"וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר. אל תכריתו את שבט משפחת הקהתי מתוך הלוים. וזאת עשו להם וחיו ולא ימתו בגשתם את קדש הקדשים אהרן ובניו יבאו ושמו אותם איש איש על עבדתו ואל משאו" וגו' (במדבר ד,יז-יט). ' .. אֶלָּא מִמִּיתַת הָאָרוֹן. כֵּיצַד? אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן פְּדָת בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסֵי בֶּן זִמְרָא: בְּשָׁעָה שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל נוֹסְעִין הָיוּ שְׁנֵי נִיצוֹצִין שֶׁל אֵשׁ יוֹצְאִין מִתּוֹךְ שְׁנֵי בַּדָּיו שֶׁל אָרוֹן כְּדֵי לִפְגֹּעַ שׂוֹנְאֵיהֶם. וּמִנַּיִן? שֶׁכֵּן משֶׁה אוֹמֵר לְיִשְׂרָאֵל: מָה אַתֶם מִתְיָרְאִין מִן בְּנֵי עֲנָק? וְכִי קָשִׁים הֵם מֵאוֹתָן שֶׁהָיוּ בָּאִים כְּנֶגְדֵנוּ וְהָיָה הָאָרוֹן שׂוֹרְפָן? וְכֵן הוּא אוֹמֵר (דברים ט, ג): "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם כִּי ה' אֱלקיך הוא הָעֹבֵר לְפָנֶיךָ" וגו', מִכָּאן אַתָּה דוֹרֵשׁ שֶׁהָיוּ שְׁנֵי נִיצוֹצִין מְקַדְּמִין לִפְנֵיהֶם, אָמַר לָהֶם (דברים ט, ג): "הוּא יַשְׁמִידֵם וְהוּא יַכְנִיעֵם לְפָנֶיךָ”, וְכֵיוָן שֶׁהָיוּ הַנִּיצוֹצִין יוֹצְאִין הָיְתָה הָאֵשׁ שָׁפָה בְּטוֹעֲנֵי הָאָרוֹן וְהָיוּ נִשְׂרָפִים וּמִתְמַעֲטִין … אֶלָּא כְּשֵׁם שֶׁאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן פְּדָת בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסֵי בֶּן זִמְרָא, מִתּוֹךְ שֶׁהָיְתָה הָאֵשׁ יוֹצֵאת וְשָׁפָה בְּטוֹעֲנֵי הָאָרוֹן הָיוּ מִתְמַעֲטִין. וְהָיוּ כָּל אֶחָד וְאֶחָד רָצִין, זֶה נוֹטֵל אֶת הַשֻּׁלְחָן וְזֶה נוֹטֵל אֶת הַמְּנוֹרָה וְזֶה נוֹטֵל אֶת הַמִּזְבְּחוֹת, וּבוֹרְחִים מִן הָאָרוֹן, מִפְּנֵי שֶׁהָיָה מַזִּיקָן, וְהָיָה הָאָרוֹן כְּאִלּוּ מִתְבַּזֶּה, וְהָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כּוֹעֵס עֲלֵיהֶם וְשׁוּב הָיוּ מִתְכַּלִּין. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה: מָה אֲנִי הוֹרֵג בְּנֵי קְהָת? אִם יִטְעֲנוּ הֲרֵי מִתְמַעֲטִין, וְאִם לֹא יִטְעֲנוּ הֲרֵי כַּעַס עֲלֵיהֶם; אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה וּלְאַהֲרֹן: עֲשׂוּ לָהֶם תַּקָּנָה לִבְנֵי קְהָת כְּדֵי שֶׁלֹא יִכָּרְתוּ מִן הָעוֹלָם, שֶׁלֹא יְהוּ מַנִּיחִין וּבוֹרְחִין, "אַל תַּכְרִיתוּ אֶת שֵׁבֶט" וגו', אֶלָּא יָבוֹא אַהֲרֹן וּבָנָיו (במדבר ד, יט) "וְשָׂמוּ אוֹתָם אִישׁ אִישׁ עַל עֲבֹדָתוֹ וְאֶל מַשָֹּׂאוֹ”, כְּדֵי שֶׁלֹא יוּכְלוּ לְהִתְחַלֵּף מֵעֲבוֹדָה לַעֲבוֹדָה וּמִמַּשָֹּׂא לְמַשָֹּׂא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (במדבר ד, יט): "וְזֹאת עֲשׂוּ לָהֶם וְחָיוּ" וגו'. רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן אָמַר: חַס וְשָׁלוֹם, לֹא הָיוּ בְּנֵי קְהָת מַנִּיחִין אֶת הָאָרוֹן וְרָצִין לַשֻׁלְּחָן וּמְנוֹרָה, אֶלָּא אַף עַל פִּי שֶׁמִּתְמַעֲטִין הָיוּ נוֹתְנִין נַפְשָׁם עַל הָאָרוֹן; וְאִם כֵּן לָמָּה הָיָה מַזְהִיר עֲלֵיהֶם "אַל תַּכְרִיתוּ אֶת שֵׁבֶט" וגו'? אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁהָיוּ יוֹדְעִין שֶׁכָּל מִי שֶׁטּוֹעֵן בָּאָרוֹן שְׂכָרוֹ מְרֻבָּה, וְהָיוּ מַנִּיחִין אֶת הַשֻּׁלְחָן וְהַמְּנוֹרָה וְהַמִּזְבְּחוֹת וְכֻלָּן רָצִין לָאָרוֹן לִטֹּל שָׂכָר. וּמִתּוֹךְ כָּךְ הָיָה זֶה מֵרִיב וְאוֹמֵר: אֲנִי טוֹעֵן כָּאן, וְזֶה מֵרִיב וְאוֹמֵר: אֲנִי טוֹעֵן כָּאן; וּמִתּוֹךְ כָּךְ הָיוּ נוֹהֲגִין בְּקַלּוּת רֹאשׁ וְהָיְתָה הַשְּׁכִינָה פּוֹגַעַת בָּהֶם. אָמַר האלקים לְמשֶׁה: עֲשֵׂה לָהֶם תַּקָנָה כְּדֵי שֶׁלֹא יִתְכַּלּוּ מִן הָעוֹלָם: "אַל תַּכְרִיתוּ" וגו', אֶלָּא יְסַדְּרוּ אוֹתָם עַל עֲבוֹדָתָם וְעַל מַשָֹּׂאָם שֶׁלֹא יָרִיבוּ זֶה עִם זֶה' וכו' (במדבר רבה ה,א). 'מכאן אתה דורש. מדכתיב "אש אכלה" שני פעמים כתיב הוא, ש"מ שני ניצוצים היו' (מתנות כהונה). חז"ל מביאים שמהארון היו יוצאים שני ניצוצות אש לפגוע בשונאי ישראל, מדוע היו יוצאים שני ניצוצות אש ולא אחד או שלושה? ע"פ הנאמר: 'בְּשָׁעָה שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל נוֹסְעִין הָיוּ שְׁנֵי נִיצוֹצִין שֶׁל אֵשׁ יוֹצְאִין מִתּוֹךְ שְׁנֵי בַּדָּיו שֶׁל אָרוֹן כְּדֵי לִפְגֹּעַ שׂוֹנְאֵיהֶם' משמע שזה גילוי שקשור לבדים, שהיו שני בדים ולכן היו יוצאים שני ניצוצות אש; הם היו יוצאים בזמן מסע, שאז בנסיעתם היו מתקרבים לאויבים שרצו ברעתם ויצאו נגדם, ולכן היתה יוצאת אש קודש לכלותם, וכיון שזה קשור למסע לכן זה מתגלה בגילוי הבדים בהם הארון נלקח במסע, ולכן יצאו משם שני ניצוצות, ניצוץ מכל בד. אמנם בתנחומא נאמר: 'אמר רבי אלעזר בן פדת בשם רבי יוסי בן זמרא: שני ניצוצין יוצאין מבין שני הכרובים והורגים נחשים ועקרבים ושורפין את הקוצין' וכו' (נחומא "ויקהל" סימן ז). לפי זה האש היתה יוצאת מבין שני הכרובים, שזה רמז לשכינה ולכסא ה' שמתגלה בכרובים: 'כך השכינה נתונה למעלה משני הכרובים שהן נתונין מזה ומזה ומגדלין לישראל [בלוחות, שנאמר בהם: "מזה ומזה הם כתובים" (שמ' לב טו). מכוונים זה לזה, שנאמר: "ופניהם איש אל אחיו" (שם לז ט), כנגד כסא הכבוד שהיה מכוון כנגד שני הכרובים, שנאמר: "מציון מכלל יופי אלקים הופיע" (תהל' נ ב)' (שם). לכן היו יוצאים שני ניצוצות כנגד שני הכרובים, כרמז לשכינת ה' המגינה לישראל ופוגעת בשונאינו. נראה שהאש היתה יוצאת מבין הכרובים ועוברת דרך הבדים החוצה, וכך שני המדרשים משלימים זה את זה. אולי אפילו רמז בשני ניצוצות כרמז לשני לוחות הברית השבורים שהם היו בארון היוצא לפני המחנה והיה הארון פועל נגד האויבים: 'ראה מה כתיב בו: "וארון ברית ה' נוסע לפניהם דרך שלשת ימים לתור להם מנוחה" (במד' י לג). והיה הורג נחשים ועקרבים ושורף את הקוצין והורג שונאיהן של ישראל' (שם). שכח התורה שבלוחות היה מוציא את האש, כח אש התורה והקדושה, לכלות את הטומאה והרשעה מהעולם (ובפרט ע"פ דברי מרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א ב'תורת המקרא', פרשת "עקב", שמצאו בלוחות כשחיברו לאחר שבירתם את פרשת "ויהי בנסוע הארון"). עוד אפשר שיצאו שני ניצוצות אש כרמז לתורה שהיא גילוי אש: “ויאמר ה' מסיני בא וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן ואתה מרבבת קדש מימינו אשדת [אש דת] למו” (דברים לג,ב). '"אש דת" – שהיתה כתובה מאז לפניו באש שחורה על גבי אש לבנה נתן להם בלוחות כתב יד ימינו. ד"א: אש דת כתרגומו שנתנה להם מתוך האש' (רש"י). שכך נרמז בשני ניצוצות כעין שני סוגים של כתב אש – שחור ולבן; מזה היה גילוי האש שיוצאת לכלות את האויבים. או שזה בא לרמז שאמנם הארון עם הלוחות השבורים היה יוצא ומכין הדרך לישראל ע"י שגם היה מכלה את האויבים, אולם הלוחות השבורים מרמזים על ביטול התורה שנעשה בשבירת הלוחות, ולכן היה צריך גם גילוי של הלוחות השניים שבהם נעשה קבלת התורה בהגעת הלוחות השניים אלינו כתיקון לגילוי השבירה (ואז ביוה"כ כשירדו הלוחות נאמר "סלחתי כדברך"). לכן זה מתגלה בשני ניצוצות שיוצאים יחד לכלות את אויבי ישראל. עוד אפשר ששנים מרמזים על שם ה' שמתמעט בשל אויבי ישראל, שזה בעצם אויבי ה'; שכך התגלה במלחמת עמלק שפגמה בגילוי שם ה' בעולם, ולכן נאמר שה' נשבע בשם י'ה לכלות את עמלק מהעולם, שנחלק שם הויה לחצי ('"ויאמר" משה "כי יד על כס י'ה”, ידו של הקב"ה הורמה לישבע בכסאו להיות לו מלחמה ואיבה בעמלק עולמית. ומהו כס ולא נא' כסא? ואף השם נחלק לחציו? נשבע הקב"ה שאין שמו שלם ואין כסאו שלם עד שימחה שמו של עמלק כולו, וכשימחה שמו יהי' השם שלם והכסא שלם' [רש"י; שמות יז,טז]. שזהו מיעוט גילוי שם ה' בעולם), וזהו גילוי של אויבי ישראל שפוגעים בגילוי שם ה' שמתגלה על ידנו (לכן גם עמלק הוא הבסיס לכל אויבי ישראל, שעד שבא לא העזו האומות לצאת נגדנו: 'ורבנן אמרי: "קרך”, היקרך לפני אחרים. אמר רבי חוניא: משל למה הדבר דומה? לאמבטי רותחת, שלא הייתה בריה יכולה לירד בתוכה, בא בן בליעל אחד וקפץ לתוכה, אף על פי שנכווה, הקירה לפני אחרים. אף כאן כיון שיצאו ישראל ממצרים, הקדוש ברוך הוא קרע הים לפניהם ונשתקעו המצרים לתוכו, נפל פחדן על כל האומות, שנאמר: "אז נבהלו אלופי אדום" וגו' (שמות טו טו). כיון שבא עמלק ונזדווג להם, אף על פי שנטל את שלו מתחת ידן, הקירו לפני אומות העולם' [תנחומא “כי תצא” סימן ט]). לכן בשני ניצוצות אש יש גילוי של שם ה' שהתחלק לשנים (ובכל חלק יש שתי אותיות), ולכן ראוי לכלות את האויבים מהעולם כדי ששם ה' יהיה שלם בעולם (כמו שיתגלה לעתיד במחיית עמלק ואתו כל אויבי ישראל שמכוח טומאתו). וכן רומז לחיבור בנ”י והקב”ה, שאנו מגלים את שם ה' בעולם, כך שפגיעה בנו זהו פגיעה בגילוי שם ה', ולכן מתגלה בשני ניצוצות כשנים הבאים יחד; אולי לכן האש יצאה משני הבדים שבו נושאים את הארון, שזהו כרמז לכך ששם ה' (המתגלה ע”י התורה שבארון) מתגלה בעולם על ידנו (ואולי גם כרמז שבלוחות יש לוח בין אדם למקום ולוח בין אדם לחברו, שזה מול זה, כשלמות אחת: 'כיצד נתנו עשרת הדברות? ה' על לוח זה וה' על לוח זה. כתיב "אנכי ה' אלקיך", וכנגדו "לא תרצח", מגיד הכתוב שכל מי ששופך דם מעלה עליו הכתוב כאלו ממעט בדמות המלך' וכו' [מכילתא; שמות כ,יג], שזהו רמז של חיבור בין גילוי הקב”ה וגילוי בנ”י, שקשורים יחד). עוד אפשר שזה נאמר כאן בהתמעטות בני קהת, שיש שתי דעות כיצד קרה, שזה בא לבטא שיש צורך בעשיה בשלמות כל מה שצריך, שיש לעשות בין דבר גדול ובין דבר קטן; שלא לומר שזה גדול וקשה מידי או שזה קטן ולא נחשב, אלא כל מה שצריך יש לעשות בשלמות בין דבר גדול ובין דבר קטן (ראה 'בארץ לא זרועה', '”הנני” - לכל משימה, גדולה וקטנה!', למרן גדול הדור הרה”ג חיים דרוקמן זצוק”ל זיע”א). לכן כנגד זה יצאו שני ניצוצות אש, כרמז שהתורה מתגלה בדברים גדולים וקטנים וכך נעשה שלמות בגילוי שם ה' בעולם, וכך מכח זה ראוי לכלות את הרשעה והטומאה מהעולם. אולי לכן הלימוד לשני ניצוצות האש הוא מהפס': "וידעת היום כי ה' אלקיך הוא העבר לפניך אש אכלה הוא ישמידם והוא יכניעם לפניך" וגו' (דברים ט,ג). שכוונתו: 'ויתכן כי "הוא ישמידם" ירמוז אל גוים גדולים ועצומים, ו"יכניעם" אל בני ענקים, כי עם כל תקפם וגבהם נכנע לבם יותר משאר העם ולא יצאו למלחמה כלל, אבל היו נחבאים בהרים ובערי הבצורות' וכו' (רמב"ן). כך שה"אש אכלה" – שני ניצוצות האש, מתגלים בשנים כרמז לשני סוגי אויבים – עמים שקשה להילחם בהם ("ישמידם") ועמים שקל להילחם בהם ("יכניעם"), שאת שניהם הוא מכניע, ובקשים זה גילוי גדול, שקשה מאוד לנצחם וה' השמידם בידינו, ובקלים זה גילוי קטן, שקל לנצחם וה' הכניעם לפנינו; שזהו כנגד הגילוי של דבר גדול ודבר קטן שנעשה בידנו לשם גילוי שם ה' ע"י קיום תו"מ בשלמות בכל הדברים – גדולים וקטנים.