בס''ד                 פרשת בא: האם מותר להשתמש בקוצב לב של נפטר

פתיחה

בפרשת השבוע כותבת התורה את שלשת המכות האחרונות. המכה האחרונה, שכפי שמתארת התורה הכריעה את הכף, וגרמה לשחרור עם ישראל ממצרים, היא מכת בכורות: ''וַיְהִ֣י׀ בַּחֲצִ֣י הַלַּ֗יְלָה וַֽיקֹוָק֘ הִכָּ֣ה כָל־בְּכוֹר֘ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַיִם֒... וַיִּקְרָא֩ לְמֹשֶׁ֨ה וּֽלְאַהֲרֹ֜ן לַ֗יְלָה וַיֹּ֙אמֶר֙ ק֤וּמוּ צְּאוּ֙ מִתּ֣וֹךְ עַמִּ֔י גַּם־אַתֶּ֖ם גַּם־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל''. אלו בכורות מתו במכה זו? הרמב''ן (יב, ל) העלה שתי אפשרויות:

אפשרות ראשונה, על פי הפשט, רק הבכור לאימו מת, 'פטר רחם'. לכן כאשר ציוותה התורה לפדות כל בכור, ציוותה שרק בכור כזה זקוק לפדיון. אפשרות שניה, על פי מדרשי חז''ל, מתו גם הבכור לאם, גם הבכור לאב, וגם האדם הגדול בבית, וצריך לפרש שלמרות שהקב''ה הכה את כל הבכורות, בכל זאת קבע שיש לפדות רק בכור האם, שכן הוא המפורסם והידוע ביותר. ובלשונו:

''על דרך הפשט, הבכורות שמתו במצרים בכורי פטר רחם היו, ועל כן קדש תחתיהם כל בכור פטר רחם בבני ישראל באדם ובבהמה... אבל על דעת רבותינו נתרץ, שהכה במצרים כל בכוריהם, כלומר בכור האב ראשית אונו, ובכור האם פטר רחם, וגם גדול הבית. ולא רצה לקדש תחתיהם בישראל רק בכור האם, שהוא ידוע ומפורסם יותר, ובבהמה לא יודע כלל רק בכור האם, ובחר מכלם המין ההוא.''

בעקבות התורה הכותבת על מות הבכורות, נעסוק בשאלה, האם מותר להנות משערו של מת. כפי שנראה, מחלוקת הראשונים בנדון משליכה על השאלה, האם מותר לעשות לאחר הפטירה חתך קטן בגופת הנפטר, ודרכו להוציא קוצב לב (המשמש לוויסות דפיקות הלב), אשר יתכן יוכל לשמש חולים נוספים. כמו כן נעסוק בשאלה, מה דין כלים הנזרקים על המת במהלך הלוויה, מנהג שהיה ככל הנראה נפוץ למדי בעבר.

שיער המת

הגמרא במסכת עבודה זרה (כט ע''א) כותבת, שיש איסור להנות ממת, דין הנלמד מהשוואה לעגלה ערופה, וכתבו הפוסקים, שבהנאה מגופת יהודי, יש איסור דאורייתא. בעקבות כך, לכאורה תמוהה הגמרא במסכת ערכין (ז ע''א) הכותבת, שבמקרה בו הוציאו אשה להורג, מותר לאחר המוות להנות משערה. והרי במקרה זה, לא זו בלבד שיש איסור להנות מהמת, אלא מצטרף אליו גם האיסור להנות מגופת אדם שהוצא להורג על ידי בית דין (וכשם ששור הנסקל, אסור להנות מעורו).

רב יישב, שאין כוונת הגמרא לשערה ממש שכן הוא חלק מגופה ואכן נאסר בהנאה, אלא לפאה נוכרית, המחוברת לשערה באמצעות סיכה. במקרה זה אומר רב, אם הורתה לפני מותה, שיפרידו את הפאה ממנה, היא לא נחשבת כמחוברת לגופה,  וניתן להנות ממנה. רב נחמן בר יצחק חולק וסובר, שמדובר בשערה ממש. אם כך יש לשאול מדוע הוא אינו נאסר בהנאה, ואילו שער בהמה כן נאסר? נחלקו על כך הראשונים, מחלוקת שמשפיעה על השאלה, על איזה שיער בדיוק מדובר:

א. הרשב''א (שו''ת א, של) סבר, שאין הכוונה לשיער המחובר ממש לגוף האשה בשעת ההוצאה להורג, שהרי הוא וודאי בטל לגוף ונאסר כמותו בהנאה, אלא לשער שנתלש ממנה קודם ההוצאה להורג. לגבי בהמה, גזר הדין למיתה אוסרת אותה בהנאה, ולכן גם אם נתלש שיער בין גזר הדין לבין הסקילה, הוא נאסר בהנאה. אשה לעומת זאת, רק המיתה ממש אוסרת אותה בהנאה, ולכן במקרה בו נשר השיער קודם המוות, אין איסור להנות ממנו (ולדעת רב גם שיער זה אסור בהנאה, ורק שיער פאה נוכרית מותר). ובלשונו:

''ונראה לי פירושה דרב נחמן בר יצחק, אוקי אפילו בשערה ממש, ובנתלש ממנה בין גמר דינה למיתתה. והלכך באשה מותר משום דאין אוסרתה גמר דינה אלא מיתתה והלכך שער זה שנתלש ממנה קודם מיתתה מותר. אבל בהמה משנגמר דינה אסורה בהנאה, הלכך לא שנא גזזה קודם מיתתה לא שנא לאחר מיתה, לעולם אסור. אבל בנגזז מן האשה לאחר מיתה, לכולי עלמא אסור.''

ב. הרמב''ם (אבל יד, כא) חלק וסבר, שכוונת הגמרא אפילו לשיער המחובר לגופה בשעת המיתה. להבנתו, כאשר הגמרא מחלקת בין אשה שמיתתה אוסרת, לבין בהמה שגזר דינה אוסרת, כוונתה לומר, שבאשה המיתה היא זו שגורמת לגופה להיות אסור בהנאה, ממילא רק חלקים בהם כיליון מהר אסורים בהנאה, ולא שיער שאינו מתכלה במהירות בעקבות המוות. בהמה לעומת זאת, גזר הדין אוסרה, לכן לא רק חלקים שמשתנים בעקבות המוות נאסרים, אלא כל גופה. ובלשון הלחם משנה (שם):

''אמר רב נחמן בר יצחק זו מיתתה אוסרתה, וזו גמר דינה אוסרתה. ואמרו שם תני לוי כוותיה דרב נחמן. ופירש רש"י ז"ל, אלא אמר רב נחמן בר יצחק לעולם שערה ממש, ודקשיא לך איסורי הנאה נינהו לאו קושיא דשער המת לא מתסר בהנאה, דלא דמי לשער בהמה שנהרגה דאשה מיתתה אוסרתה ושער לאו בר מיתה הוא, שאין עשוי להשתנות אבל בהמה גמר דינה אוסרתה... נראה לי ודאי דרבינו פסק כרב נחמן בר יצחק וכמו שפירש רש"י.''

ג. התוספות (נדה נה ע''א ד''ה שמא) בגישה שלישית והמקילה ביותר סברו, שלא רק שער המת מותר בהנאה, אלא גם עורו שמתחלף באופן תדיר, אינו נחשב כחלק מגוף המת ומותר בהנאה. ראייה הביאו מהגמרא במסכת חולין (קכב ע''א) הכותבת, שמדין תורה, עור אדם אינו מטמא, והסיבה שגזרו חכמים שייטמא, כי לא רצו שיעשה אדם מעורות אביו ואימו שטיחים. מקשים התוספות, ומדוע יש צורך בגזירה שיטמא והרי גם ככה אסור להנות מגופת המת? ויישבו, שעור המת אינו נאסר בהנאה[1].

להלכה

נחלקו האחרונים בפסק ההלכה:

א. השולחן ערוך והרמ''א (יו''ד שמט, ב) פסקו כדעת הרשב''א וכרוב הראשונים, ששיער המת אסור בכל עניין בהנאה (אלא אם כן נתלש קודם המיתה), ופאה נוכרית הקשורה לשיער המת, מותרת רק במקרה בו ציווה המת שישתמשו בו לפני מותו. ב. ערוך השולחן (שם, א) חלק וסבר שהלכה כדעת הרמב''ם שפוסק כרב נחמן בר יצחק, שהוא 'בתרא', והלכה כבתראה. עם זאת יש להעיר, שלכל האחרונים עור המת אסור בהנאה, ואין הלכה כדעת התוספות שראינו לעיל[2]. ובלשונו:

''ופסק הרמב"ם כרב נחמן בר יצחק, דהוא בתרא. והטור והשולחן ערוך פסקו דאסור בהנאה, כמו שיתבאר דפסקו כרב. ולעניות דעתי דעת הרמב"ם נכונה, דרב נחמן בר יצחק הוא מבתראי אחר אביי ורבא, דקיימא לן הלכה כבתראי (ועיין בתוספות בבא קמא י ע''א ד"ה שהשור שפסקו כהרמב"ם. והנה מדברי הרמב"ם והטור והשולחן ערוך, שלא כתבו דעורו מותר בהנאה, מבואר דסבירא ליה דגם עור האדם אסור בהנאה.''

מה דין תכשיטים הנמצאים על המת? הרמ''א (שם) כתב בפשיטות שדינם כמו פאה נוכרית, ובמקרה בו הם קשורים לגופו של אדם, הם אסורים בהנאה, אלא אם כן המת מתכוון להעביר אותם הלאה. בספר בכור שור (פתחי תשובה שם), חלק וסבר שאינם נאסרים בהנאה, ולראייה, שבכל מקור תלמודי בו דנו בסוגיה זו, הזכירו רק שיער ולא תכשיטים למרות שמדובר בדבר שכיח. עוד הוסיף, שניתן לצרף כסניף להקל, את דעת הרמב''ם שראינו לעיל, הסובר שאפילו שיער המת מותר בהנאה, ובוודאי תכשיטם.  

קוצב לב

על בסיס מה שראינו עד כה, ניתן להבין מחלוקת האחרונים, האם מותר להשתמש בקוצב לב המושתל בגופו של נפטר, כאשר המניע להוציא אותו הוא, שזה מכשיר שעולה לא מעט כסף, ולעיתים יכול לשמש חולים נוספים. מחלוקתם נוגעת לשתי נקודות, האחת, האם קוצב הלב מותר בהנאה, והשניה, האם יש ניוול המת בפתיחת הגוף על מנת להוציא את הקוצב:

א. הציץ אליעזר (יד, פג) והרב עובדיה (יביע אומר יו''ד י, נ) סברו, שמותר להוציא קוצב לב מנפטר. ביחס להנאה מגוף המת סברו, שלמרות שקוצב הלב משמש לתפקוד האדם בעודו חי, הוא לא כאחד מאיבריו ממש, אלא דינו דומה לתכשיט (וייתכן שאף יותר קל מכך), שכפי שראינו לעיל, הבכור שור מתיר להוציא. עם זאת הוסיף הציץ אליעזר, שטוב שבשעת קבלת הקוצב, יחתום המקבל שהוא משאילו רק לימי חייו, ואז גם אם לדעת הרמ''א דין תכשיטים וקוצב לב כמו פאה נוכרית, שבמקום תנאי אין מניעה להנות.

עוד סברו שאין בכך ניוול המת, משתי סיבות. הראשונה, בה נפגשנו בעבר (נח שנה ו') כאשר דנו בשאיבת זרע מנפטר, שכלל לא ברור שיש בכך ניוול, שכן מדובר בחתך קטן, שלא גורם ניוול. השניה, מהגמרא במסכת בבא בתרא (קנד ע''ב) ניתן ללמוד, שמותר ללקוחות להוציא מת מקברו כדי לוודא שאכן הנכסים שבחזקתם, נמכרו כראוי, ולא נמכרו על ידי המת בעודו קטן. אם כן, גם במקרה זה, כיוון שקוצב הלב אינו שייך לנפטר, מותר לנוולו כדי להוציאו. ובלשון הציץ אליעזר:

''היות והקוצב לב הוא נכס הבית חולים, אין רשות לאחד מבני המשפחה להתנגד מלקחתו חזרה ולבוא בטענת ניוול, וכלשון הגמרא בב"ב שם ד' קנ"ד ע"ב: אנן זוזי יהבינן ליה לינוול ולינוול, וזהו אפילו בגוונא דשם שהניוול במדת מה עוד יותר גדול, כי המדובר בלפתוח הקבר והתכריכין שכבר עטוף בהם, ומכל שכן שכן בכגון נידוננו (= שמדובר בחתך קטן), ויכולה אפוא גם הנהלת בית החולים לטעון גם כן בכזאת בנוגע לקוצב הלב שהוא רכושם הכספי.''

ב. המנחת יצחק (ז, כא) חלק וסבר, שאין להוציא קוצב לב מהמת. מדבריו נראה, שקוצב הלב חמור מסתם תכשיטי המת, וכיוון שנמצא בתוך גוף המת, הוא בטל אליו ונחשב כמותו, וממילא אסור בהנאה. בנוסף סבר שיש בכך איסור ניוול המת, שכן אין לחלק בין ניוול מועט הנעשה באמצעות חתך קטן לבין ניוול גדול. את הראייה מהגמרא בבבא בתרא דחה, שהגמרא מתירה רק ללקוחות להוציא את הנפטר מקברו, ולא מתירה ליורשי המת לעשות כך. ואם כן כיוון שבית החולים זקוק לאישור קרובי הנפטר כדי להוציא את קוצב הלב, נחשב הדבר בחזקתם (ייתכן שנקודה זו אפשר לפתור, באמצעות חוזה שנחתם בשעת הכנסת קוצב הלב).

תכריכי המת

הגמרא במסכת סנהדרין (מז ע''ב) כותבת, שכשם שהמת אסור בהנאה, כך התכריכים המיועדים לקבורה, בטלים אליו ואסורים בהנאה. אמנם, כפי שמציינת הגמרא, לדעת רבא, התכריכים נאסרים רק אם שימשו בפועל את המת, ולא במקרה בו ייחדו אותם לקבורה, אך בפועל לא קברו את המת עמהם. עוד מוסיפה הגמרא, שגם במקרה בו רק נגעו התכריכים במיתת המת, הרי הם נאסרים בהנאה ונקברים בסמוך לנפטר, גזירה שמא יטעו בין תכריכים שממש קברו בהם, לכאלה שרק נגעו במיתה.

לכאורה, רק כאשר מדובר בתכריכים וכדומה יש מקום לגזור שיאסרו אפילו במגע, ואכן כך הביא המהרי''ל (סי' נה) בשם האור זרוע. אולם מפשט דברי הגמרא משמע, שלא חילקו חכמים בתקנתם, וכל כלי שנזרק על מיטת המת נאסר, וכן פסק השולחן ערוך (יו''ד שם, ג). כתוצאה מכך כותבת הגמרא, שבמקרה בו יתומים מחמת צערם מתכוונים לזרוק כלים על מיטת הנפטר, מצווה למנוע מהם, שכן יש בזריקה השחתה של הכלים, שייאלצו לקוברם.   

עם זאת, כפי שסייג הרמ''א (שם), לא כל כלי הנוגע במת בהכרח נקבר איתו, אלא רק כלים שיש כוונה לקבור אותם עם המת. משום כך, הכלים של החבר'ה קדישא, למרות שבאים במגע עם המת (כמו המיטה עליה נושאים אותו, או הטלית עימה מכסים את הנפטר), אינה נאסרים במגע עימו. בנוסף, כפי שכתב הש''ך (שם, ז), במקרה בו אדם זורק את כליו של חברו, הם לא נאסרים, שכן אין אדם אוסר דבר שאינו שלו.   

שבת שלום! קח לקרוא בשולחן שבת, או תעביר בבקשה הלאה על מנת שעוד אנשים יקראו^[3]...