שבועות, לו ע"א)
את העובדה שמשמעות המילה אמן היא קבלת הדברים למדה הגמרא מהפסוק שלנו. נשאלת השאלה מדוע לא למדה זאת הגמרא מכל אחד מן הארורים הקודמים השנויים בפרשה? והרי פסוק זה הוא הפסוק החותם את רשימת הארורים? התשובה לכך היא על פי מה שדברנו בו כאן. אמירת האמן אחרי הארור האחרון הזה, משמעה הבנה וקבלה. אמירת אמן אחרי כל אחד מן הארורים עלולה להיות קבלה של איסור בודד ומנותק, אבל אין באמירה זו קבלה של משהו, של דרך של תפיסת עולם. האמן האחרון הוא אמן של דרך, הוא אמן של תפיסת עולם.
הדברים מובילים אותנו להתייחסות הכללית אל האמן:
רבי יוסי אומר גדול העונה אמן יותר מן המברך אמר ליה רבי נהוראי השמים כן הוא תדע שהרי גוליירין יורדין ומתגרין [במלחמה] וגבורים יורדין ומנצחין (ברכות, נג ע"ב)
יש הבדל מהותי בין הגוליירין, לבין הגיבורים. הגוליירין רואים את הקרב במבט פרטי ביותר. הם נשלחים למשימות כאלו ואחרות שמטרתן הנקודתית היא לרופף את מעמד האויב בחזית. אולם אין במעשיהם של הגוליירין בכדי להכריע את הקרב. כדי להכריע את הקרב יש לראות את המערכה בראיה כוללת יותר. זוהי עבודתם של הגיבורים. העונה אמן גדול מן המברך, משום שהמברך מברך ברכה פרטית ובשעה שהוא מברך הוא עסוק בברכה הפרטית הנאמרת מפיו. העונה אמן, מפנים את הדבר. העונה אמן לוקח את הדברים למקום הכולל יותר, למשמעות של הדברים לחייו לדרכו הכוללת.
את הרעיון הזה תרגם הרב הוטנר לתפיסת עולם מנחמת במכתב שכתב לתלמיד שהתוודה בפניו כי למרות שהגיע לישיבה, אינו מסוגל להפטר מההתמודדויות היצריות, ולעיתים הוא אף נכשל בהן:
באנגלית אומרים: - Lose a battle and win the war - דהיינו, הפסד קרב, ותנצח במלחמה. בודאי שהנך נכשל ועומד להיות נכשל (אין בזה משום פתיחת פה לשטן), ובכמה מערכות תיפול שדוד. אבל אני מבטיח לך שלאחר הפסד כל מערכות תצא מן המלחמה כשזר על ראשך, והטרף החד מפרפר בין שינך.
התפיסה הרואה במערכת המצוות והעבירות כמערכה כמותית של עוד מצווה ועוד מצווה, עלולה להביא את האדם לידי רפיון. הוא נכשל. הוא נופל. התפיסה הזו היא תפיסה של גוליירין שנשלחו למשימה מקומית ולא הצליחו להשיג בה הצלחה. הגיבורים האמיתיים מסתכלים על המערכה בראיה כוללת, הם עוני האמן, הם המבינים לנשמתה של תורה, וכיון שכך הם גם יורדין ומנצחין.
הרב אריה הנדלר, מתוך האתר "ישיבת שעלבים"
