'באחד בשבט ראש השנה לאילן, כדברי בית שמאי. בית הלל אומרים: בחמשה עשר בו' (משנה ר”ה א,א). (על קביעת התאריך של ר"ה לאילן לדעות השונות ראה בהרחבה ב'תורת המועדים' מאמר 'קביעת ט"ו בשבט כר"ה לאילנות', למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א). אילן רומז לתורה: “עץ חיים היא למחזיקים בה ותמכיה מאשר" (משלי ג,יח), בחודש שבט זהו זמן של גשמים וקור ולכן אז אין עבודה בשדה, אלא האנשים יושבים בביתם וזהו זמן ללמוד תורה; לכן זה מתקשר לחיבור לעץ החיים. וכמו שהתורה נספגת בנו ונותנת את פירותיה, שנעשה בנו חיות מהתורה, ודבקים בקב"ה ויכולים לקיים מצות כראוי (שאם לא לומדים לא יכולים לקיים כראוי: 'אין בור ירא חטא, ולא עם הארץ חסיד' [אבות ב,ה]), כך גם בחודש זה עולה השרף באילנות ומזה יצאו הפירות. בחודש זה עולה השרף עם המים שירדו בגשמים לאילן, שזהו כרומז לתורה שנמשלה למים ("הוי כל צמא לכו למים" [ישעיהו נה,א]). לכן זה יוצא בחודש החמישי מתשרי, כרמז לחמשה חומשי תורה, שמתחברים לתורה אז. וכן כרמז שכמו שהחומש החמישי זהו ספר דברים שהוא משנה תורה (שזהו חזרה לכל התורה) והוא נאמר לקראת הכניסה לארץ ע”י משה, כך גם בשבט יש גילוי של תורה ושל א"י, שבו ר"ה לאילנות לעניין תרו"מ שזהו גילוי קדושה של א"י, שבגשמיות מתחברים לקדושה, וזה ניתן לעניים [מעשר עני] וללוים [מעשר ראשון] וכהנים [תרומות] ואכילה בירושלים [מעשר שני], שכל זה מראה על חיבור לקדושה – לעובדי ה' (כהנים ולוים), ולחיבור לשכינה (אכילה בירושלים), ולגילוי של חסד שהוא שורש התורה (דרך ארץ קדמה לתורה) ומעלתם של ישראל ('שלשה סימנים יש באומה זו: הרחמנים והביישנין וגומלי חסדים' וכו' [יבמות עט,א]), שזהו גילוי שמתגלה דרך הגשמי, שהחומרי בארץ מעלה לקדושה (כשמתנהגים בו כראוי). אולי לכן דווקא בר"ה זה חלקו בתי המדרש הגדולים – ב"ש וב"ה (להבדיל משאר הראשי השנה שלא חלקו בהם או חלקו תנאים מסויימים), כגילוי של לימוד תורה (כמתגלה במחלוקת כיצד לדון ולפסוק בתורה). וכמו שספר דברים משה אמרו, שזהו גילוי של אדם בחיבור לתורה, כך גם בשבט יש גילוי של שרף שעולה באילנות, כעין רמז לתורה (שנמשלה למים) ולאדם שמשול לעץ: ”כי האדם עץ השדה" (דברים כ,יט); וכמו שמשה הביא את ספר דברים כגילוי כנגד התורה שנתנה (כחזרה – משנה תורה), כך יצא מזה פירות שגדלו מהשרף. אולי שבט אותיות – ש' כרמז לשלושת האבות שהיו שלמים במעלתם בקדושה ולכן נרמז במאה כרמז לשלמות, וכך שלושת האבות זהו ש'. ב' כרמז לתורה שהיא כלולה בשני לוחות הברית: 'חנניה בן אחי רבי יהושע אומר: בין כל דיבור ודיבור דקדוקיה ואותיותיה של תורה, דכתיב (שיר השירים ה) "ממולאים בתרשיש" כימא רבא. רשב"ל כד הוה מטי הדין קרייה הוה אמר: יפה למדני חנניה בן אחי רבי יהושע, מה הים הזה בין גל גדול לגל גדול גלים קטנים, כך בין כל דיבור ודיבור דקדוקיה ואותיותיה של תורה' (יר' שקלים ו,א). כמו"כ שנים מרמז על חיבור בין שני דברים כדי שהתורה תתגלה בשלמותה ואמיתיותה, שזהו תורה וא"י, שכאן זהו מקום חלות התורה: 'ד"א: "ואבדתם מהרה" – אע"פ שאני מגלה אתכם מן הארץ לחו"ל, היו מצויינים במצות; שכשאתם חוזרים לא יהיו לכם חדשים. משל למלך שכעס על אשתו, וחזרה בבית אביה. אמר לה: הוי מקושטת בתכשיטיך, וכשתחזרי לא יהו עליך חדשים. כך אמר להם הקב"ה לישראל: בני, היו מצויינים במצות, שכשאתם חוזרים לא יהיו עליכם חדשים, שירמיהו אמר (ירמיה לא) "הציבי לך ציונים" – אלו המצות שישראל מצויינים בהם' (ספרי "עקב”, מג). ט' מרמז על כעין תשעה חודשי לידה, כרמז לאדם שבא לעולם לתקנו, כך ע"י קיום התורה בא"י מתקנים את העולם; וכעין יוצרים (מולידים) עולם חדש בקדושה. שזהו שהאבות יסדו את תיקון העולם שנעשה על ידנו בקיום תורה בא"י, שזה נרמז בשבט שבו גילוי של אדם כעץ השדה בגילוי קדושה. אולי אפשר גם ששבט רומז לתיקון העולם ע"י האדם, שמתגלה בו קשר לא"י (שבא"י זהו הזמן של מזג האויר והגשמים שעל פיהם נקבע ר"ה לאילן, וכן הפירות שנקבעים בכך לתרו"מ הם דווקא פירות א”י), ולבנ"י (שזה חל על עצי ישראל [שלגוי אין תרו”מ ושמיטה וכדו']), ולתורה שיכולים ללמוד בשלוה בחודש זה. שכך ש' רומז לאבות, שהם שורש גילוי בנ"י (וכן מאה רומז להולדת יצחק [בגיל מאה לאברהם] שהוא הראשון שנולד כיהודי, ולכן דרך גילוי זה מרמזים על כלל האבות שהם אבות בנ"י. וכן בו במיוחד יש גילוי חיבור לא"י, ונאמר לו ליישב את א"י בנטיעה וכו', וגילוי שכינה בכך: '"וירא אליו ה' ויאמר אל תרד מצרימה שכון בארץ". עשה שכונה בארץ ישראל, הוי נוטע הוי זורע הוי נציב. ד"א: "שכון בארץ" שכן את השכינה בארץ' [ב"ר סד,ג]) ב' רומז לתורה – שני לוחות הברית. ט – רומז לא"י שיש בה כעין תשע ארצות: 'שלש ארצות לביעור: יהודה, ועבר הירדן, והגליל. ושלש שלש ארצות לכל אחת ואחת' (משנה; שביעית ט,ב). נראה שהשבט שנרמז חמישי זהו יששכר, שהוא מופיע באבני החושן החמישי, כרמז לגילוי שכינה בעולם (שזהו על בגדי הכה”ג לפני ה'), זה מתגלה ביששכר שהיה האדם השלם בא"י ובתורה (ב"ר צח,יב). לכן מתגלה בשמו יששכר – 'שש' כרמז לתושב"ע (שזהו גילוי תורה בתוכנו, ולכן באמצע השם), 'רי' כרמז לגלות מצרים שהיתה ר"י שנים ואז יצאנו לא"י, כרמז שגילוי תורה כראוי יכול להיעשות דווקא בא"י ובהיותנו משוחררים משעבוד לאחרים (וכעין רמז ר' כרומז בשם האות [רי"ש] לראש – שזהו שלא נהיה משועבדים לאחרים עלינו; י' כרומז לא”י בשלמותה לעתיד לבא תהיה ארץ עשרת העממין), 'כ' כרמז ללוחות שנתנו פעמיים [הלוחות הראשונים והאחרונים] שבהם עשרת הדברות, סה"כ רמז בעשרים. שכך מתגלה שתיקון העולם כעין שהיה במעמד מתן תורה (ע"ז ה,א. אלא שחטאו בעגל ולכן נפלו, ועכשיו מתקנים במשך השנים הרבות, ולכן זהו רמז בשני נתינת הלוחות, הראשונות שמרמזות על התיקון השלם המידי והשני על התיקון שבמשך השנים, כעין רמז גם שהגאולה יש בעיתה וש באחישנה) (שזהו הלוחות) נעשה ע"י תיקון העולם ששלמותו זה בא"י בהיותנו בני חורין (כגאולה ממצרים) שאז מתגלה התורה בנו בשלמות (תושב”ע). שזה התגלה במעלה השלמה בשבט יששכר, שהוא החמישי, וכך גם נרמז בחודש החמישי – חודש שבט.