"ועתה ישראל שמע אל החקים ואל המשפטים אשר אנכי מלמד אתכם לעשות למען תחיו ובאתם וירשתם את הארץ אשר ה' אלקי אבתיכם נתן לכם. לא תספו על הדבר אשר אנכי מצוה אתכם ולא תגרעו ממנו לשמר את מצות ה' אלקיכם אשר אנכי מצוה אתכם. עיניכם הראות את אשר עשה ה' בבעל פעור כי כל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור השמידו ה' אלקיך מקרבך. ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כלכם היום" וגו' (דברים ד,א-ד). 'אמר ר' אלעזר: עמי הארצות אינן חיים, שנאמר (ישעיהו כו, יד): "מתים בל יחיו" וגו'. תניא נמי הכי: "מתים בל יחיו", יכול לכל? ת"ל: "רפאים בל יקומו", במרפה עצמו מדברי תורה הכתוב מדבר. א"ל ר' יוחנן: לא ניחא למרייהו דאמרת להו הכי, ההוא במרפה עצמו לעבודת כוכבים הוא דכתיב. א"ל: מקרא אחר אני דורש, דכתיב (ישעיהו כו, יט): "כי טל אורות טליך וארץ רפאים תפיל", כל המשתמש באור תורה אור תורה מחייהו, וכל שאין משתמש באור תורה אין אור תורה מחייהו. כיון דחזייה דקמצטער, א"ל: רבי מצאתי להן תקנה מן התורה (דברים ד, ד): "ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום", וכי אפשר לדבוקי בשכינה?! והכתיב (דברים ד, כד): "כי ה' אלקיך אש אוכלה"! אלא כל המשיא בתו לתלמיד חכם, והעושה פרקמטיא לתלמידי חכמים, והמהנה תלמידי חכמים מנכסיו, מעלה עליו הכתוב כאילו מדבק בשכינה. כיוצא בדבר אתה אומר (דברים ל, כ): "לאהבה את ה' אלקיך ולדבקה בו", וכי אפשר לאדם לידבק בשכינה? אלא כל המשיא בתו לתלמיד חכם, והעושה פרקמטיא לתלמידי חכמים, והמהנה תלמידי חכמים מנכסיו, מעלה עליו הכתוב כאילו מדבק בשכינה' (כתובות קיא,ב). 'רפאים בל יקומו – מרפה עצמו מדברי תורה. וארץ רפאים תפיל – וארץ לרפאים תפיל. מצאתי להם תקנה – יהנו לתלמידי חכמים מנכסיהם. העושה פרקמטיא – מתעסק בממון ת"ח כדי להגיע לידם שכר והם פנויין לעסוק בתורה ע"י אלו; וכתיב: "חיים כולכם היום", ע"י דיבוקן של תלמידי חכמים יזכו לחיות' (רש"י). ר"א מביא שלושה דברים של דבקות בשכינה, ע"י עזרה לת"ח בנכסיו. מדוע אמר שלושה דברים? מסביר המהרש"א: 'כל המשיא כו׳. חשב בזה שלשה דברים: הדבוק בגוף משיא בתו לת״ח, ומהנה מנכסיו הוא הדיבוק בממון, והעושה פרקמטיא לת״ח אין זה דיבוק ממון, שהרי לא נותן כלום מממונו, אבל הוא דבוק שכלי להנותו בכל מה שאפשר'. אולי אפשר שמביא שלושה דברים שיש בהם הדרגתיות, שהמשיא בתו לת"ח דבק בו בתמידות, שהרי דבק ע"י בתו שנשואה לו, וכך כל נכסיו קשורים לת"ח בהיותו חתנו (ובפרט שגם ירש אותו בסוף). פחות מזה זהו העושה מסחר שאינו דבק בו ממש בתמידות כל הזמן, אלא ע"י מעשיו העכשווים שעוזר לת"ח. ופחות מזה זהו המהנה מנסכיו, שזהו שנותן לו מנכסיו עכשיו, אבל זה ממון מידי וקצוב לעומת המסחר שהכסף מתרבה וגם כשמפסיק עדיין יש קשרי מסחר ולכן הת"ח יכול להמשיך להתפרנס מזה. שבכל אלו הוא דבק בשכינה ע"י הקשר להנאת הת"ח בממון, אבל יש הבדל ברמות ולכן גם הדבקות בשכינה מתגלה ברמה אחרת. אולי גם רמז כנגד הנר"ן באדם, שכך דבק בשכינה בגילוי קדושה ברוחניותו: המשיא בתו זהו גילוי של הנשמה, ששורש נשמתם קשורה; וכן הנשמה קשורה למחשבה וזה מתגלה באשה: 'אמרי אינשי: איתתך גוצא, גחין ותלחוש לה' (ב"מ נט,א); 'אתתך גוצא – אשתך קטנה, כפוף עצמך ושמע דבריה' (רש"י). העוסק בפרקמטיא קשור בדיבור, שעושה מו"מ במסחרו, וזהו גילוי של הרוח שקשורה לדיבור. והמהנה מנסכיו זהו שנותן לו מממונו שהרוויח לעצמו במעשיו, ולכן זהו כנגד הנפש שהיא החלק שמחיה את גשמיות גוף האדם שיוכל לפעול בעולם. אולי דרש ר"א ברמז שנאמר פס' קודם על חטא בעל פעור, ונאמר בחטא בנות מואב: “וישב ישראל בשטים ויחל העם לזנות אל בנות מואב. ותקראן לעם לזבחי אלהיהן ויאכל העם וישתחוו לאלהיהן" (במדבר כה,א-ב). הרי שעבדו ע"ז וחטאו בזנות, וכתוצאה מכך באה מגיפה שהרגה בישראל (ונאמר כאן שה' "השמידו”). לכן דרש שמה שנאמר כאן להתדבק בה' הכוונה ע"י דבקות בת"ח וזה נעשה בשלושה דרכים (כעין כנגד מה שהתגלה בחטא בעל פעור). המשיא בתו זהו כהיפך מחטא הזנות עם בנות מואב. העושה את סחורתו זהו כנגד הע"ז שהיא התגלגלה בעקבות גילוי של מסחר: '"ותקראנה לעם לזבחי אלהיהן”, שהלכו בעצת בלעם, שנאמר: "הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם" וגו' (במד' לא טז). עשו להם קלעים והושיבו בהן זונות ובידיהם כל כלי חמדה, והייתה זקנה מסרסרת לילדה שהייתה בפנים מן החנות. בשעה שישראל עוברים לטייל בשוק, זקנה אומרת לו: בחור, אי אתה מבקש כלי פשתן שבאו מבית שאן? והייתה מראה לו. זקנה אומרת לו ביותר, וילדה בפחות. מכאן ואילך אומרת לו ילדה: אתה כבן בית שב ברור לעצמך. וצרצור יין עמוני מונח אצלה, ועדיין לא נאסר יין של גויים. וילדה יוצאה מקושטת ומבוסמת ומפתה אותו ואומרת לו: למה אנו אוהבין אתכם, ואתם שונאים אותנו? טול לך כלי זה חנם, הלא כולנו בני איש אחד, בני תרח אבי אברהם, אין אתם רוצים לאכול מזבחותינו ומבישולינו, הרי לך עגלים ותרנגולים שחטו כמצוותכם ואכלו. מיד משקהו יין ובוער בו השטן, והיו משטתה אחריה. ויש אומרים: בלעם ציוה אותן שלא להשקותם יין, שלא ידונו כשתויי יין, אלא כמזידין. כיון שהיה תובעה, אמר: שחוט את התרנגול הזה ונבשל ונאכל עמך, וברשותך אני. כשבא לשחוט, אומרת לו: איני שומעת עד שתשחטנו לפעור. והוא נשטה אחריה ושוחטו לפעור, ואוכל עמה ונצמד זו לזו. כך כתיב: "ותקראן לעם”' (תנחומא "בלק" סימן יח). שכך העושה מסחר לת"ח מתדבק בשכינה היפך מהמסחר שהביא לע"ז (שהיא היפך מהשכינה). המהנה ת"ח מנכסיו זה כנגד גילוי המוות, שהממון משמש את האדם לקניית מאכלים כדי שיוכל לאכול ולחיות ע"י כך.