"ויהי אחר הדברים האלה והאלקים נסה את אברהם ויאמר אליו אברהם ויאמר הנני” (בראשית כב,א). מה שייך לומר עניין של ניסיון אצל הקב"ה, הרי ה' יודע מה האדם יעשה אז לא שייך לנסות כדי לראות מה יעשה האדם? מביא מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א (ראה בהרחבה ב'לזמן הזה', תשרי, 'עיון בפרשת העקידה') שלפי הרמב"ם הניסיון זה כדי שנלמד מה לעשות: 'דע כי כל נסיון שבא בתורה אין כונתו וענינו אלא שידעו בני אדם מה שצריך להם לעשותו ומה שראוי להאמינו. וכאילו ענין הנסיון שיעשה מעשה אחד אין הכונה גוף המעשה ההוא אבל הכונה שיהיה משל, שילמדו ממנו וילכו אחריו' וכו' (מורה נבוכים ג,כד). אולם איך זה מסתדר עם המילה ניסיון? מובא בראב”ע: '"האלקים נסה את אברהם" — יש אומרים כי הסמ"ך תחת שי"ן, והה"א תחת האל"ף … והגאון אמר שמלת נסה – להראות צדקתו לבני אדם' וכו' (אמנם הראב”ע חולק על דעות אלו). יוצא שהמילה נסה מלשון נשא או נס – דבר גבוה שנראה למרחק ("ונשא נס לגוים” [ישעיהו יא,יב]), וכך מבאר האברבנאל: 'והנה הנסיון הזה אין ענינו הבחינה כדי שידע הא'ל מה שלא היה יודע, כי כל הדברים גלוים לפניו תמיד. אבל "והאלקים נסה" הוא מגזרת נס, וכמו: "נסה עלינו אור פניך ה'”. כי הנה הפועל הנפלא הזה שעשה אברהם בדבר השם עומד לנס עמים כדגל רם ונשא אליו גוים ידרושו ויביטו אחריו'. הסבר נוסף על עניין הניסיון מסביר העיקרים (שזה מלשון התנסות): ' ... שאין ראוי שיהיה שכר הסובל הטורח והעמל בפעל לאהבתו של מקום שוה למי שאינו סובל אותו בפעל, ועל כיוצא בזה נאמר: "אל יתהלל חוגר כמפתח”, שאין ראוי שיתהלל מי שלא עשה הגבורה בפעל, אף על פי שהוא מוכן לעשותה והוא חגור כלי מלחמה, כמי שכבר פעל ועשה הגבורה בפעל, והוא המפתח מעליו כלי המלחמה. ועל כן פעמים הרבה מביא הקדוש ברוך הוא יסורין על הצדיק להרגילו שיסכים המעשה הטוב עם המחשבה הטובה ויהיה ראוי לשכר יותר גדול, שמתוך המעשה יתחזק לבו באהבת השם, לפי שכל פעל יקנה בנפש תכונה חזקה יותר משהיא נקנית בזולת מעשה, וזוכה בזה לשכר מעשה הטוב עם הכונה הטובה לא לשכר כונה טובה בלבד. ויקרא ההרגל בעבודה נסיון כמו שכתב הרמב"ם ז"ל, כי "למען ענותך ולמען נסותך" פירושו להרגילך לסבול הטורח והעמל בפעל לאהבתו של מקום' וכו' (ספר העיקרים ד,יג). הרמב”ן מסביר שעניין הנסיון הוא באמת העמדה בניסיון, אולם אין זה ניסיון מצד הקב”ה אלא מצד אברהם שיכל גם לסרב: '"והאלקים נסה את אברהם" – ענין הנסיון הוא לדעתי בעבור היות מעשה האדם רשות מוחלטת בידו, אם ירצה יעשה ואם לא ירצה לא יעשה, יקרא "נסיון" מצד המנוסה; אבל המנסה יתברך יצוה בו להוציא הדבר מן הכח אל הפועל להיות לו שכר מעשה טוב לא שכר לב טוב בלבד' וכו'. יוצא שבמטרת הניסיון יש שלושה דברים: להראות את גדולת צדקותו של אברהם (רס"ג), להוציא מן הכח אל הפועל את הטוב שבו (העיקרים ורמב"ן), וללמד אותנו במה להאמין ומה לעשות (רמב”ם). וכך גם נרמז בחז”ל במדרש (ב"ר לב,ג) שמביא שלושה משלים על ניסיונות הצדיקים, שהם תואמים (כשמבינים את המדרש לעומק) לדעות הנ”ל (ראה ב'לזמן הזה'; שם). [אולי אפשר ששלושת המשלים הם כרמז לאבות, שהם גדולי הצדיקים, וה' ניסה אותם, ולכן בהם מתגלה גילוי של דוגמה לניסיון לצדיקים שבכל הדורות, כהמשכם. המשל של הקנקן רומז לאברהם, שהמוכר מראה שהכלי חזק, שזהו כעין אברהם שהתנסה עשרה ניסיונות קשים, ואף נאמר בתורה במפורש שזהו ניסיון, כך שמרמז על כח אברהם, כעין הקנקנים החזקים [ולכן דווקא במשל זה נאמר: 'וכתיב (בראשית כב, א): "והאלקים נסה את אברהם"', כרמז שזה המשל שהוא ישירות על אברהם במיוחד]. יצחק התנסה בכך שנאמר לו שלא לרדת מהארץ בזמן הרעב, שזהו רמז בנתינת העול על הפרה, בשביל חרישה, שכך נאמר אז ליצחק שיזרע ויטע: '"וירא אליו ה' ויאמר אל תרד מצרימה שכון בארץ", עשה שכונה בארץ ישראל, הוי נוטע הוי זורע הוי נציב' [ב”ר סד,ג]. יעקב התנסה בכל חייו שהיו קשים, והוא נרמז בפשתן שממנו עושים חבלים, והפשתן השומני ממנו נעשה חבל טוב, והפשתני כותשו כדי לשבחו בשומן שבו, שזה כרומז ליעקב שבו מתגלה עניין של חבל חזק: 'מה חבל זה משולש, כך היה יעקב שלישי לאבות … כשנולד יעקב, מהו אומר? (קהלת ד) "והחוט המשולש לא במהרה ינתק”' [ספרי; דברים לב,ט]). אמנם כל אחד אמר את סברתו, אולם אולי יש לכל אלו רמזים בתורה, שהפס' שאומר על הנסיון מתחיל ב”ויהי אחר הדברים האלה”, שבפשטות משמע שמתייחס למסופר קודם (וכן הסביר הרשב”ם: ' ... אחר הדברים שכרת אברהם ברית לאבימלך לו ולנינו ולנכדו של אברהם ונתן לו שבע כבשות הצאן' וכו'), שאולי זה מרמז על שורש עניין הניסיון בעקידה (וכן מעצם זה שזה סמוך לו אפשר שמרמז עליו), שנאמר קודם על מפגש אבימלך ואברהם, ושם נאמר: “ויהי בעת ההוא ויאמר אבימלך ופיכל שר צבאו אל אברהם לאמר אלקים עמך בכל אשר אתה עשה” (כא,כב), הרי שראו בו איש שה' עמו בשלמות, שזהו גילוי מעלתו וצדקותו של אברהם (שלכן ה' עמו בשלמות), וזהו כעין רמז לדברי רס”ג. עוד מובא בסיפור: “והוכח אברהם את אבימלך על אדות באר המים אשר גזלו עבדי אבימלך. ויאמר אבימלך לא ידעתי מי עשה את הדבר הזה וגם אתה לא הגדת לי וגם אנכי לא שמעתי בלתי היום” (פס' כה-כו), שזהו כרמז לדברי הרמב"ם שיש ללמוד מהצדיקים מה לעשות ואיך להתנהג; וכן זהו: “ויאמר כי את שבע כבשת תקח מידי בעבור תהיה לי לעדה כי חפרתי את הבאר הזאת" [פס' ל], שעדות זהו דבר שרואים ולמדים ממנה (שכך רואים את הניסיונות ולמדים מהם). ואח"כ מסופר: “ויטע אשל בבאר שבע ויקרא שם בשם ה' א'ל עולם” (פס' לג), שזהו רמז לדברי העיקרים, שגם כאן אברהם פעל ועשה חסד במציאות, שהוציא את הכח לפועל, שאברהם הוא מידת החסד (“חסד לאברהם" [מיכה ז,כ]) וכאן הוציא זאת לפועל במעשה, שנטע אשל שבו עשה חסד: '"אשל" – רב ושמואל, חד אמר: פרדס להביא ממנו פירות לאורחים בסעודה, וחד אמר: פונדק לאכסניא ובו כל מיני פירות' וכו' (רש”י). הרמב”ם מסביר מה אנו למדים מניסיון העקידה: 'ואמנם ענין אברהם אבינו ע"ה בעקדה כלל שני ענינים גדולים, הם מפינות התורה. הענין האחד הוא – להודיע אותנו גבול אהבת האלוק ית' ויראתו, עד היכן היא מגעת. וצוה בזה הענין אשר לא ידמה לו לא נתינת ממון ולא נתינת נפש, אבל הוא מופלג מכל מה שאפשר שיבוא במציאות ממה שלא ידומה שטבע בני אדם יטה עליו. והוא שיהיה איש עקר בתכלית הכוסף לילד, ובעל עושר גדול ואיש נכבד ובוחר שתשאר מזרעו אומה; ונולד לו בן אחר היאוש, איך יהיה חשקו בו ואהבתו אותו. אבל ליראתו האלוק ית' ולאהבתו לקים מצותו, בז לולד האהוב ההוא והניח כל מה שקוה בו, והסכים לשחוט אותו אחר מהלך ימים, כי אילו היה רוצה לעשותו לשעתו בבוא המצוה אליו היה פעולת בהלה בבלתי הסתכלות; ואמנם עשותו זה אחר ימים מעת בא המצוה אליו היה מעשה במחשבה ובהסתכלות אמיתי ובחינת חק מצותו ית' ואהבתו ויראתו. ואין צריך להשגיח בענין אחר ולא לעורר הפעלות כלל, כי אברהם אבינו לא מיהר לשחוט יצחק לפחדו מהאלוק שיהרגהו או ירוששהו, אבל כדי שיתפרסם לבני אדם מה ראוי לעשותו בשביל אהבת האלוק ית' ויראתו, לא לתקות גמול ולא לפחד עונש, כמו שבארנו במקומות רבים … והענין השני – להודיע אותנו איך יאמינו הנביאים באמת מה שיבואם מאת האלוק בנבואה. שלא יחשוב החושב בעבור שהוא בחלום ובמראה (כמו שבארנו) ובאמצעות הכח המדמה, שפעמים לא יהיה מה שישמעוהו או מה שיומשל להם אמת, או יתערב בו קצת ספק; ורצה להודיענו שכל מה שיראה הנביא במראה הנבואה הוא אמת יציב אצל הנביא, לא יסופק בדבר ממנו אצלו כלל, ודינו אצלו כדין הענינים הנמצאים כולם המושגים בחושים או בשכל. והראיה על זה הסכם אברהם לשחוט "בנו יחידו אשר אהב" כמו שצווה, ואף על פי שהיתה המצוה ההיא בחלום או במראה; ולו היו הנביאים מסופקים בחלום של נבואה או היה אצלם ספק במה שישיגוהו במראה הנבואה לא היו מסכימים לעשות מה שימאנהו הטבע, ולא היה הוא מוצא בנפשו לעשות זה המעשה הגדול מספק' (מורה נבוכים; שם). נראה שאולי זה נרמז בפתיחה: "אחר הדברים האלה", שחז"ל דרשו: ' … אחר מאי? א"ר יוחנן משום רבי יוסי בן זימרא: אחר דבריו של שטן; דכתיב (בראשית כא, ח): "ויגדל הילד ויגמל" וגו'. אמר שטן לפני הקב"ה: רבונו של עולם, זקן זה חננתו למאה שנה פרי בטן, מכל סעודה שעשה לא היה לו תור אחד או גוזל אחד להקריב לפניך? אמר לו: כלום עשה אלא בשביל בנו, אם אני אומר לו זבח את בנך לפני מיד זובחו. מיד: "והאלקים נסה את אברהם ויאמר קח נא את בנך" … ר' לוי אמר: אחר דבריו של ישמעאל ליצחק. אמר לו ישמעאל ליצחק: אני גדול ממך במצות שאתה מלת בן שמנת ימים ואני בן שלש עשרה שנה. אמר לו: ובאבר אחד אתה מגרה בי? אם אומר לי הקב"ה זבח עצמך לפני, אני זובח. מיד: "והאלקים נסה את אברהם”' (סנהדרין פט,ב). נראה שבכל דעה יש רמז לשני העניינים (כשהאחד מדגיש בהתחלה דבר אחד, ובתשובה את הדבר שני, ובדעה השניה זה ההיפך): ע"פ ר"י הכל החל כשאברהם עשה את הסעודה על גמילת יצחק, שזה רומז על שמחתו ביצחק מאהבתו אותו (שלכן עשה סעודה גדולה: “ויגדל הילד ויגמל ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק" [בראשית כא,ח]. ואף נרמז בכך שעשה סעודה דווקא אז כי אז מתגלה האהבה: 'וידוע עוד כי אין אהבת האב לבן לא ביום הלידה ולא ביום המילה אלא ביום שנגמל, ואז תתחזק אהבתו יותר ויותר' [רבנו בחיי], כך שרומז לאהבת אברהם את יצחק), שזהו הטעם הראשון שאמר הרמב"ם שהעקידה נעשתה ביצחק שאברהם כ"ך אהב, שזה בא ללמדנו כמה צריך לאהוב את ה' עד כדי מסירת הכל לקב"ה. ודברי השטן זה שאברהם לא הקריב לה', כעין שיש נתק ביניהם, שזה רמז לנבואה שהיא חיבור גדול לקב"ה (שזהו ההיפך מדברי השטן שהיו לא נכונים על היחס של אברהם לקב”ה); וכן הקרבנות זה גילוי של המקדש (בו מקריבים קרבנות), והוא קשור לנבואה: 'מיום שחרב בית המקדש ניטלה נבואה מן הנביאים' (ב"ב יב,א), כך שרומז לעניין של גילוי נבואה בעולם, שזהו רמז לטעם השני ברמב"ם שזה כדי להראות את חוזק עניין הנבואה. וכן ה' אמר לשטן שהוא יגיד לאברהם לעקוד את בנו והוא יסכים, כך שזה מרמז על שהנבואה (שה' יגיד לאברהם בנבואה) זה דבר חזק וברור שזה דבר ה', שלכן אברהם יסכים. דברי ר"ל רומזים בהתחלה שהיה ויכוח בין ישמעאל ליצחק בעניין המילה, והרי עניין עשיית המילה נאמר לאברהם בנבואה, כך שרומז לגילוי הנבואה, וגם בזה (במילה) היתה סכנת חיים לאברהם מצד גילו המופלג ומצד סכנת אויביו, ובכ"ז מל, כך שזה מראה שידע בבירור שה' ציווהו באמת, שזהו כטעם השני ברמב”ם שבא ללמד על חוזק גילוי הנבואה; וכן בעקבות ברית המילה היתה השפעה שהתגלתה כשהיה מתנבא (כגילוי שראוי יותר לקבל נבואה): '"ויפל אברהם על פניו", עד שלא מל, כל זמן שהיתה השכינה מדברת עמו היה נופל; משמל היה מסיח עמו והיה עומד, שנאמר: "ואברהם עודנו עומד לפני ה'”. ולא עוד אלא היה נגלה עליו והוא יושב, שנא': "וירא אליו ה' באלוני ממרא" וגו'' וכו' (תנחומא "לך לך" סימן כ), כך שזה כרומז על כח הנבואה הברור. ותשובת יצחק לישמעאל שיסכים אפילו למות אם ה' יצווהו, זה רומז לשלמות הנתינה לה', אפילו עד מסירות נפש, כרומז לטעם הראשון ברמב"ם.