בס''ד                      פרשת שמות: מאיזה שלב מחללים שבת על יולדת

פתיחה

בפרשת השבוע כותבת התורה, על פרעה המצווה על המיילדות העבריות לבדוק על האבנים אם מדובר בזכר או בנקבה, ואם מדובר בזכר להורגו: ''וַיֹּ֗אמֶר בְּיַלֶּדְכֶן֙ אֶת־הָֽעִבְרִיּ֔וֹת וּרְאִיתֶ֖ן עַל־הָאָבְנָ֑יִם אִם־בֵּ֥ן הוּא֙ וַהֲמִתֶּ֣ן אֹת֔וֹ וְאִם־בַּ֥ת הִ֖וא וָחָֽיָה''. מה הם 'האבנים'? הגמרא במסכת סוטה (יא ע''ב) מביאה שתי אפשריות. אפשרות ראשונה, פרעה הורה להם, שכאשר ירכי היולדת מצטננות כאבנים, סימן שהיא עומדת ללדת. אפשרות שניה, האבנים הם סימן לירכי האשה היולדת, ולולד היוצא. ובלשונה:

''ויאמר בילדכן את העבריות וגו' - מאי אבנים? אמר רבי חנן: סימן גדול מסר להן, אמר להן: בשעה שכורעת לילד, יריכותיה מצטננות כאבנים. ואית דאמר, כדכתיב: וארד בית היוצר והנה הוא עושה מלאכה על האבנים, מה יוצר זה - ירך מכאן וירך מכאן וסדן באמצע, אף אשה - ירך מכאן וירך מכאן והולד באמצע - אם בן הוא והמתן אותו.''

בעקבות ציווי פרעה למיילדות להרוג ילדי הנשים הכורעות ללדת, נעסוק השבוע בהלכות לידה. תחילה נראה מחלוקת הפוסקים, ממתי אשה נחשבת יולדת, ומותר לחלל עליה את השבת. לאחר מכן נעמוד על ההשוואה בין הלכות שבת, לבין הלכות טומאת לידה, ונעסוק בשאלה האם אשה שחשה צירים חזקים, טמאה ואסורה לבעלה, ומה דין בדיקה חיצונית של רופא.

חילול שבת

הגמרא במסכת שבת (קכח ע''ב) כותבת, שיולדת נחשבת כחולה שיש בה סכנה, ומשום כך מחללים שבת לכל צרכיה. עם זאת מציינת הגמרא, שבכל זאת, כאשר אפשר לחלל שבת בשינוי, משנים, לכן ולדוגמא אם צריכה שמן לצורך הלידה ויש להביאו דרך רשות הרבים, מביאים אותו בשינוי (ובלבד שהשינוי לא מעכב את הטיפול בה[1]). ממתי 'פתיחת הקבר'? דהיינו ממתי אשה נחשבת כיולדת, שמחללים עליה שבת? על כך נאמרו בגמרא (שם, קכט ע''א) מספר שיטות:

א. לדעת אביי, משעה שיושבת על המשבר, דהיינו מקום הלידה. ב. לדעת רב הונא, משעה שהדם שותת ויורד. ג. גישה שלישית סוברת, שמשעה שאינה יכולה ללכת, וחברותיה נושאות אותה. איזו דעה מוקדמת יותר? נחלקו הראשונים, אך למעשה פוסקים כמו הרמב''ן (תורת האדם, שער הסכנה), שכיוון שכל יולדת סימניה שונים, במקרה בו אשה רואה אחד מסימנים אלו, מחללים עליה שבת. עם זאת העירו האחרונים, שניתן לקרוא למיילדת, אמבולנס וכדומה, גם לפני, שכן הגעתם לוקחת זמן.

בנוסף לכך שאפשר וצריך לחלל שבת לפני הלידה על מנת לשמור על חיי היולדת וחיי העובר, יש לחלל את השבת גם לאחר הלידה. לגבי שיעור הזמן בו יש לחלל, מביאים נהרדעי שלוש דרגות. עד שלושה ימים מהלידה, מחללים שבת לטיפולה גם אם היא אומרת שלא חשה שזקוקה לטיפול. עד שבעה ימים אחרי הלידה, רק אם היא דורשת שיחללו, מחללים. עד חודש אחרי הלידה, אפילו אם היא דורשת לחלל שבת לטיפולה לא מחללים, שכן יצאה מסכנה וודאית, אך כן מחללים על ידי אמירה לגוי.

חילול תוך שלושה

בוודאי, שכאשר הרופא אומר שיש לחלל שבת לצורך טיפול ביולדת, והיולדת סוברת שאין צורך לחלל, מחללים שבת, אפילו לאחר ימים מרובים, שכן ייתכן שהיולדת אינה מספיק מודעת לצרכיה. כמו כן, במקרה הפוך, עד שבוע מהלידה כשהיולדת סוברת שיש לחלל, והרופא אומר שאין לחלל, מקשיבים ליולדת, שכן 'לב יודע מרת נפשו'. נחלקו הראשונים, מה הדין כאשר תוך שלושה ימי הלידה, מתעורר ספק, שלגביו גם הרופא וגם היולדת סוברים שאין הכרח לחלל שבת וניתן להמתין:

א. הר''ן (נא ע''ב בדה''ר) סבר, שבמקרה מעין זה, לא מחללים שבת, ודברי הגמרא שתוך שלושה ימים מחללים שבת גם אם היולדת אמרה שאינה צריכה, נאמרו רק כאשר הרופאים סוברים שצריך לחלל. ונימק, שאין הכרח שיש סכנת נפשות בשלושה ימים הראשונים, ויולדות רבות מסתדרות מצויין. ב. השאילתות (שמות, לח) חלק וסבר, שכל שלושה ימים הראשונים נחשבים כמצב של פיקוח נפש בכל עניין, ולכן בכל ספק קל שהוא, ואפילו כאשר הרופאים והיולדת אומרים שאין צורך לחלל, מחללים. ובלשונו:

''אשה שילדה בשבת, ואפילו שלישי שלה חל להיות בשבת, ואף על גב דהיא אמרה בריאה אני ולא צריכנא מדורה וחמין, ורופאין נמי אומרין לא צריכנא, אמרו רבנן יולדת כל שלשה ימים הראשונים ההיא בריותא לא בריותא היא, ועבדינן לה מדורה וחמין, ומבשלין לה בישולא וכל צורכה כדעבדינן לה בחול. דאמרי נהרדעאי, חיה שלושה, שבעה, שלושים. שלושה ימים הראשונים, בין אמרה צריכנא ובין אמרה לא צריכנא מחללין עליה שבת.''

להלכה נחלקו ערוך השולחן (או''ח של, ה) והשמירת שבת כהלכתה (לו, יג). ערוך השולחן פסק כדעת השאילתות, שתוך שלושה ימים יש לחלל שבת במצבי ספק ספיקא, אפילו בניגוד לדעת היולדת והרופאים. ואילו לדעת השמירת שבת כהלכתה, הלכה כר''ן, ולכן אם גם הרופא וגם היולדת סוברים שאין צריך לחלל שבת, לא מחללים, וממתינים עם הטיפול עד צאת השבת.

פתיחת הקבר

נקודה נוספת הקשורה לנושא היא, מתי אשה שיולדת נטמאת. הגמרא במסכת נדה (כא ע''ב) מביאה מחלוקת בין התנאים, מה דין אשה שהפילה חתיכה שאין בה דם. לדעת תנא קמא, כיוון שלא יצא דם מן הרחם, היא טהורה, ואילו לדעת רבי יהודה 'אין פתיחת הקבר (= רחם) ללא דם', ולכן אם נפתח הרחם, בהכרח יצא גם דם. נחלקו הראשונים בפסק ההלכה:

א. הרמב''ם (איסורי ביאה ה, יג) פסק להלכה כדעת תנא קמא, שתתכן פתיחת הקבר ללא דם. בטעם הפסיקה נימק המגיד משנה, שמעבר לכך שכך דעת 'סתם משנה', ופעמים רבות פוסקים כסתם משנה, הרי שהגמרא לאחר מכן (כב ע''א) מביאה ברייתא בה נאמר מפי מספר תנאים, שבמקרה בו אשה הפילה חתיכה ללא דם, היא טהורה. עם זאת, כפי שציין הבית יוסף (יו''ד קפח), בוודאי שבמקרה בו הפילה אשה זו צורת וולד, גם אם לא יצא דם, היא טמאה, שכן כפי שכותבת התורה בפרשת תזריע, לידה מטמאת.

ב. הרשב''א (תורת הבית ז, ו), הרא''ש (נדה ג, א) והראב''ד (איסורי ביאה שם) חלקו וסברו, שהלכה כדעת רבי יהודה, שלא תתכן פתיחת הקבר ללא דם, שכן הגמרא במסכת נדה (סו ע''א) כותבת שכך סבר רבא, ובדרך כלל הלכה כרבא. עם זאת, גם הם מודים, שבמקרה בו מדובר בחתיכה דקה מהדקה שיצאה, תתכן אפשרות של פתיחת הקבר ללא דם.

צירים חזקים

להלכה פסק השולחן ערוך (יו''ד קפח, ג) כרוב הראשונים, שאין פתיחת הקבר ללא דם. ובפרט כפי שכתב הסמ''ג (לאוין קיא), גם אם תתכן פתיחת הקבר ללא דם, הרי אם יצא צורת ולד האשה נטמאת, ולטענתו בזמן הזה לא מבחינים בין סתם הפלה, לבין הפלה הכוללת תינוק. השלכה לפסיקה זו, יש במחלוקת האחרונים, האם צירים חזקים מטמאים:

א. בשו''ת נחלת שבעה (ב, ט) סבר, שאשה שחשה צירים חזקים, באופן שאינו מאפשר לה ללכת באופן עצמאי, טמאה ואסורה לבעלה, גם אם לאחר מכן נרגעו הצירים. ונימק, שכאמור נפסק כדעת רבי יהודה שאין פתיחת הקבר ללא דם, והגמרא כאמור במסכת שבת מביאה מחלוקת תנאים מאימתי פתיחת הקבר לעניין חילול שבת למען היולדת, האם מהשלב בו חברותיה נושאות אותה, או מהשלב בו יושבת על המשבר, ולהלכה נפסק ככל השיטות. אם כן ממילא משלבים אלו האשה אסורה לבעלה. ובלשונו:

''ואם כן זכינו לדין, דלגבי חילול שבת, אזילינן בספק נפשות להקל, ובחד מינייהו מחללינן. ואם כן יושבת על המשבר קודם הדם שותת נמצא מיקרי פתיחת הקבר משתשב על המשבר. ואם כן, אם משתשב על המשבר היא פתיחת הקבר, וקיימא לן אין פתיחת הקבר בלא דם, כמו שכתוב בטור יורה דעה סימן קפח... ואם כן הוא הדין אם ישבה על המשבר קודם שהדם שותת, גם אם כן טמאה.''

ב. החוות דעת (יו''ד קצח, א) חלק וסבר, שכאשר הגמרא במסכת נדה כותבת שאין פתיחת הקבר ללא דם, כוונתה רק למקרה בו היולדת ילדה או הפילה אפילו חתיכות שאינן מוגמרות, אך כאשר לא יצאו חתיכות, תתכן פתיחת הקבר ללא דם. ולראייה, אשה היולדת בניתוח קיסרי, שמוסכם שאינה טמאה בעקבות הלידה, ובכל זאת בוודאי שישבה על המשבר במהלך הלידה. ממילא ייתכן מצב בו ישנה פתיחת הקבר עליה צריכים לחלל שבת (שכן מצב זה נחשב פיקוח), ואשה זו לא נטמאת.

כך פסק גם הסדרי טהרה (שם, א), אך העיר הרב משה פיינשטיין (יו''ד ב, עו), שנראה שנימוקו שונה. בניגוד לחוות דעת שתתכן אפשרות של פתיחת הקבר ללא דם, סבר הסדרי טהרה, שאין אפשרות כזו, ובמקרה בו לא ילדה דבר לאחר ישיבה על המשבר, התברר שבעצם מעולם לא הייתה פתיחת הקבר. נפקא מינה תהיה, שלשיטתו אין מקום לבדיקה האם יצא דם בעקבות הצירים, שכן ההתייחסות היא כאילו כלל לא נפתח הקבר. מה שאין כן לפי החוות דעת, שיש מקום לעשות בדיקה. ובלשונו:

''הנה יש חלוק בין טעם החוות דעת שפליג ומתיר ובין טעם הסדרי טהרה. דהחוות דעת משמע דמודה דהיה פתיחת הקבר, מאחר שהיו לה צירים וחבלים, אך שמחדש דפתיחת הקבר כשלא יצא ממנה שום דבר, אמרינן דגם דם לא יצא ממנה... דלכן מסתבר שיש להצריך בדיקה, דכיון שעל כל פנים היתה פתיחת הקבר... אבל הסדרי טהרה סובר דאיגלאי מלתא דלא היה פתיחת הקבר כלל, דלפי זה אין להצריך בדיקה.''

עם זאת כפי שהעיר הרב יהונתן אייבשיץ (פלתי שם), בוודאי שגם לדעת השיטות המקילות, הרי שבשעת הצירים החזקים עצמם, האשה אסורה מספק לבעלה, שכן גם אם יתברר לאחר מכן שצירים אלו לא הובילו לפתיחת הקבר וליציאת דם, בשעת הצירים עצמם לא יודעים מה טיבם, וייתכן שהם מסמנים את פתיחת הקבר. כמו כן ולכיוון השני, גם המחמירים יודו, שפתיחה מסוימת של הרחם זמן מה לפני הלידה, (כפי שמצוי בפרט בלידות חוזרות) אינה נחשבת כפתיחת הקבר האוסרת.  

בדיקה חיצונית

לעיתים ישנן פרוצדורות רפואיות, הדורשות בדיקות הגורמות לפתיחת הקבר. כאשר יוצא דם (שאינו דם פצע וכדומה) בעקבות כך, בוודאי שהאשה נאסרת. נחלקו האחרונים, האם גם פתיחה ללא ראיית דם אוסרת, שכן הכלל הוא 'שאין פתיחת הקבר ללא דם', או שכלל זה נאמר רק בפתיחה פנימית, ולא בהתערבות חיצונית:

א. הנודע ביהודה (יו''ד קכ) סבר, שאין הבדל, ובכל עניין כאשר נפתח הקבר, האשה נאסרת. כך פסק גם הרב קוק (דעת כהן, עט), שהביא ראייה מדברי הטור שנקט, שהרואה חתיכות קטנות כשפופרת הדקה אינה נאסרת מטעם פתיחת הקבר. מכך שעשה השווה בין הפלת חתיכות דקות לבין הכנסת שפופרת, מוכח שלא ראה הבדל בין פתיחה חיצונית לפנימית. עם זאת כאמור, כיוון שבפתיחה קלה לא נאסרים, דנו האחרונים איזה שיעור הפתיחה צריך כדי להיאסר, ונאמרו מספר שיטות. ובלשון הרב וואזנר: 

ולהלכה נוקטים כסברת הנודע ביהודה להחמיר, אך מצרפים סברת הברוך טעם עם עוד סניפים (להקל). ובבדיקת הרופאים על פי רוב למעשה נראה להקל, ולא צריך לסברת המקילים דאינו פתיחת הקבר, דבמציאות אין הרופא נוגע כלל ברחם, ואין כאן פתיחת הקבר... אך טוב לעשות בדיקה.''

ב. החיי אדם (שער הנשים, כג) חלק וסבר, שרק בפתיחה פנימית האשה נאסרת, ולכן פרוצדורות רפואיות שאינן כוללות הוצאת דם, אינן אוסרות. ראייה הביאו מלשון הרמב''ם בפירוש המשנה, שכתב 'מעת שיצא מהרחם דבר אי אפשר מבלי שיצא דם בהכרח', משמע דווקא כאשר יוצא דבר. כך פסק גם החזון איש (יו''ד פג, א), שהוסיף בסברא, שעדיף למעט במחלוקת, ויוצא לפי גישת הנודע ביהודה, שמחלוקת התנאים האם ישנה פתיחת הקבר ללא דם מורחבת  מאוד, בקצה אחד הסוברים שבכל עניין אין דם בפתיחת הקבר, ומאידך בקצה שני הסוברים שאפילו בפתיחה חיצונית אוסרת, ודבר זה לא מסתבר.

שבת שלום! קח לקרוא בשולחן שבת, או תעביר בבקשה הלאה על מנת שעוד אנשים יקראו^[2]...