"ויאמר ה' זעקת סדם ועמרה כי רבה וחטאתם כי כבדה מאד” (בראשית יח,כ). 'הויא ההיא רביתא דהות קא מפקא ריפתא לעניא בחצבא. איגלאי מלתא, שפיוה דובשא ואוקמוה על איגר שורא. אתא זיבורי ואכלוה, והיינו דכתיב (בראשית יח, כ): "ויאמר ה' זעקת סדום ועמורה כי רבה". ואמר רב יהודה אמר רב: על עיסקי ריבה' (סנהדרין קט,ב). 'רביתא – נערה. בחצבא – בתוך כד שלה כשיוצאת לשאוב מים. שפיוה – סכו אותה. איגר שורא – על גג החומה. כי רבה – על עסקי ריבה' (רש"י). מניין חז"ל לקחו את סיפור הנערה, ושזה קשור לעניין צדקה שעשתה? בפשטות רמזו במילה "רבה" כעין 'ריבה', ועל מה שעשתה רמזו זאת מהפס' שנאמר על סדום, שחטאם היה אי נתינת צדקה (כעין דברי אבות: 'האומר שלי שלי ושלך שלך, זו מדה בינונית. ויש אומרים: זו מדת סדום' [אבות ה,י]), כמו שאומר הנביא: "הנה זה היה עון סדם אחותך גאון שבעת לחם ושלות השקט היה לה ולבנותיה ויד עני ואביון לא החזיקה” (יחזקאל טז,מט). '"הנה זה" וגו' – ר"ל: זה לבד היה עון סדום, ולא השחיתו יותר. "גאון" וגו' – ר"ל: התגאה בעבור השובע והשלוה שהיה לה, ולא החזיקה יד עני לתת מחסורו' (מצודות). לכן רמזו זאת חז"ל בסיפור על נתינת לחם, שזהו "שבעת לחם ... ויד עני ואביון לא החזיקה", שלא נתנו לחם לעניים, וזהו בסיפור שמנעו זאת שזהו שהענישו את הנערה על שנתנה לחם כדי למנוע זאת. כמו"כ רמזו שפס' קודם נאמר: “כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט למען הביא ה' על אברהם את אשר דבר עליו” (יח,יט), שדרשו שזה נאמר בסמוך לנאמר “כי רבה”, שדרשו על ריבה (נערה) שעשתה מעשה צדקה, כנאמר קודם על אברהם שמלמד את ביתו "לעשות צדקה”. ודרשו שזה היה בכד, כעין שנאמר "כבדה", אותיות 'בכדה'. אולי גם יש בזה רמז עמוק, שסדום נהפכה ולוט ניצל, והצלתו היא בזכות אברהם, שלוט שמע את דברי אברהם על שרה במצרים ושתק; ודבר זה נרמז בפס' על הפיכת סדום ולכן למדו מזה על חורבן סדום שזה קשור לעניין הזה: "ויהי בשחת אלקים את ערי הככר ויזכר אלקים את אברהם וישלח את לוט מתוך ההפכה בהפך את הערים אשר ישב בהן לוט” (יט,כט). ה' הציל את לוט בגלל ששתק כששמע את דברי אברהם על שרה: '"ויהי בשחת אלקים את ערי הככר ויזכור אלקים את אברהם וישלח את לוט", מה זכירה נזכר לו? שתיקה ששתק לאברהם, בשעה שאמר אברהם על שרה אשתו "אחותי היא", היה יודע ושותק' (ב”ר נא,ו). לכן רמזו על הדין שעלה לקטרג על סדום להענישה בשל הנעשה בה (שהצלת לוט נאמרה בפס' של הפיכת סדום), בדימוי של נערה, כעין שרה שהיתה יפה מאוד (שלכן נלקחה אל פרעה), וזהו כעין נערה צעירה יפה; וכן אברהם אמר שהיא אחותו ולא אשתו, ולכן זהו נרמז כעין נערה צעירה שאינה נשואה. והיא היתה אשתו של אברהם, והאשה נמשלה בלחם: "כי אם הלחם אשר הוא אוכל" (בראשית לט,ו), '"כי אם הלחם" – היא אשתו, אלא שדבר בלשון נקיה' (רש"י). והסתירו את זה מאנשי מצרים, כך זהו כעין נמשל בלחם שהוחבא בכד שלא יראו זאת יושבי העיר (כמו שהסתירו מיושבי מצרים). וזה נעשה בכד שהלכה לשאוב מים, כעין שאברהם אמר לשרה שלא לומר שהיא אשתו כשהלכו למצרים, כעין שהנערה הלכה לשאוב מים (וכן ירדו בשל הרעב בארץ, שזה נובע מחוסר בגשמים שלכן לא גודלים הצמחים, ולכן נרמז בשאיבת מים). הצלת לוט היתה בשל שרה, ולכן בגילוי של חורבן סדום (שלא ניצלו אלא נענשו) רמזו זאת חז”ל במשל על הנערה וכו' שכמרמז על הנעשה בשרה (שלכן לוט ניצל), בגילוי של חטא שעליו נענשו. ורמזו שהרגו אותה על חומת העיר, כעין רמז לכך שלוט ישב בשער העיר כשבאו המלאכים כדי להפוך את סדום: “ויבאו שני המלאכים סדמה בערב ולוט ישב בשער סדם” (יט,א), לכן למדו שסיבת ההפיכה (שזהו ביאת המלאכים) בשל הנערה קשור לחומת העיר, שם שער העיר, ולכן רמזו שהרגו את הנערה על גג חומת העיר. בנוסף, דרשו שלוט מונה באותו יום לשופט: '"ולוט יושב", ישב כתיב, אותו היום מינוהו ארכי דיינים' (ב”ר נ,ג ["וְלוֹט יֹשֵׁב בְּשַׁעַר סְדוֹם" – "יָשַׁב" כְּתִיב, אוֹתוֹ הַיּוֹם מִנּוּהוּ שׁוֹפֵט עֲלֵיהֶם' (רש”י)]), ולכן דרשו בפס' על ביאת המלאכים, שנרמז בשער העיר שזהו מקום השופטים, ולכן משלו שהרגו את הנערה על גג החומה, כגילוי שזהו המשפט ששפטו אותה השופטים, ולכן באו המלאכים להפוך את סדום. אולי גם דרשו שגרמו לה מיתה בגג החומה, שכך נראה לכולם, שנראה למרחוק, שזה כגילוי שפעלו לפרסם זאת ברבים, שזהו כרמז שלכן לא נצלה סדום כיון שלא היו בה צדיקים, אבל זה לא סתם צדיקים אלא צדיקים שמתגלים ברבים, שלא מספיק צדיק נסתר שלא משפיע לרבים, לכן דרשו את הסיפור שנעשה בגג החומה לגילוי ברבים. כמו שאומר הראב”ע שכאשר אברהם ביקש להציל את סדום הוא ביקש זאת דווקא ע"י צדיקים גלויים בעיר: 'וטעם "בתוך העיר" — שהם יראים את השם בפרהסיא. וכן "שוטטו בחוצות ירושלים" (ירמיהו ה א)' (ראב"ע; יח,כו). זהו גם גילוי על גג החומה, שחומה מגינה על העיר, שכך כרמז שלא היתה להם הגנה מהעונש; וזה בשל שלא היה צדיק ברבים. אולי זהו שדרשו שאותו יום לוט מונה לשופט, שזהו משפט ע"פ חוקי סדום הרשעים, ממילא אפילו לוט שהיה הצדיק היחיד בעיר שעשה חסד ("וירא לוט" וגו' – מבית אברהם למד לחזור על האורחים' [רש”י]), גם הוא התגלה בפרהסיא, ברבים, כרשע ולא צדיק; וכך לא היה אף אחד שיגן עליהם כצדיק בגלוי בעיר. אולי זה רומז לנאמר: 'רבי יהודה בר' סימון ורבי חנין בשם ר' יוחנן: כאן עשרה, ובירושלים אפי' אחד, הה"ד (ירמיה ה, א): "שׁוֹטְטוּ בְּחוּצוֹת יְרוּשָׁלַיִם [וְגוֹ', אִם תִּמְצְאוּ אִישׁ וְאֶסְלַח לָהּ]" וכאן הוא אומר (קהלת ז, כז): "אחת לאחת למצוא חשבון". א"ר יצחק: עד כמה הוא מצוי חשבון לעיר אחת, עד אחד, אם נמצא אחד בכל העיר תולין לה בזכותו' (ב"ר מט,יג), כך שע"פ ר' יצחק צדיק אחד מספיק להציל את העיר (כל עיר, שזה לא נאמר רק על ירושלים כדעה שלפניו) שזהו שלוט התמנה לשופט ולכן לא היה אפילו צדיק אחד בגלוי, כך שלא היה כלל מי שיתלו בזכותו, ולכן עלה הדין ונחרבה העיר סדום. העונש של הנערה היה שנמרחה בדבש כדי שהצרעות יעקצו אותה, נראה שרמזו בדבש כיון שהדבש נעשה כעין חיצוני לגוף הדבורה, שלועסת בפה אבל לא מכניסה לתוך גופה, שלכן הדבש כשר; שבזה רמזו שצעקת הנערה (“זעקת סדום") עלתה לפני הקב"ה, שזהו דבש שנעשה בפה הדבורה (כעין הצעקה בפה), ולא היה צדיק שמתגלה בגלוי בחוץ, בפרהסיא, כדי שיגן עליהם, שזהו כעין הדבש שהוא לא פנימי בתוך הגוף אלא כעין חיצוני לגוף, כצדיק שלא נשאר רק לגופו שלו, בהסתר לעצמו, אלא בפרהסיא. והצרעות פגעו בה (וזעקה) וזה עלה לקטרוג לפני הקב”ה, נרמז בצרעות שפוגעות שדין סדום נעשה דווקא בשל היותה בא"י, כמו שאומר הרמב"ן: ' … ודע כי משפט סדום היה למעלת ארץ ישראל, כי היא מכלל נחלת ה' ואינה סובלת אנשי תועבות; וכאשר תקיא את הגוי כלו מפני תועבותם הקדימה וקאתה את העם הזה שהיו רעים מכולם לשמים ולבריות. ושממו עליהם השמים והארץ והושחתה הארץ בלא רפואה לעולם מפני שבעבור טובה נתגאו. וראה הקב"ה שיהיה לאות לבני מרי לישראל העתידים לירשה כאשר התרה בהן: "גפרית ומלח שרפה כל ארצה כמהפכת סדום ועמורה אדמה וצבויים אשר הפך ה' באפו ובחמתו" (דברים כט כב). כי יש באומות רעים וחטאים מאד, ולא עשה בהם ככה, אבל למעלת הארץ הזאת היה הכל, כי שם היכל ה'' וכו' (רמב"ן; יט,ה). לכן רמזו בצרעות על סיבת הדין למהפכת סדום, לרמז שזה דווקא בשל מעלת א”י הקדושה, כרומז כעין גירוש העמים הרשעים (בהמשך הדורות ע”י יהושע) מהארץ הקדושה בשל חטאיהם, שזה נעשה בכיבוש הארץ גם ע"י עזרת הצרעה שפוגעת בהם: “ושלחתי את הצרעה לפניך וגרשה את החוי את הכנעני ואת החתי מלפניך" (שמות כג,כח), שזהו רמז שדין סדום הוא בשל שחטאה בהיותה בא”י.