'שבת שלפני פסח קורין אותו 'שבת הגדול', מפני הנס שנעשה בו' (שו"ע או"ח סימן ת"ל). 'שבת שלפני הפסח קורין אותו שבת הגדול. והטעם, לפי שנעשה בו נס גדול, שפסח מצרים מקחו בעשור, כדכתיב: "בעשור לחודש הזה ויקחו להם שה לבית אבות שה לבית", ופסח שיצאו ישראל ממצרים היה ביום חמישי כדאיתא בסדר עולם, ונמצא שי' בחדש היה שבת, ולקחו להם כל אחד שה לפסחו וקשר אותו בכרעי מיטתו; ושאלום המצריים: למה זה לכם? והשיבו: לשחטו לשם פסח במצות השם עלינו, והיו שיניהם קהות על ששוחטין את אלהיהן ולא היו רשאין לומר להם דבר, ועל שם אותו הנס קורין אותו שבת הגדול' (טור או"ח סימן ת"ל). 'שבת שלפני הפסח קורין אותו שבת הגדול וכו'. בפרק אמר רבי עקיבא (פז:) תניא: פסח שיצאו בו ישראל ממצרים היה ביום חמישי. וכתבו התוספות: ונמצא בשבת שעברה לקחו פסחים, ועל כן קורין אותו שבת הגדול לפי שנעשה בו נס, כדאיתא במדרש: כשלקחו פסחיהם, באותה שעה נתקבצו בכורות של מצרים אצל ישראל ושאלום למה היו עושים כך, אמרו להם: "זבח פסח היא לה'", שיהרוג בכורי מצרים. הלכו אצל אבותיהם ואל פרעה לבקש ממנו שישלחו ישראל ולא רצו, ועשו בכורות מלחמה והרגו מהם הרבה, הדא הוא דכתיב: "למכה מצרים בבכוריהם"; עכ"ל. ורבינו כתב הנס בענין אחר, וכן כתוב בכלבו סימן מ"ז, וכן כתב שבלי הלקט. ואם תאמר: לפי טעם זה הוה ליה למיקרי לכולהו יומי דמעשור לחודש עד ערב הפסח ימים גדולים, דבכולם נעשה נס? ויש לומר: שעיקר הנס היה בהתחלתה, שאז היה עיקר קהיון שיני המצריים, אבל אחר שעבר היום הראשון כיון דדשו דשו' (ב"י). אולי אפשר לחבר בין שתי הדעות, ולומר שהמצרים לא העזו לפגוע בישראל על לקיחת השה לפסח, שזה היה נס גדול, אולם במציאות בעולם הנס הזה התגלגל ונעשה ע"י שבכורי מצרים שמעו שהם עומדים למות ויצאו להילחם באבותם, וכך כל מצרים היתה במהומה והתחזקה עליהם הדעה שה' אמת ופועל בעולם, כמו שהבכורים האמינו שעומדים למות עד שהיו מוכנים להילחם באבותם בשביל כך, שזה השפיע על כולם המחשבה הזו; וכן מתוך המלחמה הפנימית לא נתנו את כל דעתם לפגוע בישראל. וכך כשראו את לקיחת השה שהוא אלוהיהם אמנם קהו שיניהם בראייתם, אבל לא פגעו בישראל (מהסיבה כמו שאמרנו) שזה התגלגל כך משמים, והתגלה כנס גדול. אולי לכן זה מתגלה בדגש על שבת, שבו מעידים שה' ברא את העולם, וממילא גם שולט עליהם וקובע מה יהיה בעולם, וכך גלגל את הנעשה בלקיחת השה לפסח. מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א מרחיב בעניין זה ('לזמן הזה', ניסן, 'שבת הגדול'), ומסביר שגילוי הנס היה בכך שישראל שהיו עבדים התחזקו ולקחו את השה מול עיני המצרים, שאע"פ שהיו עבדים שדעתם שפלה מול אדוניהם, התחזקו ע"י נס ולקחו; ומכח זה נעשה שהמצרים לא העזו לפגוע בהם (ראה שם בהרחבה). אולי אפשר ששבת יש לה שתי פנים, גילוי עליון, גילוי שמימי, שזהו שבת בראשית, כנגד בריאת העולם, כמו שנאמר בעשרת הדברות שבספר שמות; ויש גילוי תחתון, גילוי ארצי, שזהו שבת יציאת מצרים, כנגד שהינו בגלות מצרים ויצאנו לחירות, כמו שנאמר בעשרת הדברות בספר דברים (ראה 'תורת המקרא' פרשת “יתרו", למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א). לכן הנס נקרא ע"ש שבת, שהוא גדול ע"ש הנס שנעשה בו; ומהו הנס? זה מתגלה כמו בגילוי שבת, שיש צד עליון שמימי וצד תחתון ארצי, שמצד אחד יש גילוי כנגד שעבוד מצרים, שזהו שהינו עבדים ולכן דעתם היתה שפלה ולא העזו לקחת, אלא שנעשה נס וקיבלו אומץ; ויש גילוי כנגד בריאת העולם, שה' הוא המנהיג את עולמו, וכך פעל שלא יעזו המצרים להרע לנו (ואף שבת בראשית זה כנגד שה' שבת ממלאכת הבריאה שממנו נברא עולם החומרי [שנברא בששת ימי המלאכה], והמצרים עבדו לע”ז שזהו הפיכת הגשמי לאלוהות, לכן השביתה של ה' מהגשמי גם התגלה בהפסקת גילוי אלוהות הע”ז הגשמית שלהם, שזהו שאע”פ שראו שלוקחים את אלוהיהם, הם שתקו ולא פעלו, כעין שביתת ה' מהגשמי). ודבר זה מתגלה בקרבן הפסח, מעין גילוי שבת שבמלאכת המשכן, שממנו נלמדו מלאכות השבת, שכך זה התגלה אצלם בקרבן פסח, כעין שמקריבים במשכן קורבנות. אולי לכן היה מקחו של השה בעשור, שיצא שבת, כדי לרמז על שה' ברא את העולם בעשרת המאמרות ונח בשבת, וכך אנו מגלים את שם ה' בעולם ע"י שבת ששקולה ככל התורה (יר' נדרים ג,ט), וכך בלקיחת השה הראנו שאנו עבדי ה' (כמתגלה בשמירת כל התורה; שזהו גילוי של שבת ככל התורה, ועשירי בחודש כרמז לעשרת הדברות, שכל התורה כלולה בעשרת הדברות [יר' שקלים ו,א]) ולא עבדי ע"ז כמצרים (שעובדים לחומר, וכן כל התורה היפך מע"ז [ספרי; במדבר טו,כב]), ולכן ראויים ליגאל מעבודתם (מעבדות למצרים) לעבודת ה'. אולי לקחו את השה בזמן של ארבע ימים (שלמים) קודם לשחיטתו (י-יד), כרמז לשם ה' בן ארבע אותיות (הויה), שאנו באים לצאת לעבודת ה', לגילוי שמו השלם בעולם (להבדיל מכשיש גילוי חטאים שאז גילוי שמו חסר כביכול, כמו שנעשה חסר במלחמת עמלק [שמות יז,טז]). (ואכלוהו ביום החמישי ללקיחתו, כרמז לחמשה חומשי תורה, בהם מגלים את שם ה' בעולם). אולי ארבע גם רומז שגלות מצרים כעין מרמזת למלחמת ארבעת המלכים, שבשל דברים הקשורים בה נגזרה גזרת גלות מצרים (נדרים לב,א. לדעת ר”א שהשתמש אברהם בתלמידיו למלחמה, זה ממש המלחמה עצמה נגד ארבעת המלכים. לדעת ר"י שלא הכניס את השבויים שהציל תחת כנפי השכינה, זה קשור למלחמה, שמדובר על אותם שאברהם הציל ולכן היה צריך להכניסם תחת כנפי השכינה כשהצילם מארבעת המלכים שלכן היו מחוייבים לו. ולדעת שמואל שזה 'מפני שהפריז על מדותיו של הקדוש ברוך הוא, שנאמר: "במה אדע כי אירשנה"', זה נאמר בברית בין הבתרים, שה' התגלה ודיבר עם אברהם בעקבות מלחמת ארבעת המלכים: '"אחר הדברים האלה", אחר שנעשה לו נס זה שהרג את המלכים, והי' דואג ואומר: שמא קבלתי שכר על כל צדקותי. לכך אמר לו המקום: אל תירא אברם, אנכי מגן לך מן העונש, שלא תענש על כל אותן נפשות שהרגת; ומה שאתה דואג על קבול שכרך, שכרך הרבה מאד' [רש"י; בראשית טו,א]). כשבאים לצאת מגלים כעין גילוי קדושה ברמז לזה, כעין גילוי שראויים לצאת, ע"י לקיחת השה, ויש בזה כעין גילוי שתוקן החטאים המתגלים באברהם בהקשר למלחמת ארבעת המלכים. (והארבעה היו המעצמות ששלטו בעולם בתקופתם, שחילקו ביניהם את העולם [מלבי"ם; בראשית יד,א], כעין שמצרים היתה מעצמה ששלטה בעולם). אולי לכן גם בשחיטת הפסח: "ולקחו מן הדם ונתנו על שתי המזוזת ועל המשקוף על הבתים אשר יאכלו אתו בהם" (שמות יב,ז), שלושה מקומות של מריחת הדם כעין כרמז לשלושת הסיבות: הספק של אברהם על א"י מתגלה במשקוף, שזהו החלק העליון כעין רמז לגג, שרומז לבית שגרים בו (שיש קורת גג עליו וכך יכולים לחיות בו), שזהו רמז לא"י בה גרים (ומקיימים בכך מצוות ישוב הארץ). המזוזות רומזות לשתי הסיבות שבהם התגלה גילוי של בני אדם – שהשתמש בתלמידיו, או שלא קירב את השבויים תחת כנפי השכינה, שזהו מזוזות עומדות כעין דלת פתח הדלת, שם מכניס ומוציא את אורחיו, שכך הוציא את תלמידי ביתו למלחמה או שלא הכניס את השבויים תחת כנפי השכינה שבביתו.