"וידבר ה' אל משה לאמר. נקם נקמת בני ישראל מאת המדינים אחר תאסף אל עמיך. וידבר משה אל העם לאמר החלצו מאתכם אנשים לצבא ויהיו על מדין לתת נקמת ה' במדין. אלף למטה אלף למטה לכל מטות ישראל תשלחו לצבא. וימסרו מאלפי ישראל אלף למטה שנים עשר אלף חלוצי צבא. וישלח אתם משה אלף למטה לצבא אתם ואת פינחס בן אלעזר הכהן לצבא וכלי הקדש וחצצרות התרועה בידו. ויצבאו על מדין כאשר צוה ה' את משה ויהרגו כל זכר" וגו' (במדבר לא,א-ז). '"לכל מטות ישראל" - (ספרי) לרבות שבט לוי' (רש"י). התורה מביאה שנמסרו י"ב אלף איש למלחמה, וזה כולל את שבט לוי. שכיון שבמפקד של ישראל בתחילת הספר (שזה מניין הגברים יוצאי הצבא), בני לוי לא נספרו בתוכם, אז משמע ששבט לוי לא נלחם, לכן מדגישה כאן התורה שגם שבט לוי נלחם; או בדומה, שכיון שאין להם חלק בארץ אז לא צריכים להילחם, קמ”ל שכן: ' … והוצרך הכ׳ לרבות שבט לוי, שלא תאמר כיון שאין לשבט לוי חלק ונחלה בארץ לא יהיו בכלל הלוחמי׳, קמ״ל' (הרא"ם). מלחמה היא גילוי שם ה' גדול ביותר, שמקיימים מסירות נפש על גילוי שם ה' בעולם. לכן גם הארון היה יוצא, כגילוי שזה קידוש שם ה' עצום בעולם, ולכן ראוי ביותר שדווקא הלוחמים (ובפרט לוחמי החוד) יהיו צדיקים, שיש בזה עשיית קידוש ה' ולכן חובה זו חלה בראש ובראשונה עליהם, שכך ראוי שיהיו שותפים בדבר זה; ובנוסף זכותם הגדולה תגן, ולכן ראוי שבמיוחד הם יהיו הראשונים. זהו: ' … מיד: "וידבר משה אל העם לאמר החלצו מאתכם אנשים לצבא", אנשים צדיקים; ולהלן: "בחר לנו אנשים", וכן (איוב ד): "בנפול תרדמה על אנשים". "לתת נקמת ה' במדין". הקב"ה אמר: "נקמת בני ישראל", ומשה אמר: "נקמת ה' במדין"! אמר הקדוש ברוך הוא להם: אינו אלא דיקו שלכם, שגרמו לי להזיק אותן. אמר משה: רבון העולמים, אם היינו ערלים או עובדי עבודת כוכבים או כופרי מצות לא היו שונאין אותנו! ואינן רודפין אחרינו אלא בשביל תורה ומצות שנתת לנו, הלכך הנקמה שלך, "לתת נקמת ה' במדין"' (במדבר רבה כב, ב). שבדווקא הצדיקים יוצאים הראשונים למלחמה (וכרמז שקשור למיתה, שמסכנים נפשם במסירות נפש על קידוש השם, שלכן גם נאמר כאן שמיתת משה תלויה במלחמת מדיין ['"נקם", "ואחר תאסף", תלה הכתוב מיתתו במדין'. שם]), שזהו קידוש השם עצום, ולכן דווקא הצדיקים מיועדים לכך לכתחילה, ללכת הראשונים בקרב. לכן גם מתגלה במלחמת העי שיצאו הסנהדרין למלחמה; ואף נראה שהיו הראשונים בקרב, שלכן מהם נהרגו בדווקא, בשל היותם ראשונים בקרב, שכך זהו המציאות בדר"כ, שהראשונים נפגעים: '"ויציקום לפני ה'”. אמר רב נחמן: בא וחבטם לפני המקום. אמר לפניו: רבש"ע, על אלו תיהרג רובה של סנהדרין? דכתיב (יהושע ז, ה): "ויכו מהם אנשי העי כשלשים וששה איש". ותניא: שלשים וששה ממש, דברי ר' יהודה. אמר לו ר' נחמיה: וכי שלשים וששה היו?! והלא לא נאמר אלא: "כשלשים וששה איש"! אלא זה יאיר בן מנשה ששקול כנגד רובה של סנהדרין' (סנהדרין מד,א). כך שזהו שהסנהדרין, שהם שיא גילוי לימוד התורה בישראל, הם שיצאו למלחמה, וכך נהרגו רובם או הגדול שבהם. שזה לא במקרה, אלא הזכות שלהם היא שמביאה לניצחון, ולכן הם שהולכים ראשונים בשל מעלת קדושתם, וכן הם המגלים את קידוש השם הגדול ולכן הולכים הראשונים כראוי לגילוים; ולכן גם הקטרוג פועל קודם נגדם. (וראה 'משיב מלחמה', ח”ג, 'הדוגמה האישית של מפקד במלחמה', למרן פאר הדור הרה”ג שלמה גורן זצוק”ל זיע”א). כך גם כאן במלחמת מדיין: 'למה שלח פנחס? אמר: מי שהתחיל במצוה הוא גומר, הוא השיב את חמתו והכה את המדינית, הוא יגמור מצותו' (במדבר בה כב,ד). שאם היה נאמר רק 'הכה את המדינית', זה מובן שלכן ילך להילחם במדיין כהמשך למעשיו, שזהו שהחל במצוה שהכה את כזבי, אבל זה שהוא השיב את החימה איך זה קשור להתחלת המצווה של מלחמה במדיין? בפשטות אפשר שזה רק בא כגילוי למעשיו (שבא להדגיש את מעלת מעשיו); או שבא לומר שהוא השיב את החימה ולכן בו מתגלה הנקמה על הפגיעה בבנ”י מהחימה. אולם יותר נראה שבא לומר שכיון שהשיב את החימה, אז הוא ממשיך בכך שיוצא למלחמה כצדיק קדוש שיש בו גילוי לכפרה והורדת חימה, שזהו מעלה שיש לת"ח שלכן ראוי שיצא בראש המלחמה, וזהו שהוא התחיל ולכן גומר בעשיה כעין מעשיו. בנוסף, במלחמת מדיין שלא כולם יצאו להילחם אז יכלו למנות כמות של אנשים שיעזרו בצד הרוחני למלחמה, שהעמידו עוד י"ב אלף להתפלל (וזה תפילה ולא לימוד תורה, שהתפילה מכוונת ישירות לעזרת הלוחמים ולכן ראוי להעמיד שיתפללו על הלוחמים שינצחו): '"אלף למטה" וגו'. י"א: שני אלפים מכל שבט ושבט שלח. וי"א: ג' אלפים מכל שבט ושבט. י"ב אלף משמרים את כליהם, עליהם נאמר (שיר ד, ב): "שניך כעדר הקצובות (וגו') שכולם מתאימות", וי"ב אלף לתפלה. ומנין? שכן שנאמר: "אלף למטה אלף למטה", הרי כ"ד אלפים, "וימסרו מאלפי ישראל אלף למטה" הרי י"ב אחרים' (שם,ג). הרי שהעמידו לתפילה כדי לזכות את הלוחמים (וי"א שאף זה לא נעשה, כיון שאין זה עיקר המלחמה ולכן לא שייך לעניין [וגם אם בפועל העמידו כאלו שיתפללו אין זה נרמז בתורה כלל, כיון שאינו חלק מהותי ממצוות מלחמה, שגם אם העמידו זה כיון שהיו הרבה שלא יצאו, אז מאותם לקחו שיתפללו, אבל אין לזה קשר למצוות מלחמה; ובטח שאם היתה מלחמה רגילה שכולם יוצאים אז לא היו משאירים בשביל זה]). זהו גילוי המלחמה בישראל, שזהו עניין אלוקי, קידוש השם, ולכן ראוי שבראש יעמדו הת"ח והצדיקים, כראוי שיתגלה דרכם דבר זה בעולם. זהו: '(דברים כ, ד) "כי ה' אלקיכם ההולך עמכם", הן באין בנצחונו של בשר ודם, ואתם באים בנצחונו של מקום … ואתם אי אתם כן. "כי ה' אלקיכם ההולך עמכם להלחם לכם" וגו', זה מחנה הארון' (משנה; סוטה ח,א). 'ואתם אי אתם כן כו'. וכל כך למה? מפני שהשם וכל כינויו מונחין בארון. וכן הוא אומר (במדבר לא, ו): "וישלח אותם משה אלף למטה לצבא אותם ואת פינחס". "אותם", אלו סנהדרין. "פינחס", זה משוח מלחמה. "וכלי הקודש", זה ארון ולוחות שבו. "וחצוצרות התרועה", אלו השופרות' (סוטה מב,ב-מג,א). 'וכל כך למה - אומר להם, ומה היא הבטחה הזו שהבטיחן: "כי ה' אלקיכם ההולך", ולא אמר: כי ה' אלקיכם עמכם? ומה היא הליכה זו דמשמע הולך ממש?. שהשם וכל כינויו עומדין בארון - היוצא עמהם במלחמה' (רש"י). שזהו שהארון עם הלוחות (השבורים) היה יוצא לפניהם למלחמה, שה' אתם, שזהו גילוי שם ה' גדול, ולכן יוצאים הסנהדרין, הת"ח הגדולים שמביאים את גילוי שם ה' בעולם (שהם אלו שיצאו במלחמת מדיין, ולא ישבו ללמוד וטענו שמי שלומד אינו נלחם, ועוד בפרט שהרוב כלל לא יצאו למלחמה; אלא להיפך, הם הראשונים שיוצאים, ולכן גם אם יוצאים מעט זה הם בדווקא). אולי לכן פרשיה הקודמת נאמרה לראשי המטות, ובזה נלמד על מסירת התורה שעברה קודם דרכם: "וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל לאמר זה הדבר אשר צוה ה'” (ל,ב). '"ראשי המטות" - חלק כבוד לנשיאים ללמדם תחלה, ואחר כך לכל בני ישראל. ומנין שאף שאר הדברות כן? ת"ל (שמות לד, לב): "וישובו אליו אהרן וכל הנשיאים בעדה וידבר משה אליהם ואחרי כן נגשו כל בנ"י". ומה ראה לאומרה כאן? למד שהפרת נדרים ביחיד מומחה; ואם אין יחיד מומחה, מפר בשלשה הדיוטות (ב"ב קכ, ב) … "זה הדבר" - (ספרי) משה נתנבא (שמות יא, ד) ב"כה אמר ה' כחצות הלילה", והנביאים נתנבאו ב"כה אמר", נוסף עליהם משה שנתנבא בלשון "זה הדבר"' (רש"י). שכאן מתגלה גילוי של העברת התורה דרך הנשיאים, שזה לחלוק להם כבוד, אבל למה זה נאמר דווקא כאן? אלא נראה שזה בא לרמז שראשי המטות הם שיוצאים למלחמה בהיותם המנהיגים שיוצאים בראש (בצבא ישראל, שלא כאומות העולם), לכן מתגלה בהם גילוי של חשיבות תורה, שהם נעשו כיחיד מומחה בדין נדרים בתורה (כיון שלמדו ראשונים עם משה); ולכן גם נאמר כאן על עניין נבואת משה כגילוי שבו מתגלה מעלה גדולה יותר, כיון שהוא מוסר התורה, ואף כעין רמז ששאר הנביאים הם כתלמידיו (ולכן מתגלה בהם כעין נבואתו ב"כה", אבל לא ב"זה", כגילוי שהם המשכו אבל הוא מעליהם), שכך גם ראשי המטות הם כממשיכי התורה ממשה, ולכן הם הראוים לצאת ראשונים למלחמה, ולכן נאמר כאן סמוך למלחמת מדיין. אולי זהו דברי חז"ל: '"אשר יצא לפניהם אשר יוציאם ואשר יביאם" - לא כדרך שאחרים עושים, שהם משלחים חיילות, והם באים לבסוף; אלא כשם שעשה משה, שנאמר: "ויאמר ה' אליו אל תירא אותו”. וכשם שעשה יהושע, שנאמר: "וירץ יהושע ויאמר לו הלנו אתה אם לצרינו". וכשם שעשה פנחס, שנאמר (במדבר לא): "וישלח אותם משה אלף למטה לצבא” … "אשר יוציאם" - בזכיות. "ואשר יביאם" – בזכיותיו' וכו' (ספרי; במדבר כז,יז). שהמנהיג יוצא לפני כולם, ובו מתגלה גילוי של קדושה שלכן משפיע זכות לכולם (כמו משה יהושע ופנחס שהיו חכמים וצדיקים גדולים [שמשה היה מקבל התורה, ויהושע ממשיכו, שקיבל ממנו ומסר הלאה [אבות א,א], ופנחס היה הכה”ג שהוא האחראי על התורה בישראל]); וכך גם ראוי שהת"ח והצדיקים יצאו בראש, כגילוי שהם הראויים להנהיג את ישראל, שילכו ע"פ רצון ה' כמתגלה מתורתם, וכן זכויותיהם ישפיעו לטובה על המלחמה, ומעל הכל ראוי שדווקא בהם יתגלה גילוי שם ה' הגדול הזה.