"ואיש את קדשיו לו יהיו איש אשר יתן לכהן לו יהיה" (במדבר ה,י). 'אמר חזקיה בריה דר' פרנך אמר רבי יוחנן: למה נסמכה פרשת סוטה לפרשת תרומות ומעשרות? לומר לך: כל שיש לו תרומות ומעשרות ואינו נותן לכהן סוף נצרך לכהן על ידי אשתו, שנאמר (במדבר ה, י): "ואיש את קדשיו לו יהיו", וסמיך ליה: "איש איש כי תשטה אשתו", וכתיב: "והביא האיש את אשתו" וגו'; ולא עוד אלא סוף שנצרך להן, שנאמר: "ואיש את קדשיו לו יהיו". אמר רב נחמן בר יצחק: ואם נתנן סוף מתעשר, שנאמר (במדבר ה, י): "איש אשר יתן לכהן לו יהיה לו יהיה ממון הרבה”' (ברכות סג,א). 'איש את קדשיו לו יהיו – שמעכב קדשיו אצלו ואינו נותנן לכהנים וללוים. סוף שנצרך להן – שנעשה עני וצריך לכך ליטול מעשר עני. לו יהיו – לעצמו יצטרכו' (רש"י). חז"ל דורשים את הסמיכות בין הנתינה לכהן לנאמר על סוטה, שמי שלא נותן תרו"מ סופו נזקק לכהן בשביל דין סוטה, וגם מגיע לעניות שנצרך לקחת מעשר עני, מידה כנגד מידה על שמנע מנתינת מעשר לכהן. נראה שיש קשר בין שני הדברים, כיון שהשפע קשור לאשה: 'וא"ר חלבו: לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו, שאין ברכה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא בשביל אשתו, שנאמר (בראשית יב, טז): "ולאברם הטיב בעבורה". והיינו דאמר להו רבא לבני מחוזא: אוקירו לנשייכו כי היכי דתתעתרו' (ב"מ נט,א). 'אוקירו נשייכו - כבדו נשותיכם' (רש"י). שכבוד האשה קשור לעשירות, לכן כשאדם ואשתו רבים (שהאיש מגיע לידי חשד באשתו מרוב שאינם מאוחדים כראוי), ועוד מגיעים בסוף לידי דין סוטה שבו מבזים את האשה (“והעמיד הכהן את האשה לפני ה' ופרע את ראש האשה ונתן על כפיה את מנחת הזכרון מנחת קנאת הוא" וגו' [במדבר ה,יח]. ואף עצם המעמד שחושדים בה זהו ביזיון גדול), יחד עם זה באה גם פגיעה ממונית קשה, כיון שהשורש לשפע נפגם, ולכן מגיע לעניות היפך מעשירות. אולם נראה יותר מזה, שבפס' כאן מדובר על גילוי של קשר לקדושה, שמביא את "קדשיו" משלו לכהן שליח ה' בעולם, לכן זה מביא לגילוי קדושה במציאות בעולם, וכך מביא לשפע טוב בעולם מכח הקדושה. לכן אם נמנע מזה, אז מגיע לגילוי של ריחוק מקדושה, שזהו שנצרך לכהן בדין סוטה שזהו שיא השפלות, מעשה בהמי גס (בגידה) היפך מהקדושה; שבזה גם מתגלה ביטול שם ה', ביטול גילוי שכינה (בשל ריחוק מגלוי הקדושה): 'דריש ר"ע: איש ואשה, זכו שכינה ביניהן, לא זכו אש אוכלתן' (סוטה יז,א). 'זכו – ללכת בדרך ישרה שלא יהא הוא נואף ולא היא נואפת. שכינה ביניהם – שהרי חלק את שמו ושיכנו ביניהן יו"ד באיש וה"י באשה. לא זכו אש אוכלתן – שהקב"ה מסלק שמו מביניהן ונמצאו אש ואש' (רש"י). לכן גם בהקשר לזה של ביטול גילוי שכינה בעולם מביא לידי עניות, כיון שהשכינה היא מקור השפע, ולכן בריחוק מהשכינה גורם לעניות וצער (כעין הקללה בעקבות חטא עץ הדעת, שגרם החטא לריחוק משכינת ה'). וכן להיפך, נתינת המעשרות גורמת להבאת שכינה ולכן גם מביא לעשירות; שמובא שגילוי צדקה וחסד קשור לשכינה – שמובא שהוא כעין קרבנות (שהנותן כעין מקריב והנמנע כעין מונע מלהקריב; ויש גילוי מקדש שזהו גילוי בית שכינת ה'): '"וקראתם בעצם היום הזה מקרא קדש … ובקוצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך בקצרך ולקט קצירך לא תלקט" – אמר ר' אוורדימס ברבי יוסי: וכי מה ראה הכתוב ליתנה באמצע הרגלים – פסח ועצרת מכאן, וראש השנה ויום הכפורים מכאן? אלא ללמד שכל מי שהוא מוציא לקט שכחה ופאה ומעשר עני, מעלים עליו כאילו בית המקדש קיים והוא מקריב קרבנותיו לתוכו. וכל מי שאינו מוציא לקט שכחה ופאה ומעשר עני, מעלים עליו כאילו בית המקדש קיים ואינו מקריב קרבנותיו לתוכו' (ספרא; ויקרא כג,כב). אולי לכן ממשיכה הגמ' ואומרת: 'א"ר הונא בר ברכיה משום רבי אלעזר הקפר: כל המשתף שם שמים בצערו כופלין לו פרנסתו, שנאמר (איוב כב, כה) "והיה שד'י בצריך וכסף תועפות לך”' (ברכות סג,א). 'המשתף שם שמים בצערו – שמברך על הרעה דיין האמת. אי נמי: שמבקש רחמים מלפניו' (רש"י). שכיון שפועל כך הוא מגלה שם ה' בעולם, ומביא לגילוי שכינה שפועלת לשפע, ומכך מתגלה כפל פרנסה. לכן גם במדרש מובא גילוי של תרו"מ בראי של בעה"ב וכהן כדימוי לה' והאדם, כדי לרמז על חיבור לקב"ה וגילוי של קדושה בעולם שמביא לשפע הפרנסה: 'עשר תעשר. הכי איתא בסיפרי: "עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה", אין לי אלא תבואת זרעך שחייב במעשר, רבית ופרקמטיא וכל שאר רווחים מנין? ת"ל: "את כל". דהוה מצי למימר "את תבואתך", מאי "כל"? לרבות רבית ופרקמטיא וכל דבר שמרויח בו. והכי נמי איכא בהגדה: "היוצא השדה שנה [שנה]”, כלומר: אם לא תעשר שדך כהוגן לא יהיה לך אלא היוצא מן השדה. כלומר: לא יעשה שדך אלא כפי מעשרות שהיו קודם לכן, דהיינו "היוצא מן השדה", כלומר: מה שהיית רגיל להוציא למעשר מן השדה. ומעשה באדם אחד שהיה עשיר והיה לו שדה שעשתה אלף כור. והיה אותו עשיר נוטל ק' כורין למעשר ומפריש כל שנה ושנה, וכן עשה כל ימיו. כשחלה למות קרא לבנו ואמר לו: בני, דע ששדה זו שאני מוריש לך עושה בכל שנה ושנה אלף כורין, הזהר שתפריש ק' כורין כאשר עשיתי. ומת אותו האיש ועמד הבן במקומו, ועשה השדה אלף כורין כאשר היה עושה בחיי האב והפריש ממנה ק' כורין. בשנה שניה נסתכל וראה הבן שמעשר היה דבר גדול, ואמר שלא יפריש לשנה אחרת; נתמעט השדה ולא עשה כי אם מאה כורין. נצטער עליו ושמעו קרוביו שכך מיעט ולא הפריש מעשר, באו כולם אצלו מלובשים לבנים ושמחים. אמר להם: כמדומה לי שאתם שמחים בקלקלתי. אמרו לו: נצטער עליך כי גרמת לך כל הרעה הזאת, ומפני מה לא הפרשת מעשר כראוי היטב? בא וראה כי מתחלה כשבא השדה לידך היית בעל הבית והקב"ה כהן, שהיה המעשר חלקו ליתן לעניים. ועכשיו שלא הפרשת חלקו לו, היה הקב"ה בעל הבית ואתה כהן, שאין שדך עושה מה שהיה עושה מתחלה אלף כורין והפריש לך מאה כורין. והיינו דכתיב (במדבר ה): "ואיש את קדשיו לו יהיו". כלומר: כשאינו מפריש כהוגן לא יהיה לו אלא הקדשים, כלומר המעשר' וכו' (תוס' ד"ה 'עשר'; תענית ט,א). המדרש מובא בהרחבה בתנחומא “ראה” סימן י, אמנם שם לא מובא הפס' שלנו, ואולי זהו תוספת של תוס' ע”פ הגמ' בברכות.