במשנה פסחים (פ"י מ"ד), קבעו חז"ל כלל לסדר אמירת ההגדה בליל הסדר: 'מתחיל בגנות ומסיים בשבח'

יש שפירשו שהגנות היא בפסוק "ארמי אובד אבי", אם על אברהם שאבד ונדד, ואם על לבן שביקש לפגוע ביעקב, והשבח הוא יציאת בני ישראל ממצרים ברכוש גדול. או לחלופין שהכוונה לפתיחה 'עבדים היינו', והשבח היציאה מעבדות לחרות.

אך פירוש המלה 'לגנות' הוא למתוח ביקורת נוקבת, להביע דעה השלילית, להאשים, לבזות. ההפך מלשבח.

אבל את מי כאן מגנים?

האם את אברהם על שנדד? או את יעקב על שלבן רדף אחריו? או את בני ישראל על שנעשו עבדים במצרים?

אילו נאמר: 'מתחיל בסבל ומסיים בשבח' היה הגיון להסברים האלה.

וכפי שכתב שקספיר: סוף טוב, הכל טוב.

אם כך, את מי אפשר לגנות בתחילה, ולברך ולשבח בסוף בסיפור בני ישראל במצרים?

לאלוהים הייתה תוכנית: שבני ישראל ירבו וישרצו. יצברו רכוש רב ויהפכו לעם חזק ותקיף. את זה ניתן היה לעשות רק במצרים ולא בכנען.

1  במצרים בני ישראל קיבלו מעין זיכיון לספק מוצרי הצאן לפרעה ולמצרים, משום שהצאן היה מתועב על המצרים. כך בני ישראל התרבו והתעשרו מאוד.

2  במצרים בני ישראל היו מבודדים בארץ גושן מהמצרים, שתעבו רועי צאן. לכן הם שמרו על תרבותם ושפתם ולא התבוללו בתרבות מצרים.

3  בראשית דרכם נולדו לבני ישראל נולדו רק בנים, משבעים הנפש שירדו למצרים היו רק שתי נשים. כאשר בני ישראל נשאו נשים מצריות, קיבלו הנשים את אלוהי ישראל, ולכן לא נוצרה התבוללות דתית במצרים.

אולם כדי שבני ישראל יהיו מוכנים לצאת ממצרים, היה על אלוהים להביא עליהם עבדות. וכאשר אלוהים הכה באלי מצרים והראה את גדולתו, שמחו בני ישראל לצאת וברכו את אלוהים שהציל אותם.

לכן בתחילה נדמה שיש לגנות את אלוהים על הסבל במצרים, אך בסוף אנו משבחים את כוחו ואת חוכמתו שהוציא אותנו משם, נתן לנו את התורה ונתן לנו את ארץ ישראל.

 וכל זאת, ועדיין לא הגענו לומר: דיינו.

 https://www.ilans-books.com/      אילן סנדובסקי