'שבעה מיני פורעניות באין לעולם על שבעה גופי עבירה: מקצתן מעשרין ומקצתן אינן מעשרין — רעב של בצורת באה; מקצתן רעבים ומקצתן שבעים. גמרו שלא לעשר — רעב של מהומה ושל בצורת באה. ושלא ליטול את החלה — רעב של כליה באה. דבר בא לעולם על מיתות האמורות בתורה שלא נמסרו לבית דין, ועל פירות שביעית. חרב באה לעולם על ענוי הדין, ועל עיוות הדין, ועל המורים בתורה שלא כהלכה. חיה רעה באה לעולם על שבועת שווא, ועל חילול השם. גלות באה לעולם על עובדי עבודה זרה, ועל גילוי עריות, ועל שפיכות דמים, ועל השמטת הארץ' (אבות ה,ח-ט). ראה הסברים למשניות אלו ב'אבות לבנים' למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א. נראה שחז"ל העמידו שבעה דברים כנגד שבעת ימי השבוע, שימי הבריאה הם הבסיס למתגלה בארץ, ולכן כנגדם גם מתגלה נזקים בעולם אם פוגעים בגילוי קדושה בעולם. 'מקצתן מעשרין ומקצתן אינן מעשרין', זה גילוי של יום ראשון שבו נברא האור הגנוז שנגנז מפני הרשעים: '"וירא אלקים את האור כי טוב ויבדל אלקים בין האור ובין החשך" (בראשית א,ד). 'אף בזה אנו צריכים לדברי אגדה: ראהו שאינו כדאי להשתמש בו רשעים, והבדילו לצדיקים לעתיד לבא. ולפי פשוטו, כך פרשהו: ראהו כִּי טוֹב, ואין נאה לו ולחשך שיהיו משתמשין בערבוביא, וקבע לזה תחומו ביום, ולזה תחומו בלילה' (רש"י). לכן זה מתגלה במקצת מעשרים, שהם צדיקים, שלהם האור גנוז לעתיד, ומקצת לא מעשרים כרשעים שבגללם האור נגנז. כמו"כ ע"פ הפשט נעשה תחום לכל אחד, וכך כעין שיש שני סוגים, אחד מתגלה ביום באור שזהו כמעשרים שעושים את רצון ה' (שזהו כאור, "כי נר מצוה ותורה אור"), ואחד מתגלה בלילה בחושך שזהו כלא מעשרים, שנשארים בחושך ללא אור תורה ומצוות. ומתגלה בצורת שיורד גשם שלא בעיתם, שיש גילוי של מים אבל לא כראוי, שזהו כעין: "והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום ורוח אלקים מרחפת על פני המים" (בראשית א,ב), שיש גילוי של מים אבל גם חושך ומים בכל העולם שזה לא כראוי, שכך כעין רמז לגילוי מים ובגילוי שלא כראוי. 'גמרו שלא לעשר' כנגד יום שני, שלא מפרישים לשם גבוה כלל, שמנתקים לגמרי, ולכן זהו כעין ניתוק הרקיע מהמים של מטה. והעונש זה רעב ממהומה, ממלחמה, כעין שאויב רב בא עליהם ולכן בא רעב, שהמים שלמטה כעין אויב השוטף בחיילותיו את הארץ כמים רבים; ורעב של בצורת כעין שהשמים מנותקים ולכן לא מביאים מים למטה כלל (וזה רעב לכולם כמו שחטאו כולם). 'ושלא ליטול את החלה' כנגד יום שלישי, שבו נברא הצומח, והכי חשוב לאדם בצומח זה הדגן שהוא מאכלו הקבוע מהצומח, שמזה מפרישים חלה (וכן עץ הדעת לדעת ר"י היה חיטה [ברכות מ,א], ובעונש קוללה האדמה בשל שעשתה שלא כראוי ביום שלישי: "ויאמר אלקים תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע עץ פרי עשה פרי למינו אשר זרעו בו על הארץ ויהי כן" [בראשית א,יא]. '"עֵץ פְּרִי" - שיהא טעם העץ כטעם הפרי, והיא לא עשתה כן אלא "וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ עֵץ עֹשֶׂה פְּרִי", ולא "הָעֵץ פְּרִי". לפיכך כשנתקלל אדם על עונו נפקדה גם היא על עונה ונתקללה' [רש"י]. לכן בגילוי של חלה מדגן, מתגלה קשר לעץ הדעת ולעונשו שמתגלה באדמה במה שנעשה ביום שלישי). העונש הוא כליה, אכילת בניהם ובנותיהם מהרעב, שזהו כגילוי שאין המשכיות שלא כצומח שעושה פירות. 'דבר בא לעולם על מיתות האמורות בתורה שלא נמסרו לבית דין, ועל פירות שביעית', כנגד יום רביעי, שאותם עברות חמורות שלא נמסרו לבי"ד אלא נמסרו לדין שמים, זהו כעין הכוכבים שהושמו בשמים והם משפיעים בעולם, שכך מסור הדבר לדין שמים שהם ידונו את אותם חוטאים שבעולם. והשמש מאירה שכך כעין שמשמים מאירים ומגלים את דינו בעולם (וכן כשמש ששורפת בחומה); ופירות שביעית כעין הירח והכוכבים הרבים, שהירח מתכסה כעין שלא עובדים בשביעית ולכן חוששים שלא יגדל כלום, כהעדר אור הירח, אולם אח"כ מתגלה הירח עד שיא אורו כעין שמתגלה שה' מביא ברכה ונשאר הרבה עד השנה השמינית, וזהו גילוי ככוכבים רבים שכך נשאר פרי רב. ועונשם בדבר שזהו חולי עם חום, כעין שמתחמם הרבה מחום השמש. 'חרב באה לעולם על ענוי הדין, ועל עיוות הדין, ועל המורים בתורה שלא כהלכה', כנגד יום חמישי, שעינוי (=עיכוב ה)דין ועיוות הדין (=שמזכה חייב וכדו') שניהם גורמים שיהיה חוסר גילוי דין אמת בעולם, וכך נעשה שכל אחד עושה כרצונו, וזהו כעין הדגים שנבראו בחמישי: 'מה דגים שבים כל הגדול מחבירו בולע את חבירו, אף בני אדם אלמלא מוראה של מלכות כל הגדול מחבירו בולע את חבירו' (ע"ז ד,א). (עוד אפשר שעיוות דין גורם שאחד יאכל את השני ולא יחשוש, כעין דגים, ואילו עיכוב הדין מתגלה כעין הלויתן: '"הַתַּנִּינִם" - דגים גדולים שבים. ובדברי אגדה (בבא בתרא עד ב), הוא לויתן ובן זוגו, שבראם זכר ונקבה, והרג את הנקבה ומלחה לצדיקים לעתיד לבא; שאם יפרו וירבו, לא יתקיים העולם בפניהם. התנינם כתיב' (רש"י; בראשית א,כא). שזהו כעין גילוי דין, שהרגה כדי שלא יזיקו שלא כדין, וכן הרגה ע"פ דין - שלא יזיקו, ומתגלה בעיכוב - עיכוב מקיום ומהולדה, ועיכוב בזמן שיהנו ממנה רק לעתיד לבא; וכך מתגלה גילוי של עיכוב ודין, שזה מתגלה בעולם בעיכוב הדין). ותלמיד המורה שלא כהלכה זהו כעופות שעפים גבוה כך הוא כעין התעלה למעלה ממקומו ומחשיבותו האמיתית, שלכן התיר לעצמו להורות. ועונשם בחרב כשחיטת העוף וחיתוך הדג. 'חיה רעה באה לעולם על שבועת שווא, ועל חילול השם', כנגד יום שישי בו נבראו החיות והאדם, שכשנשבע שבועת שווא הוא מגלה זלזול בכח דבורו, שבזה האדם מעל החיה (שהוא דרגת מדבר), ולכן זהו כנגד החיה, שהוא מתגלה כעין דרגת חיה ולא דרגת מעלת אדם מדבר. וחילול השם זה כנגד יצירת האדם שנברא כדי לגלות את שם ה' בעולם, לקדש את השם, היפך מחילול השם. ועונשם בחיה רעה שנבראה בשישי. 'גלות באה לעולם על עובדי עבודה זרה, ועל גילוי עריות, ועל שפיכות דמים, ועל השמטת הארץ', כנגד יום שבת, ששלושת העברות החמורות גרמו לחורבן הבית (יומא ט,ב), וכן אי שמירת שמיטה גרמה לגלות (ויקרא כו,לא) שזה בא עם חורבן הבית, לכן זה מתגלה בשבת שבה נרמז למקדש: 'ד"א: "ותשלם כל המלאכה", המלאכה אין כתיב כאן, אלא כל המלאכה - מלאכת ששת ימי בראשית. "מכל מלאכתו אשר ברא אלקים לעשות" (בראשית ב' ג'), עשה אין כתיב כאן, אלא לעשות, עדיין יש מלאכה אחרת. כיון שבא שלמה ובנה בית המקדש, אמר הקדוש ברוך הוא: עכשיו שלמה מלאכת השמים וארץ; ותשלם כל המלאכה' וכו' (פסיקתא רבתי,ו). שלושת העברות החמורות הם שיא החטאים, ולכן זה היפך משבת שמגלה על הקדושה בעולם; ושמיטה זהו שבת הארץ, לכן מתגלים כנגד שבת. ועונשם גלות מארץ הקודש כנגד שפגמו בגילוי הקדושה בעולם כמתגלה בשבת; ובפרט שבשבת אנו מראים את דבקותינו בה', שלכן שומרים שבת כמותו, וכן ישיבתנו בא"י בזכות דבקותינו בה' ולכן יושבים כאן כמו ה', שהארץ היא מקום שכינת ה', נחלת ה', ולכן העונש מתגלה בגלות מהארץ. אולי במקצת מעשרים ומקצת לא, העונש הוא בבצורת מגשמים שלא יורדים כסדרם, כיון שבארץ הגשם תלוי בשמירת התורה ומצוותיה ולכן כשחוטאים בתרו"מ שזה גילוי של מצוות התלויות בארץ אז כנגד זה מתגלה בצורת מהגשמים (וזה ברעב חלקי כמעשיהם שיש חלק כך וחלק כך). כשהחליטו כולם שלא לעשר אז בא רעב (כנגד תרו"מ שזה למאכל) של מלחמה, שכדי לצאת למלחמה צריכים האויב להתאחד ולכן זה כנגד שהתאחדו נגד הפרשת תרו"מ; ורעב של בצורת שאין גשמים בכלל זה כנגד מעשיהם לא מפרישים כלל. כשלא מפרישים חלה בא רעב של כליה, שהחלה נתנת לכהנים, שהם מופרשים ללמד את ישראל תו"מ, להביא את דעת ה', וחלה מזכירה את עץ הדעת שהיה חיטה (לדעת ר"י שהחיטה קשורה בדעת; ברכות מ,א), ולכן כמו שבעץ הדעת היה אמור אדם להענש במיתה בעולם, לו ולזרעו, כך כאן מתגלה מיתה כזו. וכן הכהונה ממשיכה בזרעו, וכך מתגלה עונש בזרעו (אמנם הכהונה עוברת בזרע אהרן בזכרים, אבל דברינו זה מצד גילוי זרע ולא  בדיוק דווקא בכל פרטיו; ועוד שגם בבתו יש גילוי בכהונה, בדין בת כהן שזנתה ששונה מסתם ישראל). וכן ההורים מאכלים את ילדם דגן ואז הילד מבין יותר (ברכות שם), כך שיש גילוי בצאצאים. וכן חלה מופרשת לאחר שעשו הרבה פעולות עד שהגיעו לשלב של עיסה שממנה מפרישים, וזהו כעין הזרע שההורים משקיעים בהם הרבה מאוד עד שיגדלו. וכן לחם זה המאכל הכי יסודי, ולכן כזרעו שזה הדבר היסודי ביותר בחשיבותו לאדם (ולכן מי שאין לו בנים חשוב כמת; נדרים סד,ב). דבר זו מיתה ישיר משמים (לא ע"י פעולת אדם וכדו'), ולכן זהו עונש לחייבים מיתה בידי שמים; ופירות שביעית מופקרים לכולם לאכילה, ומזה ניזונים וחיים רבים, ולכן עונשו במיתה לרבים - שזהו דבר. חרב באה על פגיעה בגילוי דין, שאז עולה מידת הדין ודנה שיבואו אויבים ויהרגו שלא כדין. והתורה היא תורת חיים (משלי ג,יח), ולכן עיוות התורה ע"י תלמיד שלא ראוי מגלה מוות ע"י האויב שלא היה ראוי שיבוא וימית; ובפרט שאויבנו שונאים אותנו ובאים להזיק לנו בגלל התורה שבנו (במדבר רבה כב,ב). חיה רעה באה על פגיעה בדיבור שבכך מראה שאינו כאדם אלא כחיה, וזה בגילוי של דבר רע (שחוטא), ולכן מתגלה כנגד זה בחיה רעה. וגלות באה על עברות חמורות שמגלות שלא ראוי להיות במקום הקדושה, בא"י; וכן בפגיעה בשמיטה שמראה על קדושת א"י, מגלה על עצמו שלא ראוי להיות קשור לארץ הקודש.