התבוננות "מדוע דווקא" לפרשת כי תבוא

  כו,ו: וירעו אותנו המצרים: ש: מדוע דווקא 'אותנו' ולא 'לנו'? ת: המצרים גרמו לנו מרוב העינוי והעבודה הקשה להיות רעים, גם כלפי עצמנו ואחינו, ולכן הוצרך משה להתערב בין האחים הניצים ("וְהִנֵּה שְׁנֵי-אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים; וַיֹּאמֶר, לָרָשָׁע, לָמָּה תַכֶּה, רֵעֶךָ"; שמות ב,יג). לכן דווקא הרעו 'אותנו', לא רק 'לנו'.

כו,יז: את ה' האמרת היום להיות לך לאלוהים: ש: מדוע דווקא 'האמירך' ולא 'אמרת' או 'קבעת באמירה'? ת: הכוונה לא רק שיאמר שה' הוא אלוהיו, אלא אף יעלה את ה' במחשבה ובמעשה לשיא הגובה האפשרי, לצמרת (אמיר) העץ, ואז גם ה' יעלה את העם לדרגה העליונה ("ולתתך עליון על כל הגויים") ביותר בין העמים, לדרגת 'עם סגולה' ("וה' האמירך היום להיות לו לעם סגולה"; פסוק י"ח).

כח,ז: בדרך אחד יצאו אליך: ש: מדוע דווקא 'אחד' (בזכר) ולא 'אחת' (בנקבה)? ת: בדרך כלל 'דרך' בא בלשון נקבה (כגון "דרכי אשר אנוכי הולך עליה", בראשית כד,מב;  "הדרך ילכו בה", שמות יח,כ; "דרך רחוקה", במדבר ט,י; "הדרך אשר נעלה בה", דברים א,כב), אך יש גם מופעים בלשון זכר, כגון: וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה (בראשית כח,כ), וכן כאן, 'דרך אחד', 'שבעה דרכים'. לא מצאתי טעם חד-משמעי וברור לשימוש הכפול, בזכר ובנקבה. אוכל לשער כי 'דרך' בנקבה מורה תמיד על מסילה ושביל המשמשים למעבר ממקום למקום, ואילו 'דרך' בזכר עשוי לשמש גם במשמעות של אופן התנהלות, דרך חיים. מכאן הפירוש לפסוקנו יהיה שה' מברך את העם שאם יבואו עלינו אויבים בצורה המקובלת של צבא מול צבא ('דרך אחד') הם ינוסו לפנינו בהרבה (שבעה כלשון 'הרבה') אופנים, כגון ניצחון צבאי עליהם, תרועת חצוצרות כנשק, הפחדה ('פחד אלוהים'), נס טביעה בים, צרעה, וכדומה.

כט,ד: לא בלו שלמותיכם מעליכם, ונעלך לא בלתה מעל רגלך: ש: מדוע דווקא 'נעלך ... רגלך' (ביחיד) ולא 'נעליכם ... רגליכם' (ברבים, כמו 'שלמותיכם מעליכם')? ת: שמלות נהגו להחליף בינם לבין חבריהם (כגון וְשָׁאֲלָה אִשָּׁה מִשְּׁכֶנְתָּהּ וּמִגָּרַת בֵּיתָהּ, כְּלֵי-כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת; שמות ג,כב), אך נעל היא אישית (נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם; שמות יב,יא), לפי מידת הרגל וצורתה אצל כל אחד ואחד, לכן תיאור הנעל נכתב בלשון יחיד דווקא.