'אֵלּוּ עֶֽשֶׂר מַכּוֹת שֶׁהֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַמִּצְרִים בְּמִצְרַֽיִם, וְאֵלּוּ הֵן: דָּם, צְפַרְדֵּֽעַ, כִּנִּים, עָרוֹב, דֶּֽבֶר, שְׁחִין, בָּרָד, אַרְבֶּה, חֹֽשֶׁךְ, מַכַּת בְּכוֹרוֹת. רַבִּי יְהוּדָה הָיָה נוֹתֵן בָּהֶם סִמָּנִים: דְּצַ״ךְ עֲדַ״שׁ בְּאַחַ״ב' (הגדה של פסח). מדוע הביא ר”י ראשי תיבות לעשרת המכות? ראה בהרחבה ב'לזמן הזה', ניסן, 'דצ"כ עד"ש באח"ב', למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א. בפסיקתא זוטרתא מובא: '"ויחזק לב פרעה”. ודע כי מכת הכנים בלא התראה הביאה הקב״ה עליהם, וכן השחין והחשך, וסימן: כח״ש. חשבתי בלבי לומר על אלו השלשה למה הן בלא התראה, כי על השנים היה מתרה בו, ועל השלישי לא היה מתרה בו, כסימנו של ר׳ יהודה: דצ״ך עד"ש באח״ב. והיינו דתנן: מי שלקה ושנה, בית דין כונסין אותו לכיפה, ומאכילין אותו שעורין עד שכריסו נבקעת' (לקח טוב; שמות ח,יג). אולי אפשר שבסדרי המכות נרמז על זמניהם (שלכן חילקם ר"י לשלושה כמו שהוסבר במלבי"ם [שמות ז,יד]), שבמכות הראשונות שבשלושת סדרי המכות, משה היה מתרה בפרעה ביאור, ולכן יוצא 'דעב' (דם, ערוב, ברד), שזהו 'דע – ב', שמשה מודיע לו (דע) כשרק שניהם שם (ב). במכות השניות שכל סדר, משה התריע בפרעה בארמון לעיני כל מצרים, ולכן יוצא 'צדא', 'צד – א', כעין שיש חלוקה בין שני צדדים, בנ"י והמצרים, ומשה התריע לצד האחד, לצד המצרי, שיפגעו. במכות השלישיות שבשלושת הסדרים יוצא 'כחש' (כמו שהביא הלקח טוב; בסדר אותיות שלא כמו סדר הגעת המכות), כרמז שפרעה כיחש במה שהעידו בו, שכיחש בשלושת יסודות האמונה (שמתגלים במכות מצרים), לכן הוכה מכה נוספת ללא התרעה (ואולי רמז 'כחש' כרמז לנאמר שמאכילים שעורים עד שכרסו נבקעת, שזהו בעקבות שגופו נעשה קודם כחוש: 'מכניסין אותו לכיפה – מקום כשיעור קומת אדם ולא יותר. ומאכילין אותו תחלה לחם צר ומים לחץ עד שיוקטנו בני מעיו, והדר מאכילין אותו שעורים שנופחות במעיו עד שכריסו נבקעת' [רע"ב מברטנורא; משנה סנהדרין ט,ה]). אולי דצ"כ רומז על גילוי שם ה' [שיש ה'] (כמו שמוסבר באברבנאל ובמלבי"ם), לכן זה דצ"כ, כשהשנים הראשונים הם הראיה והשלישי כעונש (כמו שמסביר המלבי"ם); לכן הראיה היא ב-ד"צ = 'צד', כרמז שה' צמצם את גילויו מהעולם (כדי שיהיה לאדם יכולת בחירה), שעשה הסתר גילוי שמו מהעולם, לכן זהו 'צד' כעין שפינה הצידה מהעולם את גילוי שמו, ולכן עכשיו בא להוכיח ל'צד' הזה, שזהו העולם, שהוא קיים (ויחד עם המכה השלישית זה: 'כ-צד', שה' לא באמת התנתק מהעולם אלא רק כיסה עצמו כאילו אינו קיים, שרק כעין פינה עצמו לצד). עד"ש רומזים על השגחת ה' בעולם, לכן זה בשתי המכות הראשונות 'עד' = 'דע', שה' יודע מה קורה בעולם (והמכה השלישית שזהו ש', כעין רומז לשם שד'י שנאמר בהקשר להשגחת ה': "וא'ל שד'י יתן לכם רחמים לפני האיש" [בראשית מג,יד]. '"וא'ל שד'י" – ש-די בנתינת רחמיו וכדי היכולת בידו ליתן, יתן לכם רחמים, זהו פשוטו. ומדרשו: מי שאמר לעולם די, יאמר די לצרותי' וכו' [רש"י]. שכך רומז שה' משגיח ורואה ולכן מפעיל את רחמיו ודורש מהמצרים שישחררו את ישראל). באח"ב מלמד על יכולתו הבלתי מוגבלת של ה', ולכן מתגלה בשתי המכות הראשונות: 'בא' = 'אב', שהוא אב לכל המציאות ולכן הכל בידו לפעול כרצונו מעל ומעבר למציאות (ובמכה השלישית זהו ח' כרמז למספר שמונה שהוא מעל הטבע [שמסומל בשבע]). אולי אפשר שנרמז במכות שיציאת מצרים מיועדות כדי שנצא לקבל את התורה וללכת לארץ ישראל לקיימה (שבא"י עיקר מקום קיום התו"מ), לכן נרמז בזה על שלושת המנהיגים שביציאת מצרים, שהם שהוליכו את ישראל במדבר, לסיני ולא"י; וכן בזמן המדבר התורה נספגה בנו, וזה נעשה כשהינו תחת ניסי המדבר כדי שנוכל להתקיים וללמוד בנחת (וניסי המדבר היו שלושה מכח שלושת המנהיגים): ' … אמר הקדוש ברוך הוא: אם אני מוליכן דרך פשוטה, עכשיו מחזיקין איש איש בשדה ובכרם ומבטלין מן התורה, אלא אני מוליכן דרך המדבר ויאכלו את המן וישתו מי באר, והתורה מתיישבת בגופן' (תנחומא "בשלח" סימן א). לכן נרמז במכות מצרים שהיו חלק מגאולת מצרים על שלושת המנהיגים, כרמז שנעשו לצורך הליכה אחר ה' וחיבור לתו"מ (בקבלת התורה ובמשך המדבר, ולבסוף יכנסו לארץ לקיומה השלם). דצ"כ כנגד מרים, שדם וצפרדע נעשה בהכאת היאור, שזהו מקור מים כעין שבזכות מרים נעשתה באר המים: 'ר' יוסי בר' יהודה אומר: שלשה פרנסים טובים עמדו לישראל, אלו הן: משה ואהרן ומרים. וג' מתנות טובות ניתנו על ידם, ואלו הן: באר וענן ומן. באר בזכות מרים, עמוד ענן בזכות אהרן, מן בזכות משה' וכו' (תענית ט,א). והמכה האחרונה (שהיתה כעין שלא העיקר שבא להעיד, אלא כתוספת מכה) זה כינים, שביצי הכינים עגולים ושקופים כעין טיפת מים. עד"ש כנגד אהרן, שהענן הגן על ישראל מנזקי המדבר: 'ועמוד ענן שהיה מקדים לפניהם, הורג נחשים ועקרבים, ושורף סירים וקוצים ואטד, משפיל להם את הגבוה ומגביה להם את השפל, ועושה להן את הדרך מיושר דרך סרט מושך והולך, שנא': "וארון ברית ה' נוסע לפניהם" וגו'' (תוספתא; סוטה ד,ב). לכן זהו רמז בערוב שזהו חיות רעות שעמוד הענן היה מסיר בדרך, וכן כיון שהיה מגן מנזקים אז גם לא מתו הבהמות של ישראל במדבר בשל חום השמש ונזקי המדבר, ולכן זהו דבר שבו מתים החיות, שע"י הענן נצלו מזה. ומכת שחין זה כעין נרמז בכך שלא הזיעו בהליכה בחום, וכך לא נעשה להם פצעים וכדו', וזהו שלא היה בהם פצעים כעין רמז בשחין שזה פצעים באדם. באח"ב כנגד משה, שזה רומז למן, שברד רומז למן שהיה נראה כעין קרח: “דק ככפר על הארץ" (שמות טז,יד), וכעין ארבה שזה אוכל שיורד מהשמים (שהארבה עף) כעין מן שירד משמים (וכן האוכל של ישראל כלל שליו בערב, שזהו כעין הארבה, שעף נמוך ונאכל). וחושך כעין רומז שהמן ירד מוקדם בבוקר, וכאשר היה כבר הרבה אור הוא נמס, שנמס בשעה הרביעית (ברכות כז,א) (וכן אכלו שליו בערב כשמחשיך). ובסוף יש את מכת בכורות שרומזת למתן תורה, שמשה הוריד את התורה, וזהו גילוי תורה, שלזה יצאנו ממצרים בשביל לקבלה ולקיימה (שעיקר קיומה זה דווקא בא"י [ספרי, “עקב” מג]), שזהו גילוי של “בני בכרי ישראל” (שמות ד,כב), ולכן נרמז במכת בכורות. אולי גם בחלוקה לסדרים נעשה רמז שה' בא להוציא את ישראל ממצרים בשלושה שלבים גשמיים, ואח"כ בא השלב הרביעי שהוא מתן תורה. ששלושת הלשונות הראשונים של הגאולה (שזהו הגאולה הפיזית), הם: “והוצאתי" כנגד התחלת המכות שאז פסק השעבוד הקשה שהתווסף באי נתינת התבן. והשלב השני "והצלתי" זהו כנגד מכת בכורות שאז יצאו ממצרים ופסק לגמרי שעבוד מצרים. “וגאלתי" זהו השלב השלישי שזהו קריעת ים סוף שאז נגמרה הגאולה (ע"פ המלבי"ם שמות ו,ו). לכן נרמז במכות מצרים הפיזיות, שהוכו מצרים על מה שעשו לישראל (פיזית) בגלות אצלם (ילקו"ש רמז קפ"ב), כך בזה נרמז גם על היציאה הפיזית משעבוד תחתם. דצ"ך כנגד הפסקת השעבוד הקשה, שבשל הכבדת השעבוד הוכו וצעקו: "ויכו שטרי בני ישראל … ויבאו שטרי בני ישראל ויצעקו אל פרעה לאמר למה תעשה כה לעבדיך" (שמות ה,יד-טו). שזהו דם כעין הדם שיצא מהם מהחתכים שנעשו בשל המלקות שחטפו, והצפרדעים היו משמיעים קול ('"ויצא משה ויצעק אל ה' על דבר הצפרדעים”. רבותינו זכרונם לברכה אמרו: לא די להם למצריים השחתת הצפרדעים, אלא שהיה קולן של צפרדעים קשה להם ממכתן, שהיו נכנסות בגופן וצועקין בתוכן, שנאמר: "על דבר הצפרדעים אשר שם לפרעה”, על דבור הצפרדעים' [שמו”ר ח,ו]), כעין רמז לצעקתם לפרעה. (וכינים כרמז שהוכבדה העבודה בעקבות הגעת משה בשליחות ה', שבעקבות כך פרעה הכביד את העבודה, לכן רמז בכינים שהיו קטנים ולא יכלו החרטומים לעשותם [שמו"ר י,ז] וכך הודו החרטומים שזה שליחות בשם ה': “ויאמרו החרטמם אל פרעה אצבע אלקים הוא" [שמות ח,טו]). עד"ש כנגד הפסקת השעבוד לגמרי במכת בכורות והיציאה מצרים, שלכן נרמז בערוב שהחיות הלכו ובאו למצרים, ופגעו והרגו במצרים, שכך כעין רמז למכת בכורות שהוכו המצרים ונהרגו, וישראל הלכו ממצרים. ודבר זה מחלה שהורגת בהמות, שכך כרמז שהמצרים מתו, והם ביחס לישראל כעין בהמה: '(יחזקאל לד, לא) "ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם", אתם קרויין אדם ואין העובדי כוכבים קרויין אדם' וכו' (כריתות ו,ב); וכן דבר כרמז שגם בכורי הבהמות מתו (“וכל בכור בהמה" [שמות יא,ה]). אולי גם ערוב רומז לחיות רעות שונות שבאו יחד, כעין רמז שביציאת מצרים הצטרפו לבנ"י הערב רב, שהם בליל של אומות שונות, והם הזיקו לישראל בעשיית העגל ('"אלה אלהיך" - ולא נאמר אלה אלהינו, מכאן שערב רב שעלו ממצרים הם שנקהלו על אהרן והם שעשאוהו, ואחר כך הטעו את ישראל אחריו' [רש"י; שמות לב,ד]), ולכן דומה לערב רב שבא והלך עם ישראל כעין החיות הרעות שהלכו ובאו למצרים. (שחין כרומז שזה פגיעה בגוף האדם, כעין מכת בכורות שפגעה בבכורי מצרים). באח"ב רומז לקריעת ים סוף, שבברד היה גילוי של אש ומים: "ויהי ברד ואש מתלקחת בתוך הברד" (שמות ט,כד), שכך היה גם בקריעת ים סוף גילוי של מים במי ים סוף שנפלו עליהם, וכן היה אש מעמוד האש: '"בעמוד אש וענן" - עמוד ענן יורד ועושה אותו כטיט, ועמוד אש מרתיחו וטלפי סוסיהם משתמטות (מכילתא)' (רש"י; שמות יד,כד). וארבה עף ובא מלמעלה ומכל הצדדים, כעין הים שנפל וכיסה אותם. (וזה נעשה בלילה, ולכן נרמז בחושך). וכל זה בשביל החלק הרוחני של קבלת התורה והגעה לארץ, שאז מתגלה "בני בכרי ישראל", שזהו הסיום של ב' – בכורות (והוא מחובר לשאר המכות [באח”ב], כרמז שהוא מחובר להם, שהוא המטרה של כל המכות).