"וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר. איש על דגלו באתת לבית אבתם יחנו בני ישראל מנגד סביב לאהל מועד יחנו. והחנים קדמה מזרחה דגל מחנה יהודה לצבאתם ונשיא לבני יהודה נחשון בן עמינדב" וגו' (במדבר ב,א-ג). י"ב שבטי ישראל התחלקו לארבעה דגלים, שבכל דגל יש רמז לדמות שבחיות המרכבה: 'בדגל יהודה היה מצוייר בו ארי, על שם (בראשית מ״ט:ט׳) "גור אריה יהודה”. דגל ראובן שני לו עם שמעון וגד, מצוייר בו דודאים דמות אדם, על שם (שם ל): "וימצא דודאים". "ונסע אהל מועד מחנה הלוים בתוך המחנות”. היו הלוים מורידין את היריעות ומקפלין, ומשימין את הקרשים על העגלות, ושאר כל כלי הקדש היו נושאין בכתף. בדגל מחנה אפרים שלישי, עליו מנשה ובנימין, מצוייר בו דמות שור, על שם (דברים ל״ג:י״ז) "בכור שורו הדר לו”. דגל מחנה בני דן באחרונה שהיו גבורים במעמדם, ועליו אשר ונפתלי, מצוייר בו נשר, על שם (שם לב): "כנשר יעיר קנו", שהיה שבט בני דן מאסף לכל המחנות והיה מעירם ומזרזם. ארבעה דגלים כנגד ד' חיות אשר תחת כסא הכבוד בד' פנים' (לקח טוב; במדבר ב,ב-יז). הדגלים חנו "סביב לאהל מועד", שאה"מ היה במרכזם והם סביבו כגילוי שהם גילויים של השכינה שנמצאת באה"מ. נראה שארבעת הדמויות הם גילוי של מלכות; שאדם מלך על כל הבריאה, ואריה מלך החיות, ושור מלך הבהמות, ונשר מלך העופות. שכל הבריאה מכריזה שה' הוא המלך, מלך מלכי המלכים, ולכן המלכים הם הדמויות של המרכבה, שנושאות את שם ה' מעליהם, שהמלכים מכריזים שה' הוא המלך מעל כולם. שכך גם מלכות ישראל מגלה על השכינה בישראל, כמו שנאמר בשלמה שגילה את מלכות ה' בעולם, שזהו שישב על כסא ה', כגילוי של שם ה' בעולם: “וישב שלמה על כסא ה' למלך תחת דויד אביו ויצלח וישמעו אליו כל ישראל" (דה"י א כט,כג). לכן נראה שגם בדגלים היו ארבעה דגלים (כעין שם הויה בן ארבע אותיות – כגילוי שם ה', וכן) כנגד דמויות המרכבה, שבכל דגל היו שלושה שבטים, כך שהדגל שבראשם היה כעין הראש – המלך עליהם, ולכן סימן גילוי מלכות; והיו שלושה שבטים בדגל כעין שלושה דיינים בבי"ד שהם מגלים את רצון ה' בעולם, שפוסקים מה רצון ה', ובזה מגלים את שמו, התגלותו בעולם. לכן הדיינים נקראים אלוהים, שזה מלשון חוזק, אבל שם זה גם משותף עם שם ה' שנקרא כך, כרמז שהם מגלים את שם ה' בעולם. (וכעין שבשנה ע"י מיקום השמש יש ארבע עונות, ובחודשים שע"פ הלבנה יש בשנה י"ב חודש, כך שיוצא שלושה חודשים בכל עונה; שכך זהו כגילוי שכל המציאות בעולם מגלה את שם ה', כעין שמש וירח המאירים בעולם, כך מואר ומתגלה שם ה' מההסתר שמסתתר בעולם [שבהסתר זה כעין חושך, שבחושך לא רואים], ועל ידנו מאיר ומתגלה שם ה' בעולם. לכן זהו גילוי כעין שמש וירח שמשפיעים בעולם על הזמנים). ארבעת הדגלים מרמזים כעין מלכות (כמו החיות במרכבה), שבכל אחד מהם יש גילוי של ניצוץ מלכות: שבט יהודה הוא שבט המלכות של ישראל. שבט אפרים מיוסף גם הוא קשור במלכות כעזר ליהודה, כמלכות תחתיו (שכך היה ראוי שיהיה גילוי מלכי ישראל כלפי מלכי יהודה, אלא שחטאו ונפרדו לגמרי [ולכן שושלות מלכי ישראל מלכו וחוסלו ע"י המלכים החדשים שקמו במקומם]. וכן יש משיח בן יוסף, כיון שליוסף יש גילוי של מלכות). שבט ראובן היה ראוי להיות מלך אלמלי שחטא: "ראובן בכרי אתה כחי וראשית אוני יתר שאת ויתר עז” (בראשית מט,ג), '"יתר שאת" – ראוי היית להיות יתר על אחיך בכהונה, לשון נשיאות כפים. "ויתר עז" – במלכות, כמו (ש"א ב): "ויתן עז למלכו”' וכו' (רש”י). כך שיש בו גילוי של ניצוץ מלכות, שהיה ראוי לה. בשבט דן יש גילוי של ניצוץ מלכות בשמשון שהיה משבט דן: “דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל" (בראשית מט,טז). '"כאחד שבטי ישראל" – כל ישראל יהיו כאחד עמו ואת כולם ידין, ועל שמשון נבא נבואה זו. ועוד יש לפרש: כאחד שבטי ישראל כמיוחד שבשבטים, הוא דוד שבא מיהודה' (רש"י), הרי שהיה בשבט דן גילוי של כעין מלכות, ששמשון שפט את כל ישראל, כעין מלך שששולט בכל ישראל (לעומת שאר השופטים שהיו רק על כמה שבטים מסויימים), וכן גם היה בו גילוי של כעין דוד המלך. לכן כיון שבארבעתם יש גילוי של מלכות, לכן הם מסמנים בדגלים את הדמויות שבמרכבה, כגילוי מלכות. דגל מחנה יהודה היה במזרח (במדבר ב,ג), שם גם היו משה ואהרן ובניו (שם ג,לח), ועל רוח מזרח נאמר: '"כשעירים עלי דשא", זו רוח מזרחית שמסערת את כל העולם כשעיר' (ב"ב כה,א), 'כשעיר – שד' (רש"י). 'רוח מזרחית שמסערת כל העולם כולו. והא דמשמע במתניתין שהיא נוחה מכל הרוחות, היינו כשהיא באה כדרכה, אבל כשבאה לפורענות היא מסערת, כדפי' הקונט' במתניתין' (תוס'). כשרוח מזרחית באה בסערה היא מביאה סערה חזקה מאוד כעין שד, וכאשר היא באה בנוח היא הכי נוחה, שכך זהו גילוי של שבט יהודה, דוד המלך כבש את כל הארצות בסערה גדולה, ומצד שני שלמה עשה שלום עם כל העולם, כך שיש גילוי של סערה או נחת (וסמלו אריה כרמז לכח חזק ביותר כארי). וזה קשור לכהנים שמקריבים ובכך מרחיקים את ישראל מעבודת השדים: “ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירם אשר הם זנים אחריהם חקת עולם תהיה זאת להם לדרתם" (ויקרא יז,ז). '"לשעירם" – לשדים, כמו (ישעיהו יג): "ושעירים ירקדו שם"' (רש"י). דגל ראובן נמצא בדרום (ב,י) ושם היו בני קהת (ג,כט), ועל רוח דרומית נאמר שמביאה גשם ומגדלת בכך את העשבים: '"וכרביבים עלי עשב", זו רוח דרומית שהיא מעלה רביבים ומגדלת עשבים' (ב”ב שם), שזהו כראובן שמסומל בדודאים (והם נראים כעין אדם: '"דודאים" - … הם על צורת בן אדם, כי יש להם דמות ראש וידים' [ראב”ע; בראשית ל,יד], שזהו דמות אדם שבמרכבה), ע”ש הדודאים שהביא ללאה, ולכן קשור להצמחת העשבים, שדודאים זהו סוג של עשב: "דודאים" - (סנהדרין צט) שיגלי, עשב הוא; ובלשון ישמעאל ישמי"ן' (רש"י; בראשית ל,יד). וזה קשור לקהת שנושאים את כלי המשכן, ונאמר על עבודת המזבח, שניסוך המים מביא לירידת גשמים, וקרבן העומר מביא לצמיחת התבואה (כעין עשבים): 'א"ר יהודה משום ר"ע: מפני מה אמרה תורה הביאו עומר בפסח? מפני שהפסח זמן תבואה הוא, אמר הקב"ה: הביאו לפני עומר בפסח כדי שתתברך לכם תבואה שבשדות. ... ומפני מה אמרה תורה נסכו מים בחג? אמר הקדוש ברוך הוא: נסכו לפני מים בחג כדי שיתברכו לכם גשמי שנה' (ר"ה טז,א). דגל אפרים נמצא במערב (ב,יח), ושם היו בני גרשון (ג,כג), ועל רוח מערבית נאמר: 'אמר רב יהודה: מאי דכתיב (דברים לב, ב): "יערוף כמטר לקחי"? זו רוח מערבית שבאה מערפו של עולם' (ב"ב שם). 'מערפו של עולם – אני שמעתי מחזקו של עולם, על שם שהשכינה במערב ס"ל. ואני אומר: מאחוריו של עולם, שהמערב קרוי אחור, שנאמר: "הן קדם אהלך ואיננו ואחור ולא אבין" וגו' (איוב כג)' (רש"י). שיוסף הוא מלכות אבל יהודה הוא עיקר המלכות, כך שזה כעין גילוי של אחור, מלכות משנית; ויוסף היה מלך המצרים וכך גרם להפצת שם ה', שזהו כעין גילוי השכינה בקטן (שהשכינה בארץ ובבנ"י), כעין אחור (וסמלו שור שזה בהמה, כרמז שבה להפיץ את שם ה' בגוים הבהמיים). וגרשון נשא את היריעות שהם המשכן שבו היתה השכינה שורה (שהיריעות נקראות משכן: 'משכן קרוי משכן, ואין קרשים קרויין משכן' [שבת ח,א]), ועיקר השכינה בארון, כך שהירעות זה גילוי כעין שכינה קטנה, אחור. דגל דן נמצא בצפון (ב,כה), ושם היו בני מררי (ג,לה), ונאמר על רוח צפונית: '"תזל כטל אמרתי", זו רוח צפונית שמזלת את הזהב, וכן הוא אומר (ישעיהו מו, ו): "הזלים זהב מכיס"' (ב"ב שם). 'שמזלת את הזהב – שמחממת ומביאה שרב ורעבון בא והזהב זל' (רש"י). שנאמר על דן: "יהי דן נחש עלי דרך שפיפן עלי ארח" וגו' (בראשית מט,יז), ' ... ואונקלוס תרגם כחיוי חורמן, שם מין נחש שאין רפואה לנשיכתו והוא צפעוני. וקרוי חורמן על שם שעושה הכל חרם' (רש"י), שזהו כעין שרב שמשמיד את כל האוכל, כעין שעושה הכל חרם. וכן בדן נרמז על שמשון, ומסופר עליו שהוא שלח שועלים עם אש להצית את שדות פלשתים: "וילך שמשון וילכד שלש מאות שועלים ויקח לפדים ויפן זנב אל זנב וישם לפיד אחד בין שני הזנבות בתוך. ויבער אש בלפידים וישלח בקמות פלשתים ויבער מגדיש ועד קמה ועד כרם זית" (שופטים טו,ד-ה). שזהו כעין כמו השרב, שנשלח חום ומכלה את האוכל (וכן בשל שרב יש הרבה פעמים שריפות), כך שמשון שלח לפידי אש (שאש זהו אש וחום המכלה), וכילה מהם אוכל (ונגרם שהזהב נעשה זול בשל השרב, שכך בשמשון מרוב שרצו הפלשתים להרוג את שמשון הסכימו לתת לדלילה המון כסף: “ויעלו אליה סרני פלשתים ויאמרו לה פתי אותו וראי במה כחו גדול ובמה נוכל לו ואסרנוהו לענותו ואנחנו נתן לך איש אלף ומאה כסף" [שם טז,ה], כעין שהממון לא היה נחשב בעיניהם מרוב רצונם להורגו, וזהו כעין הזהב בזמן שהשרב כילה את האכול, שאז לממון אין ערך). (וסמלו נשר כעין כילוי, שלא יכול לברוח מהנשר שעף גבוה ורואה למרחוק). בני מררי היו נושאים את הקרשים של המשכן, וביניהם היו את עמודי הפרוכת שהיו עץ מצופה זהב: “ארבעה עמודי שטים מצפים זהב וויהם זהב על ארבעה אדני כסף" (שמות כו,לב); וכן היו את עמודי מסך פתח האהל שעשויים מעץ מצופה זהב: “חמשה עמודי שטים וצפית אתם זהב וויהם זהב ויצקת להם חמשה אדני נחשת" (שם,לז), שכך נרמז בסחיבת בני מררי את הקרשים על עצים כעין עצי מאכל שמביאים אוכל; ומצופה זהב, שהוא תלוי בהם, כעין רמז שאם אין אוכל אז הזהב מאבד מערכו, כך שערך הזהב תלוי על המאכל שנרמז בעצים.