"ויען לבן ובתואל ויאמרו מה' יצא הדבר לא נוכל דבר אליך רע או טוב" (בראשית כד,נ). 'אמר שמואל: מותר לארס אשה בחולו של מועד שמא יקדמנו אחר ... ומי אמר שמואל שמא יקדמנו אחר? והאמר רב יהודה אמר שמואל: בכל יום ויום בת קול יוצאת ואומרת: בת פלוני לפלוני, שדה פלוני לפלוני! אלא שמא יקדמנו אחר ברחמים, כי הא דרבא שמעיה לההוא גברא דבעי רחמי ואמר: תזדמן לי פלניתא. א"ל: לא תיבעי רחמי הכי, אי חזיא לך לא אזלא מינך, ואי לא, כפרת בה'. בתר הכי שמעיה דקאמר: או איהו לימות מקמה או איהי תמות מקמיה. א"ל: לאו אמינא לך לא תיבעי עלה דמילתא? הכי אמר רב משום רבי ראובן בן אצטרובילי: מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים מה' אשה לאיש. מן התורה דכתיב (בראשית כד, נ): "ויען לבן ובתואל ויאמרו מה' יצא הדבר". מן הנביאים דכתיב (שופטים יד, ד): "ואביו ואמו לא ידעו כי מה' היא". מן הכתובים דכתיב (משלי יט, יד): "בית והון נחלת אבות ומה' אשה משכלת"' (מו"ק יח,ב). 'כפרת בה' – באמנה, דקאמר דלא מסייע צלותא כלום הואיל ולא מזמנה ליה, כלומר השתא צלינא עלה ולא אסתייעא מילתא. אמר - אי לא מנסבא או איהי תמות מקמאי דלא איחזי כד מנסבא לאחר ואצער בה. או איהו - עצמו ימות מקמי דתינסבא איהי לאידך; ולהכי מארס במועד שלא יקדמנו אחר ברחמים שתמות היא' (רש"י). 'מִן הַתּוֹרָה מִן הַנְּבִיאִים וּמִן הַכְּתוּבִים. נראה לי בס"ד הוצרך לכל זה דודאי פסוק תורה חביב ליה, אך אם זה בלחודיה הוה אמינא התם שאני דחזו שנענה במענה פיו בנס שנזדמנה לו רבקה, שלא היה דרכה לצאת ואמרה לו "גַּם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב" (בראשית כד, יט), לכן אמר "מה' יָצָא הַדָּבָר" (בראשית כד, נ), אבל שאר זווגים דעלמא מנא ליה? לכך הביא פסוק מנביאים. ואי מזה בלחודיה הוה אמינא התם שאני דתלו טעמא "כִּי מֵהֳ' הִיא כִּי תֹאֲנָה הוּא מְבַקֵּשׁ מִפְּלִשְׁתִּים" שֶׁבָעֵת הַהִיא הָיוּ פְּלִשְׁתִּים מֹשְׁלִים בְּיִשְׂרָאֵל (שופטים יד, ד), ובשביל תואנה זו היה הזווג ההוא מאת ה'. ומנא ליה לזווגים דעלמא? לכך הביא מן הכתובים דכתיב: "ומה' אִשָּׁה מַשְׂכָּלֶת" (משלי יט, יד) דקאי על כל זווג דעלמא' (בן יהוידע). אולי גם אפשר שמאליעזר אין זה כ"ך ראיה כיון שהיתה לו את זכות אברהם ששמרה עליו, לכן ה' התערב לשדך; ובפרט שזה למען הקמת עם ישראל אז ודאי שיש חשיבות וראוי שה' יתערב כדי שיהיה בשלמות, אבל במקרה אחר מניין? לכן הובא משמשון. אולם גם בזה אפשר שאין זו ראיה לתמיד כיון ששם שמשון עשה זאת כנביא, שהיה מלווה בנבואה: '"לפעמו במחנה דן". א"ר יצחק דבי רבי אמי: מלמד שהיתה שכינה מקשקשת לפניו כזוג. כתיב הכא: "לפעמו במחנה דן", וכתיב התם (שמות כח, לד): "פעמון ורימון"' (סוטה ט,ב). 'מקשקשת לפניו - ללוותו באשר הולך' (רש"י). ממילא גם כאן היתה לו השגחה מיוחדת בהליכתו כשליח ה', כנביא שהשכינה מלווה אותו. אולם סתם אדם מניין? לכן מביאים את הפס' ממשלי. אולם מדוע ה' קשור לזיווגים? ויותר מזה מובא במדרש שזה מה שהקב"ה עושה מבריאת העולם! אלא שמתוך מה שנאמר במדרש גם מובן למה ה' עושה זאת, כרמז שזה דבר שמצד המציאות קשה ביותר, כיון שכל אחד הוא אדם שונה מאוד כשלעצמו ולכן את החיבור ביניהם רק הקב"ה יכול לעשות, שמזווגם בכח: ' ... מטרוניתא שאלה את ר' יוסי בר חלפתא. אמרה לו: בכמה ימים ברא הקב"ה את עולמו? אמר לה: לששת ימים, דכתיב (שמות לא, יז): "כי ששת ימים עשה ה' את השמים" וגו'. אמרה לו: ומאותה שעה עד עכשיו מהו יושב ועושה? אמר לה: מזווג זווגים, אשתו של פלוני לפלוני, בתו של פלוני לפלוני, ממונו של פלוני לפלוני. אמרה לו: הדא הוא אף אני יכולה לעשות כן, כמה עבדים יש לי וכמה שפחות יש לי, ואני יכולה לזווגם בשעה אחת. אמר לה: אם קלה היא בעיניך, קשה היא לפני הקדוש ברוך הוא כקריעת ים סוף. הניחה והלך לו. מה עשתה? שלחה והביאה אלף עבדים ואלף שפחות, והעמידה אותן שורות שורות. אמרה להם: פלוני ישא לפלונית פלוני לפלונית, זווגן בלילה אחת; לצפרא אתין לגבה, דין מוחו פציעה, ודין עינו שמוטה, ודין אצילי' פריך, ודין ארכובה תבירה; דין אמר: לינא בעיא לדין, ודין אמר לינא בעיא לדין. מיד שלחה והביאה את ר' יוסי בר חלפתא. אמרה לו: רבי, אמת היא תורתכם, נאה משובחת היא; יפה אמרת כל מה שאמרת. אמר לה: לא כך אמרתי לך? אם קלה היא בעיניך קשה היא לפני הקב"ה כקריעת ים סוף, שנאמר (תהלים סח, ז): "אלקים מושיב יחידים ביתה מוציא אסירים בַּכּוֹשָׁרוֹת". מהו "בכושרות"? בכי ושירות, דבעא אמר שירה, דלא בעא בכה; ומה הקדוש ברוך הוא עושה? מזווגן על כרחן שלא בטובתן' (ויק"ר ח,א). אולם נראה שיש בזה עומק גדול יותר, שע"י הזיווגים מתגלגל תיקון העולם, שבזיווג ראוי יש שם ה' שמתגלה, ששם ה' נמצא באיש ואשה: 'דריש ר"ע: איש ואשה, זכו שכינה ביניהן, לא זכו אש אוכלתן' (סוטה יז,א). 'זכו - ללכת בדרך ישרה שלא יהא הוא נואף ולא היא נואפת. שכינה ביניהם - שהרי חלק את שמו ושיכנו ביניהן יו"ד באיש וה"י באשה. לא זכו אש אוכלתן - שהקב"ה מסלק שמו מביניהן ונמצאו אש ואש' (רש"י). זהו שנרמז במדרש שזיווגים שאינם ע"פ ה', שאין בהם גילוי שם ה', כמו שעשתה מטרוניתא, סופו למלחמה ביניהם, כמו שנעשה בעבדיה, שנמצא אש ואש; אבל ע"י שה' עושה את הזיווגים שיש בזה יסוד של גילוי שמו – פעולותיו בעולם (ששם ה' זהו גילוי מעשיו בעולם [שהשמות הם ע"פ גילוי מעשיו, כגון שם הוי"ה - חסד, אלקים - דין וכדו']), אז מתגלה בזה שם ה' שעשה זאת, ונמצא שם ה' באיש ואשה, וכך מחברם. אולי זהו שבמדרש תהלים מסיים על הדרשה שהזיווגים מה': 'הרי שייחד שמו על הזיווג' (שוחר טוב, מזמור נט), כרמז שזה קשור לשם ה' שנמצא בזיווג. אולי לכן גם נרמז שזיווגו של אדם קשה קריעת ים סוף, שבזה נרמז שהזיווג קשה, ויחד עם זה גם מרמז שזה כמו בקריעת ים סוף שהיה גילוי גדול של שם ה': "זה א'לי ואנוהו" (שמות טו,ב). '"זה א'לי" - בכבודו נגלה עליהם והיו מראין אותו באצבע; ראתה שפחה על הים מה שלא ראו נביאים' (רש"י). לכן כיון שיש בזה יסוד חזק של תיקון עולם לכן זה גם דבר שקשה להתגלות במציאות, בשל מעלתו. לכן גם הלימוד בתורה זה מאליעזר שבא בשליחות אברהם להביא זיווג ליצחק, כדי להקים את בית יצחק כהמשך היסוד שנטע אברהם בתיקון העולם שעשה, וכן יצחק הוא מאבות בני ישראל מתקני העולם. וכך גם שמשון הוא נביא שמגלה את שם ה' בעולם, שליח ה' (ואף היה בו גילוי של המשיח: 'שהיה יעקב אבינו רואה אותו וסבור בו שהוא מלך המשיח' [ב"ר צח,יד], שבזה רמז שנאמר בשמשון שהזיווגים מה', שבזה רמז שזה בשל שהם קשורים לתיקון העולם). לכן אומר ריב"ח שזה מה שה' עושה מבריאת העולם, כרמז שה' ברא את העולם כדי שיתוקן ויתקדש, ולכן כיון שזו מטרתו הוא מתגלגל לכך במשך קיומו, ולכן זהו מה שה' עושה מהבריאה, מגלגל את התיקון. אולי לכן נאמר שהגאולה תבוא כשיכלו הנשמות שעתידות לבא לעולם, שזהו שיגמרו השליחויות שה' יצר לבא לעולם, שזה קשור עם תיקון העולם ולכן בסופם תבוא הגאולה, שהעולם יושלם בתיקונו: 'וא"ר יוסי: אין בן דוד בא עד שיכלו נשמות שבגוף, שנאמר (ישעיהו נז, טז): "[כי לא לעולם אריב ולא לנצח אקצוף] כי רוח מלפני יעטוף ונשמות אני עשיתי"' (ע"ז ה,א). 'עד שיכלו וכו' - אוצר יש ושמו גוף, ומבראשית נוצרו כל הנשמות העתידות להולד ונתנם לשם' (רש"י). לכן גם הזיווגים שמהם אח"כ ירדו הנשמות לעולם הם קשורים עם תיקון העולם, ולכן הזיווג נעשה ע"י ה' כפעולה להבאת העולם לתיקונו.