"וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר. דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם כי תבאו אל הארץ אשר אני נתן לכם ושבתה הארץ שבת לה'. שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמר כרמך ואספת את תבואתה. ובשנה השביעת שבת שבתון יהיה לארץ שבת לה' שדך לא תזרע וכרמך לא תזמר" וגו' (ויקרא כה,א-ד). '"וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר" – מה ענין שמיטה אצל הר סיני, והלא כל המצות נאמרו מסיני? אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה ודקדוקיה מסיני אף כולם נאמרו כללותיהם ודקדוקיהם מסיני' (ספרא). '"בהר סיני" - מה ענין שמיטה אצל הר סיני, והלא כל המצות נאמרו מסיני? אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה (ופרטותיה) ודקדוקיה מסיני, אף כולן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני, כך שנויה בת"כ. ונ"ל שכך פירושה: לפי שלא מצינו שמיטת קרקעות שנשנית בערבות מואב במשנה תורה, למדנו שכללותיה ופרטותיה כולן נאמרו מסיני, ובא הכתוב ולמד כאן על כל דבור שנדבר למשה שמסיני היו כולם כללותיהן ודקדוקיהן וחזרו ונשנו בערבות מואב' (רש"י). הספרא מביא כאן שכל התורה, כולל פרטיה, נתנו מסיני; שזהו כשיטת ר"ע שגם הפרטים נתנו בסיני ('דתניא: ר' ישמעאל אומר: כללות נאמרו בסיני, ופרטות באהל מועד. ור' עקיבא אומר: כללות ופרטות נאמרו בסיני, ונשנו באהל מועד, ונשתלשו בערבות מואב' [חגיגה ו,א]). אולם נשאלת השאלה, כיון שכל התורה נאמרה מסיני, למה נבחרה דווקא מצוות השמיטה בכדי לגלות זאת? (ראה התייחסות לזה ב'תורת המקרא', “בהר", למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א. וכן ב'הקדושה והטהרה', 'מצוות השמיטה מפגש עם התורה כולה', למרן גדול הדור הרה”ג חיים דרוקמן זצוק”ל זיע”א). אולי אפשר שבאה התורה לרמז שבשמיטה האדם שובת ממלאכת השדה, אבל בששת השנים עליו לעבוד, וכן נאמר כאן: "שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמר כרמך ואספת את תבואתה". שלא יחשוב האדם שכיון שהתורה מרובה כ"ך בפרטיה אז אינו יכול גם לעבוד וגם ללמוד, ולכן רק יעבוד או רק ילמד. באה התורה מלמדת שאין זו הדרך הנכונה, אלא עליו לעבוד וללמוד כל השנים, ולהקדיש גם זמן מיוחד של התחזקות בלימוד, שזהו בשמיטה – שבת הארץ. לכן באה התורה לגלות דווקא כאן כיצד נתנה התורה – כיצד היתה מסירת התורה למשה, לרמז שכך על האדם ללמוד את כל התורה, וזה בא יחד עם גילוי העבודה. דבר זה מתגלה בגדול בשמיטה, שבת הארץ, אולם זה גם מתגלה בשבת רגילה, שכל השבוע עובדים ולומדים, ובשבת יש להקדיש זמן נחשב ללימוד תורה: '"ימים יוצרו ולו אחד בהם" - זה יום השבת לישראל. כיצד? אדם עושה מלאכה כל שישה ונח בשביעי, נתרצה עם בניו ועם בני ביתו. שוב אדם עושה מלאכה בפני אויביו כל שישה ימים ונח בשביעי, שכח כל צער שהיה לו. כך היא מדתו של אדם, יום טובה משכח יום רעה, ויום רעה משכח יום טובה. כך אמר להן הקב"ה לישראל: בניי לא כך כתבתי לכם בתורתי (יהושע א, ח): "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך"? אף על פי שאתם עושים מלאכה כל ששה ימים, יום השבת יעשה כולו תורה. מכאן אמרו: לעולם ישכים אדם וישנה בשבת, וילך לבית הכנסת ולבית המדרש, יקרא בתורה וישנה בנביאים. ואחר ילך לביתו ויאכל וישתה, לקיים מה שנאמר (קהלת ט, ז): "לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך". לפי שאין לו מנוחה לקב"ה אלא עם עושי תורה בלבד, שנאמר (ישעיהו סו, ב): "ואת כל אלה ידי עשתה" וגו' "ואל זה אביט אל עני ונכה רוח וחרד על דברי”. מכאן אמרו: כשיקרא אדם יהיה תופס בידו, כדי שלא תשיגנו בושה וכלימה בשעה שאומרים לו: עמוד וערוך מקרא שקריתה, עמוד וערוך משנה ששניתה. וכך הוא מפורש בקבלה על ידי דוד מלך ישראל (תהילים ה, ד): "ה' בוקר תשמע קולי בוקר אערוך לך ואצפה"' (אליהו רבה, א). 'רבי ברכיה בשם רבי חייא בר בא: לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לעסוק בהן בדברי תורה' (יר' שבת טו,ג). לכן באה התורה ולימדה כאן על לימוד התורה, בהקשר לשבת הארץ, לרמז על גילוי תורה גדולה בשבת – בשמיטה ובכל שבת. אולי נרמז כאן שהתורה נתנה בשלמות שלוש פעמים, כרמז לשלושת האבות, שקיבלנו את התורה בזכותם, ולכן זה מתגלה בלימוד של שלוש פעמים בשלמות. וזה קשור לשרשי המצווה שיש בהם שלושה, שגם זה מתגלה כנגד האבות: 'משרשי המצוה. לקבוע בלבנו ולצייר ציור חזק במחשבתנו עניין חידוש העולם, כי "ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ" (שמות כ, י), וביום השביעי שלא ברא דבר, הכתיב מנוחה על עצמו. ולמען הסיר ולעקור ולשרש מרעיוננו דֵבַר הקַדמות אשר יאמינו הכופרים בתורה ובו יהרסו כל פינותיה ויפרצו חומותיה, באה חובה עלינו להוציא כל זמננו יום יום ושנה שנה על דבר זה, למנות שש שנים ולשבות בשביעית, ובכן לא תפרד לעולם העניין מבין עינינו תמיד, והוא כעניין שאנו מונין ימי השבוע בששת ימי עבודה והשביעי יום מנוחה. ולכן צוה ברוך הוא להפקיר כל מה שתוציא הארץ בשנה זו מלבד השביתה בה, כדי שיזכור האדם כי הארץ שמוציאה אליו הפירות בכל שנה ושנה, לא בכוחה וסגולתה תוציא אותם, כי יש אדון עליה ועל אדוניה, וכשהוא חפץ מצוה עליו להפקירם. ועוד יש תועלת נמצא בדבר, לקנות בזה מידת הוותרנות, כי אין נדיב כנותן מבלי תקוה אל הגמול. ועוד יש תועלת אחר נמצא בזה, שיוסיף האדם ביטחון בשם יתברך, כי כל המוצא עם לבבו לתת ולהפקיר לעולם כל גידולי קרקעותיו ונחלת אבותיו הגדלים בכל שנה אחת ומלמד בכך הוא וכל המשפחה כל ימיו, לא תחזק בו לעולם מידת הכילות הרבה ולא מיעוט הביטחון' (ספר החינוך; מצווה פד). שהטעם של חידוש העולם, שה' הוא בוראו, זה מתגלה כנגד אברהם שהחל להפיץ בעולם את האמונה בקב"ה, שיש ה' שברא ומנהיג את עולמו, וכך כנגד זה מתגלה הנתינה בסיני, שה' ירד לסיני וכל העולם קלט שה' הוא האלקים; ואף אנו מקיימים את התורה כי ה' התגלה לעינינו בסיני, כך שזהו גילוי של ה' בעולם. הטעם של הוותרנות זה כנגד יצחק, שהיה מוכן לוותר על חייו בשביל קיום רצון ה', וכנגד זה יש את החזרה על התורה באהל מועד, שזה ניתן במשכן, שזהו כגילוי יצחק שהיה נחשב כעולה תמימה (ב“ר סד,ג), כעין הקרבנות המוקרבים במשכן. הטעם של ביטחון בה' זה כנגד יעקב, שחייו היו קשים ומסובכים (בגלל עשו ולבן ומעשה דינה) ובכ"ז האמין בה' שמשגיח עליו (וכמו שאמר: "וידר יעקב נדר לאמר אם יהיה אלקים עמדי ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך ונתן לי לחם לאכל ובגד ללבש. ושבתי בשלום אל בית אבי והיה ה' לי לאלקים” וגו' [בראשית כח,כא]. שביקש מה' שיעזרהו [ראה ברש"י]. וכן בעמדו לפני פרעה ביטא לפניו על השגחת ה' בעולם, שה' הוא הקובע מה יקרה: "ויאמר יעקב אל פרעה ימי שני מגורי שלשים ומאת שנה מעט ורעים היו ימי שני חיי ולא השיגו את ימי שני חיי אבתי בימי מגוריהם" [בראשית מז,ט], כמו שמסביר מרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א את דברי יעקב לפרעה, שאמר לו שמי שקובע את זמן חיי האדם זה רק ה' ['תורת המקרא' “ויגש", אות ב]), וזה מתגלה בחזרה על התורה בערבות מואב לקראת הכניסה לארץ בה שכינת ה' חלה בשלמות, כך שבה זהו השיא של גילוי השגחת ה' בעולם: "ארץ אשר ה' אלקיך דרש אתה תמיד עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה” (דברים יא,יב). '"ארץ אשר ה' אלקיך דורש אותה”. רבי אומר: וכי אותה בלבד הוא דורש? והלא כל הארצות הוא דורש, שנאמר (איוב לח) "להמטיר על ארץ לא איש, מדבר לא אדם בו"! ומה תלמוד לומר: "ארץ ה' אלקיך דורש אותה”? כביכול אין דורש אלא אותה, ובשכר דרישה שהוא דורשה דורש כל הארצות עמה' (ספרא).