"דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹקיכֶם"

(ויקרא יט, ב)

כתב ה"שפת אמת" (קדושים תרמ"ג):

"קְדֹשִׁים תִּהְיוּ.. שאין יכולים לזכות להקדושה רק על ידי הביטול לכלל ישראל. דכתיב (במדבר טז, ג): 'כ?ל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים', פירוש: כשהם באחדות אחד. לכן רוב דיני פרשה זו שבין אדם לחבירו. וגם כשבני ישראל הם אחד אין יד האומות שולטת בהם ונבדלין מהם ועל ידי זה שורה קדושה בישראל".

אומר ה"שפת אמת", שהקדושה יכולה לפעמים להתפרש שאדם מתבודד והולך למקום גבוה, אבל הקדושה היהודית האמיתית היא דווקא כשאדם מחובר אל הכלל.

בפרשה הקודמת ראינו מה אירע לנדב ואביהוא שפרשו מן הציבור והלכו בדרך ייחודית משלהם. על זה באה פרשת קדושים ואומרת לנו: הקדושה האמיתית שאדם יכול לשאוף אליה היא כשהוא מחובר לקהל, מחובר לציבור. לכן מיד אחרי פרשה זו באו הרבה ציווים של בין אדם לחבירו, כי רק כך יכול האדם להגיע למדרגות אמיתיות של קדושה, מתוך החיבור לכלל ישראל.

הרצי"ה (הרב צבי יהודה הכהן קוק) זצ"ל העיר על סדר התפילה שאנחנו אומרים בכל תפילת שחרית של שבת: "בפי ישרים תתרומם, ובשפתי צדיקים תתברך, ובלשון חסידים תתקדש, ובקרב קדושים תתהלל, ובמקהלות רבבות עמך בית ישראל" - יש פה דרגות, זו למעלה מזו: ישר, צדיק, חסיד, קדוש. ולאחר מכן אנחנו אומרים: "ובמקהלות רבבות עמך בית ישראל" - אמר הרצי"ה: אין זה קטע נפרד מהדרגות הקודמות, אלא להפך, מסדרי התפילה מלמדים אותנו שישנן מדרגות של צדיקים וקדושים, אבל המדרגה שעולה על כולנה היא המדרגה החמישית של: "במקהלות רבבות עמך בית ישראל" - שהיא הקדושה הגדולה ביותר.

ר' שמעון שקופ זצ"ל בהקדמתו לספר "שערי יושר", על מצוות "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ" כתב: "שיהיו כל עבודתנו ועמלנו תמיד מוקדשים לטובת הכלל. שלא נשתמש בשום מעשה ותנועה שלא יהיה בזה איזה ענין לטובת זולתנו.. והנה כשהאדם מישר הליכותיו ושואף שתמיד יהיו דרכי חייו מוקדשים להכלל, אז כל מה שעושה גם לעצמו, לְהַבְרָאַת גופו ונפשו, הוא מתייחס גם כן אל מצות קדושה.. שבאמת כל איש ישראל הוא רק כאבר מגוף האומה הישראלית".

הרב יעקב שפירא שליט"א, מהספר: "פני שבת"