"אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים לצבאתם ביד משה ואהרן. ויכתב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה' ואלה מסעיהם למוצאיהם. ויסעו מרעמסס בחדש הראשון בחמשה עשר יום לחדש הראשון ממחרת הפסח יצאו בני ישראל ביד רמה לעיני כל מצרים. ומצרים מקברים את אשר הכה ה' בהם כל בכור ובאלהיהם עשה ה' שפטים. ויסעו בני ישראל מרעמסס ויחנו בסכת" וגו' (במדבר לג,א-ה). "אלה מסעי" - למה נכתבו המסעות הללו? להודיע חסדיו של מקום, שאעפ"י שגזר עליהם לטלטלם ולהניעם במדבר לא תאמר שהיו נעים ומטולטלי' ממסע למסע כל ארבעים שנה ולא היתה להם מנוחה; שהרי אין כאן אלא ארבעים ושתים מסעות, צא מהם י"ד שכולם היו בשנה ראשונה קודם גזירה, משנסעו מרעמסס עד שבאו לרתמה שמשם נשתלחו המרגלים, שנא' (במדבר יב): "ואחר נסעו העם מחצרות" וגו' (שם יג) "שלח לך אנשים" וגו', וכאן הוא אומר: "ויסעו מחצרות ויחנו ברתמה", למדת שהיא במדבר פארן. ועוד הוצא משם ח' מסעות שהיו לאחר מיתת אהרן, מהר ההר עד ערבות מואב בשנת הארבעים. נמצא שכל שמנה ושלשים שנה לא נסעו אלא עשרים מסעות, זה מיסודו של רבי משה הדרשן. ורבי תנחומא דרש בו דרשה אחרת: משל למלך שהיה בנו חולה והוליכו למקום רחוק לרפאותו, כיון שהיו חוזרין התחיל אביו מונה כל המסעות. אמר לו: כאן ישננו, כאן הוקרנו, כאן חששת את ראשך וכו' (במדבר רבה)' (רש"י). (ראה העמקה בדברי רש"י, ועוד דעות בספר 'בארץ לא זרועה', 'פירוט מסעי בנ"י במדבר – מה עניינו?', למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א. וכן ראה 'תורת המקרא', פרשת "מסעי", למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א). דברי רש"י מרבי תנחומא מובאים במדרש רבה, אלא ששם יש תוספת בסוף: '"אלה מסעי בנ"י". משל למה הדבר דומה? למלך שהיה בנו חולה, הוליכו למקום אחר לרפאותו. כיון שהיו חוזרין התחיל אביו מונה כל המסעות, ואמר ליה: כאן ישננו, כאן הוקרנו, כאן חששת את ראשך. כך אמר ליה הקדוש ברוך הוא למשה: מנה להם כל המקומות היכן הכעיסוני. לכך נאמר: "אלה מסעי בנ”י"' (תנחומא "מסעי" סימן ג, [וכן בבמדבר רבה כג,ג]). לפי זה נראה שבא המדרש לומר שהתורה מנתה את המסעות כדי לומר שבהרבה מהדרך היה גילוי של כעס, שחטאו והכעיסו, שזה בא בעקבות השורש שבנ"י היו עדיין מושפעים מהמצרים; ולכן גם במקום שלא הכעיסו ממש (שלא חטאו בפועל) היה בזה גילוי כעין כעס, שכל זמן שהיו בגזרת הגלות בשל חטא המרגלים היתה הילה של קשר לחטא המרגלים שנובעת מההשפעה המצרית. שישראל לא היו באומץ להיכנס לארץ בשל היותם עם נפש של עבד, ולכן חטאו במרגלים, ולכן בכל שנות המדבר יש כעין גילוי כעס, שאינם בגילוי של בני חורין שזהו גילוי של התורה בשלמותה שמתגלה בה חירות ('ואומר (שמות לב טז): "והלוחות מעשה אלקים המה והמכתב מכתב אלקים הוא חרות על הלוחות", אל תקרא חרות אלא חירות, שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה' [אבות ו,ב]). לכן בשל היותם עם נפש של עבד לא יכלו להילחם על הארץ, ולכן ה' גרם שיסתובבו במדבר ארבעים שנה עד שיכלו כולם, כמו שאומר הראב"ע: '"ויאמר – התיצבו" כי אתם לא תעשו מלחמה, רק תראו את ישועת ה' אשר יעשה לכם היום. יש לתמוה: איך יירא מחנה גדול משש מאות אלף איש מן הרודפים אחריהם, ולמה לא ילחמו על נפשם ועל בניהם? התשובה: כי המצרים היו אדונים לישראל, וזה הדור היוצא ממצרים למד מנעוריו לסבול עול מצרים ונפשו שפלה, ואיך יוכל עתה להלחם עם אדוניו. והיו ישראל נרפים ולא היו מלומדי מלחמה, הלא תראו כי עמלק בא בעם מעט, ולולי תפילת משה היה חולש ישראל. והשם לבדו, כי הוא עושה גדולות (איוב ה,ט) לו נתכנו עלילות (שמואל א ב,ג), סבב שמתו כל העם היוצא ממצרים הזכרים (יהושע ה,ד), אין בהם כח להלחם בכנענים, עד שקם דור המדבר, שלא ראו גלות והיתה להם נפש גבוהה' וכו' (ראב"ע; שמות יד,יג). זהו רמז במדרש שהיו מכעיסים, שהיה בהם גילוי של רוח עבדות במקום רוח אלוקית גאולית. לכן אומר המדרש שזהו כמו אב שלקח את בנו לרופא, שכך שנות המדבר היה כעין ריפוי עם ישראל מהנפש העבדותית. לכן מתחיל: “"אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים לצבאתם ביד משה ואהרן" שזהו גילוי של "בני ישראל”, ובגילוי של צבא (“לצבאתם”), כרמז לצבא היוצא למלחמה, שכך יצאו ביד משה ואהרן שהיו עם נפש גאולית, שהם עמדו באומץ מול פרעה ודרשו שישחרר את בנ"י. אולי כדרש: “מוצאיהם למסעיהם על פי ה'”, שהמוצא – הסיבה למסעות, זה ע"פ ה', שלו נתכנו עלילות ולכן יודע כיצד לפעול כדי לתקן את העם, וזהו ע"י המסעות. ומתחיל ביציאת מצרים לאחר הכאת ה' את מצרים ואלוהיהם, שבנ"י היו צריכים ללמוד מכך איך צריך לרומם את קומתם, כעמו של ה' (“יצאו בני ישראל ביד רמה”, שכך היו צריכים לראות את עצמם, בכח של יד רמה), ולכן להתחזק ולבטל את רוח השפלה שבהם; אבל הם לא עשו כך. וכן בנוסף, בזה שה' בעצמו הכה את מצרים (בלא שיתוף של ישראל שיכו) זהו גילוי שישראל לא העזו להילחם במצרים אע"פ שהיו רבים וחזקים מהם (“ויאמר אל עמו הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו" [שמות א,ט]), שזהו גילוי של נפשם השפלה העבדותית. לכן נעשה "ויסעו" "ויחנו", שנסיעה וחניה נעשים במיוחד בצבא, שזהו כעין שה' בא להרגיל בהם גילוי של צבא ה', שבזה מתגלה רוח מרוממת של רוח ה' הגדול והנורא, שכך יוכלו בסוף לאחר כל המסעות להילחם ולהיכנס לארץ. לכן מפורטים המקומות הרבים של המסעות, להדגיש על הפיכתם בכך להיות מתוקנים, וכן בהם גם נעשו דברים כאלו ואחרים, כגילוי שבכל זה נעשה תיקון והכנת עם ישראל לייעודו הגדול שמצריך נפש של גאולה, של גילוי שם ה' ביד רמה. ואשרינו שבדורנו יש בנו לוחמים שמגלים גילוי של מעשי גדולה ורוח מרוממת יהודית, כרצון ה' המתגלה בתורה.