בס''ד         פרשת אמור: האם מותר לסרס כלב באמצעות וטרינר גוי

פתיחה

בפרשת השבוע כותבת התורה, שכאשר מקריבים קרבן על גבי המזבח, עליו להיות שלם ולא בעל מום, הגבלה הכוללת גם איסור להקריב קרבן מסורס על גבי המזבח. אמנם, התורה מרחיבה את האיסור וכותבת (כב, כד), שאיסור הסירוס קיים בכל מקום, ולא רק בהקרבה על גבי המזבח: ''וּמָע֤וּךְ וְכָתוּת֙ וְנָת֣וּק וְכָר֔וּת לֹ֥א תַקְרִ֖יבוּ לַֽיקֹוָ֑ק וּֽבְאַרְצְכֶ֖ם לֹ֥א תַעֲשֽׂוּ''. עם זאת, למרות שהפסוק מתנסח בלשון 'לא תעשו בארצכם', הרי שמובא בספרא, שאין הכוונה לארץ ישראל בדווקא, אלא נוהג בכל מקום.

בטעם איסור זה כותב ספר החינוך (מצווה רצא), שהקוצץ את אברי הרביה, מראה כאילו אינו חפץ בעולמו של הקב''ה ורוצה בהשחתת עולמו. בעקבות כך תמה התורה תמימה (אמור שם), מדוע יש איסור לסרס בעלי חיים המשחיתים את יישובו של עולם? והרי דרכי התורה דרכי נעם, ומדוע שתצווה לקיים בעלי חיים המחבלים ומזיקים. בעקבות כך חידש, חידוש שבעצמו העיר שצריך עיון, שכאשר התורה כתבה ככלל שאסור לסרס בעלי חיים, יש יוצאים מן הכלל, ומותר לסרס בעלי חיים מזיקים. ובלשונו:  

''והנה ראיתי כאן להעיר, מה שבכלל הדבר תמוה בעיני שאסרה התורה ענין סירוס בכל החיות, והלא עינינו רואות כי אי אפשר כלל להשתמש בכמה בעלי חיים הבלתי מסורסים, כמו הסוסים והשורים אשר לולא נסתרסו היו פוגעים ומזיקים בכל הקרב אליהם, ולתכלית קיום המין משתמר אחד ממאה או עוד פחות מזה, תחת שמירה מעולה ביותר שלא יזיקו... לכן אני אומר כי בוודאי דין זה אך כללי, וככל כלל יוצאים ממנו פרטי חוץ, וצריך עיון ותלמוד רב.''

בעקבות התורה הכותבת על האיסור לסרס בעלי חיים, נעסוק השבוע בעניין זה. נפתח תחילה באיסור סירוס בעלי חיים, ובמחלוקת הפוסקים האם כשם שאסור לסרס חיות, כך אסור לסרס דגים. לאחר מכן נראה את מחלוקת הפוסקים, האם יש איסור על גוי לסרס את בהמתו, והאם מותר ליהודי למסור את חיית המחמד שלו לגוי על מנת שיסרסה. לסיום נעסוק בדיון האם מותר לסרס בני אדם במקרים מסוימים, והאם המסרס תרנגול על מנת לפטמו, מותר לו לאוכלו.

סירוס בעלי חיים

כאמור כאשר התורה כותבת על איסור הסירוס, היא דנה בפשטות בבעלי חיים הראויים להקרבה על גבי המזבח. אולם, הגמרא במסכת חגיגה (יד ע''א) כותבת בשם בן זומא, שגם כלב אסור לסרס, ודורש איסור זה מכך שהתורה מתנסחת בלשון 'בארצכם', כל שנמצא בארץ אסור לסרסו. עם זאת כפי שהעיר הרמ''א (אבה''ע ה, יד), האיסור לסרס אינו כולל בהכרח גם צער בעלי חיים, שכן כפי שראינו בעבר (בלק שנה ד'), על אף שיש בזה איסור דאורייתא, הרי כל שהוא לצורך האדם, אין בכך איסור. 

בניגוד לשאר החיות והבהמות, דגים אינם זקוקים לשחיטה וכן אין איסור לשתות את דמם. האם מותר לפגוע באיברי ההולדה שלהם? נחלקו המפרשים: א. המלבי''ם (אמור שם) סבר שאין בכך איסור, שכן נאמר 'לא תעשו בארצכם', ודגים אינם חיים בארץ. ב. הרב שטרן (בצל החכמה ד, סז) חלק וסבר, שהמילה 'ארץ', משמשת שני מובנים, ארץ – קרקע, וארץ – מקום יישוב. כאשר הפסוק מתייחס לסירוס בעלי חיים, הוא משתמש בלשון במובנה השני, וארץ זו כוללת את כל הנמצא בה, גם ימים ונהרות.

עם זאת סייג וכתב, שאין איסור לגוי לסרס דגים. כפי שנראה להלן בהרחבה, דנו הפוסקים האם מותר ליהודי לומר לגוי לסרס בעל החיים. אמנם לדעת רבי חדקיא (סנהדרין נו ע''ב) אין מקום לדיון, שכן בכלל אסור לגוי לסרס, דין הנלמד מהפסוק בפרשת נח (ח, יז) 'שרצו בארץ ורבו בה'. בפסוק זה התורה מתייחסת ללשון ארץ במובנה הראשון, שכן היא פונה לנח והחיות שהיו עימו בתיבה, וממילא ניתן ללמוד מכאן שלא נאסר לגוי לסרס את הנמצא במים. ובלשונו:

''כל מקום שנזכר "ארץ" במובן מדינה כשטח המיוחד לישיבת עם מסוים, ודאי דלכולי עלמא גם הנהרות והימים שבתוך אותו השטח נכללים בכלל ארץ. ולכן באזהרת סירוס דכתיב "ובארצכם"... ממילא גם דגים שבים ושבנהרות בכלל איסור סירוס... יוצא לפי זה לרבי חידקא דסבירא ליה שבני נח מוזהרים גם על הסירוס, ויליף לה מדכתיב שרצו בארץ ורבו בה, ובכאן הרי נזכרה מלת "בארץ" במובן מין חומר כמו אדמה, וא"כ נראה דבן נוח אינו מוזהר רק בארץ, אבל לא בים.''

שותפות עם גוי

האם נאסר על גוי לסרס? הגמרא במסכת בבא מציעא (צ ע''ב), מביאה מחלוקת בשאלה זו. כפי שראינו לעיל, חדקיא סובר שמהפסוק 'שרצו בארץ ורבו בה' המתייחס לבני נח, למדים שאסורים בסירוס. כפי שמספרת הגמרא, כך סברו גם בני מערבא, שמשום כך לא קיבלו את העצה שגויים כביכול יגנבו שוורים מיהודים ויסרסו אותם בשבילם, שכן גם גוי אסור בסירוס. חכמים חולקים וסוברים, שהפסוק בפרשת נח נאמר בלשון ברכה לאחר המבול, ואין בכך איסור. נחלקו הראשונים בפסק ההלכה:

א. האור זרוע (בבא מציעא ג, רפו) פסק להלכה כדעת חדקיא, וייתכן שחשש לדעה זו הרמ''א (אבה''ע ה, יד). ונימק האור זרוע, שלמרות שבדרך כלל הלכה כדעת חכמים, במקרה זה כיוון שאביי ורבא דנים בקנס שמקבל המוכר את בהמתו לגוי כדי לסרס, משמע שסוברים כדעת חידקא. ב. הרא''ש (בבא מציעא ז, ו) חלק ופסק להלכה כדעת חכמים, שכן בגמרא במסכת סנהדרין (נו ע''א) משמע שכך פוסקים מספר תנאים, וכן פסק להלכה השולחן ערוך (אבה''ע סי' ה).

לשאלה האם גוי מצווה על סירוס, יש השלכה ביחס לשותפות עם גוי. כפי שראינו בעבר (עקב שנה ז') ביחס לשותפות עם גוי בשבת, במקרים בהם יש ליהודי ולגוי עסק משותף, מותר לגוי להפעיל את העסק בשבת למרות שיש בכך ליהודי רווח (תחת הגבלות מסוימות). הוא הדין לסירוס בעל חיים, במקרה בו הגוי שותף עם היהודי בבהמה, מותר לדעת השולחן שהגוי יסרס את הבהמה למען עצמו. לדעת הרמ''א אין היתר, שהרי גם גוי אסור בסירוס, והמוסר לו בהמה לסירוס עובר על 'לפני עיוור לא תתן מכשול'.

אמירה לגוי

נחלקו הפוסקים האם מותר ליהודי לומר לגוי לסרס, כאשר הדיון מתייחס לזכר, שכן כפי שנראה להלן נקבה דינה שונה:

א. הראב''ד (מובא ברא''ש בבא מציעא ז, ו) סבר, שאין איסור לומר לגוי לסרס. ראייה הביא מהגמרא במסכת בבא מציעא (צ ע''א) הדנה, האם כשם שאסור לומר לגוי לעשות מלאכה בשבת, כך אסור לומר לגוי לדוש עם בהמה שפיה חסום, דבר שליהודי אסור בלאו. וכיוון שלמסקנה הגמרא לא פושטת את הספק, ואיסור אמירה לגוי הוא מדרבנן, הרי שספק דרבנן לקולא. והוסיף, שלמרות שאסור לומר לגוי להטיל מום בקודשים, רק בקודשים החמירו.

ב. הרמב''ם (איסורי ביאה טז, יג) הרא''ש (שם) חלקו וסברו שאסור לומר לגוי לסרס, וראייה הביא הרא''ש מהמשך דברי הגמרא. כפי שראינו לעיל, האור זרוע הוכיח שהלכה כרבי חדקיא, מכך שאביי ורבא דנו איזה קנס יש לאדם המוכר בהמה לגוי והוא מסרסה. הרא''ש חלק וטען שאביי ורבא לא דנים במכירה, שהרי מספר תנאים חולקים על רבי חדקיא ואם כן לא ייתכן שאביי ורבא פסקו כמותו, אלא הם דנו מה הקנס שמקבל האומר לגוי לסרס את בהמתו, ונמצא שאסור לומר לגוי לסרס את בהמתו. ובלשונו:

''כתב הראב"ד דהך בעיא דחסימה לא איפשיטא ואזלינן לקולא. ואף על גב דמסקינן במטיל מום בקדשים דעל ידי נכרי נמי אסור... התם משום חומרא דקדשים הוא. ונראה דאיפשיטא שפיר בעיא דחסימה, ושנויא דרב פפא דמוקי בני מערבא כרבי חדקא ליתא, ולית הלכתא כר' חדקא... הלכך אבוה דשמואל לא סבר כר' חדקא אלא משום אמירה לנכרי קאסר.''

להלכה פסקו השולחן ערוך והרמ''א (אבה''ע ה, יד) כדעת הרא''ש, שכשם שבדרך כלל אמירה לגוי נאסרה בשבת, כך נאסרה לגבי סירוס, ומשום כך אסור לומר לווטרינר גוי לסרס כלב או חתול. והוסיף השולחן ערוך בעקבות דברי הרא''ש, שלשיטתו מכירה לגוי שיסרס מותרת, צריך לדקדק היטב ולשים לב, שלא מדובר בהערמה בלבד ומכירה פיקטיבית, ושזמן קצר לאחר מכן ימכור הגוי את הבהמה חזרה ליהודי, שאם לא כן מדובר באמירה לגוי שנאסרה, ויש לקנוס את העושה כך.

כיצד יש לקנוס יהודי שסירס, או שאמר לגוי שיסרס? הרב וואזנר (שבט הלוי ב, ג) דחה את דברי הבית שמואל (אבן העזר ה, יז) שסבר שבעקבות סירוס הבהמה, יש איסור לאוכלה, שכן בגמרא נאמר שיש למכור את הבהמה המסורסת. עם זאת בעקבות הפרי מגדים (שם), ציין שטעם הדבר הוא שבשר השור לא משובח בעקבות הסירוס. בעקבות כך נקט, שכאשר מסרסים תרנגולים על מנת שיהיו מפוטמים יותר, כיוון שהסירוס עוזר להשבחת האכילה, יש לאוסרם באכילה. ובלשונו:

''כל עיקר טעמא של הפרי מגדים לחלוק על הבית שמואל, דאין סירוס שוורים דומה למבטל איסור, דהסירוס אין מעלה רק לחרישה ואין לאסור בשביל זה לאכילה דלא מהני ליה מעשיו הרעים לאכילה וכו', אם כן בתרנגולין דעיקר מה שמסרסים אותם היא כדי שיתפטמו וישבח יותר לאכילה, שוב גם הפרי מגדים יודה להבית שמואל, ויש לאסור באכילה מטעם קנס שלא ייהנה ממעשיו הרעים.''

הדין בנקבה

עד כה עסקנו במקרה בו מסרסים זכר, דנו הפוסקים האם יש איסור לסרס נקבה, כאשר הדיון מתייחס לא רק לבעלי חיים, אלא גם לבני אדם. כאשר יש להעיר שכאשר מדובר לדוגמא בסתימת החצוצרות, דבר שמונע אפשרות הולדה, ייתכן שאין בכך איסור, שכן מדובר בפעולה הפיכה (כמו נטילת גלולות), והדיון מתייחס להליך בלתי הפיך כמו ניתוק:

א. הגר''א (אבה''ע ה, כב) סבר, שאמנם אין איסור לאו לסרס נקבה, אך יש איסור עשה. ראייה הביא מלשון התורת כהנים (ויקרא כב, כה), המביא מחלוקת בין תנא קמא לרבי יהודה האם יש איסור לסרס, כאשר לדעת תנא קמא שהלכה כמותו, יש בכך איסור עשה, הנלמד מלשון הפסוק בפרשה 'כי משחתם' האוסר להקריב בעלי מום, פסוק המובא לאחר הפסוק ממנו למדים איסור הסירוס. 

ב. הרשב''א (שבת קיא ע''א ד''ה בזקנה) חלק וסבר, שאין איסור סירוס בנקבה, וראייה הביא מהגמרא במסכת שבת (קיא ע''א). הגמרא דנה, כיצד מותר לשתות נוזל הגורם לעיקור, ולאחר מספר הצעות כותבת שמדובר באשה השותה נוזל זה, עליה אין איסור סירוס. עם זאת כפי שכתב הרמב''ם (איסורי ביאה טז, יא), ייתכן שיש בכך איסור דרבנן. מדוע יש איסור? נחלקו האחרונים.

הפרישה (אבה''ע ה, ל) כתב, שהאיסור הוא משום שנאמר 'לא תוהו בראה, לשבת יצרה', חובה שלהבנתו חלה הן על בני האדם והן על בעלי חיים. נמצא לשיטתו, שאשה זקנה או שילדה כבר ילדים, אין איסור לסרסה. המגיד משנה (רמב''ם שם) לא ציין טעם לאיסור, וייתכן שלשיטתו מדובר במעין גזירה, נקבה משום זכר. הט''ז (אבה''ע שם, ו) בגישה נוספת ביאר, שהאיסור הוא רק משום צער בעלי חיים, שכן לטענתו נקבה שאיברי הרבייה שלה מוסתרים, לא שייך איסור סירוס. ובלשונו:

''וכתב המגיד משנה מדתנן אין סירוס בנקבות ולא אמר מותר לסרס הנקבות, שמע מינה חיוב הוא דליכא אבל אסורא איכא... ולא נראה לי דקדוק זה מגמרא, דודאי גם לשון אין סירוס בנקבות מורה על היתר... אלא הטעם כיון שמסרס אותה על ידי מעשה כגון הכאה או בעיטה או שאר דברים הגורם סירוס, ובא על ידי מעשה שלו אין לומר בו היתר, דאפילו בבהמה אסור משום צער בעלי חיים בלא איסור סירוס ובפרישה.''

למעשה על אף שמדובר במחלוקת פוסקים בדין דרבנן, נראה שהגישה הרווחת בפוסקי זמנינו שאין ליהודי לסרס כלבה או חתולה, וכן אשה אסורה בסירוס (אלא אם כן מדובר כמובן במקום פיקוח נפש, או עובר שעלול להיוולד עם בעיות וכדומה אז יש מקום להקל). עם זאת, על אף שכפי שראינו לעיל גם אמירה לגוי נאסרה, כאשר מדובר בנקבה יש מקום גדול להקל, שכן מדובר באמירה לגוי שאיסורה מדרבנן, באיסור דרבנן, וכשם שבהלכות שבת מקילים בשבות דשבות במקום צורך, הוא הדין כאן.

דרך נוספת לסירוס נקבה ואשה, היא באמצעות שתייה 'כוס של עקרין', וכפי שכותבת הגמרא במסכת שבת (קי ע''ב). מדוע הותר לה לשתות? יש אחרונים שכתבו שהאיסור הוא מצד זה שלא נוגעים באיברי הרביה, ויש שכתבו שכיוון שאשה אינה מצווה על פריה ורביה, במקום צער אין איסור סירוס. כפי שכתב הציץ אליעזר (ט, נא), נפקא מינה תהיה האם עדיף לסרס אשה באמצעות כדורים, או קשירת חצוצרות. ולמעשה פסק שלכתחילה יש להשתמש בכדורים, ורק במקום צורך להקל בקשירה.

שבת שלום! קח לקרוא בשולחן שבת, או תעביר בבקשה הלאה על מנת שעוד אנשים יקראו^[1]...