"ומשה היה רעה את צאן יתרו חתנו כהן מדין וינהג את הצאן אחר המדבר ויבא אל הר האלקים חרבה. וירא מלאך ה' אליו בלבת אש מתוך הסנה וירא והנה הסנה בער באש והסנה איננו אכל" וגו' (שמות ג,א-ב). (ראה 'הגלות והגאולה', 'ההתגלות בסנה', למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א). כשה' נגלה למשה בסנה בתחילה הופיע מלאך ורק אח"כ השכינה: '"וירא מלאך ה' אליו", בתחלה לא נראה אלא במלאך אחר שעמד באמצע הסנה, כדי שלא יתבהל' (ילקו"ש; רמז קסט). רבנו בחיי מרחיב יותר ועומד על כך שהיה גם מראה אש קודם: 'וע״ד הפשט ענין הפרשה הזאת כי משה השיג שלשה ענינים, ואלו הם: האש והמלאך והשכינה. תחלה ראה האש שהיתה מתלקחת בסנה ואין הסנה נשרף, וראה זה בעין הבשר ממש בהקיץ, כי כשראה הסנה בוער באש הכיר שהוא אש והיה סבור שהוא אש גפרית של מטה, וכשהיתה דעתו כן ולא היה הסנה אוכל על כן רצה להתקרב זהו שאמר "אסורה נא ואראה את המראה הגדול הזה”, כלומר אראה הפלא הזה אם נשתנה הסנה משאר העצים או נשתנה האש משאר האשות, שאלו היה סבור שהיה האש של מעלה לא היה מתקרב. ואחר שראה האש הזאת נתחזק שכלו בראית המלאך, וז״ש: "וירא מלאך ה׳ אליו בלבת אש מתוך הסנה”, משמעות הכתוב כי לבת אש ראה תחלה ואחר כך המלאך מתוך האש. ואחר שנתחזק שכלו בראית המלאך ראה במראה הנבואה כבוד השכינה, וזהו שאמר: "וירא ה׳ כי סר לראות ויקרא אליו אלקים”. ומפני שעתה היתה תחלת נבואת משה רצה הקב״ה לחנכו מעט מעט ולהעלותו ממדרגה למדרגה עד שיתחזק שכלו, משל למה״ד – לאדם היושב בבית אפל זמן מרובה, אם יצא פתאום ויסתכל לעין השמש יחשכו ראיותיו, ועל כן צריך שיסתכל באור מעט מעט עד שיהיה רגיל בכך. וכשם שיקרה זה באור השמש הוא הדין והוא הטעם בעצמו באור השכל, כי הדברים השכליים בדמיון הדברים הטבעיים, כי יקרה לשכל כמקרה החושים, וכחות הנפש הלא הם קשורים עם כחות הגוף. וכן מצינו בישראל שחנכן הקב״ה בנתינת התורה מעט מעט, תחלה נצטוו במרה במקצת מצות והם שבת ודינין, ואחר כך נצטוו עשרת הדברות בסיני, ואחר כך תשלום התורה בארץ מואב. לכן מצינו בענין השגתו יתברך שיצטרך האדם לחנך שכלו מעט מעט ובזה תהיה השגתו עולה ומתרחבת והולכת, כענין אור השחר שמתחיל לזרוח מעט אור ואח״כ הולך ומרחיב, וזהו לשון הנביא (הושע ו): "ונדעה נרדפה לדעת את ה׳ כשחר נכון מוצאו”, למדנו הכתוב כי יש אנשים שאינם יודעים לרדוף ומבקשים להשיג הידיעה בבת אחת, ולזה אמר ונדעה נרדפה לדעת, שנדע תחלה איך נרדוף, וביאר איכות ההרדפה ואמר: "כשחר נכון מוצאו”, כלומר לא בבת אחת אלא מעט מעט, כשחר נכון מוצאו' (רבנו בחיי; שמות ג,א). (במדרש לא נאמר על האש שזה להרגילו, כיון שדרשו זאת שבא לבטא רמז על הגלות: '"והנה הסנה בוער באש". אמר הקב"ה: על ידי שנאה ששנאו אחיו ליוסף ירדו מצרים, ובשבילו אני נגלה בסנה ואגאל אותם, שנאמר: "גאלת בזרוע עמך בני יעקב ויוסף סלה". מה דרכו של סנה אדם מכניס ידו לתוכו אינו ניזוק לפי שקוציו כולן כפופין למטה, אבל כשמבקש להוציא הקוצין תופסין לו ואין יכול להוציאה, כך המצרים בתחלה קבלו לישראל בסבר פנים יפות וכשבקשו לצאת לא הניחום, שנאמר: "ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך”' [ילקו"ש שם]). רבנו בחיי מראה שגם בקבלת התורה היתה הדרגתיות כמו בהתגלות למשה, אולי אפשר שזה רמוז כאן אצל משה, שלכן הסנה בהר חורב כרמז למתן תורה: '"ויבוא אל הר האלקים חורבה", שמשם נתחייבו בעלי חרבות, כגון: רוצח ונואף ונואפת. דבר אחר, למה נקרא שמו חורב? שמשם תבוא חרב על אומות העולם שלא קבלו את התורה. ולמה נקרא שמו סיני? שנשנאו כל באי עולם' (שם). לכן נראה שבא לרמז בהר חורב כרמז למתן תורה, ובהתגלות בסנה כרמז ללשון שנאה וסיני. מראה האש מרמז על החלק ההתחלתי – במרה: '"שם שם לו" - במרה נתן להם מקצת פרשיות של תורה שיתעסקו בהם: שבת ופרה אדומה ודינין' (רש”י; שמות טו,כה [אמנם בגמ' בסנהדרין נו,ב מובא כיבוד הורים במקום פרה אדומה]). זהו רמז באש, שנאמר במפורש במלאכות השבת על אש: “לא תבערו אש בכל משבתיכם ביום השבת" (שמות לה,ג). בדינים יש מזיק של אש. ואת הפרה האדומה שורפים לאפר פרה. (אולי כיבוד הורים נרמז באש, שבחיבור כשר בין איש ואשתו, שאינם נואפים, שורה שכינה: 'דריש ר"ע: איש ואשה, זכו שכינה ביניהן, לא זכו אש אוכלתן' [סוטה יז,א]. 'זכו - ללכת בדרך ישרה שלא יהא הוא נואף ולא היא נואפת. שכינה ביניהם - שהרי חלק את שמו ושיכנו ביניהן יו"ד באיש וה"י באשה. לא זכו אש אוכלתן - שהקב"ה מסלק שמו מביניהן ונמצאו אש ואש' [רש"י]. לכן רמז באש לחיבור בין בני הזוג, שיש בשמם אותיות אש, ובכשרות אינו מגלה אש בשל שם ה', והבן הוא גילוי של חיבור איש ואשה והקב"ה, ולכן יש חשיבות גדולה בכיבוד הורים: 'ת"ר: שלשה שותפין הן באדם: הקב"ה ואביו ואמו. בזמן שאדם מכבד את אביו ואת אמו אמר הקב"ה: מעלה אני עליהם כאילו דרתי ביניהם וכבדוני' [קידושין ל,ב]). כנגד מתן תורה זהו מלאך, שמשה הוא שעלה לסיני, והוא כעין מלאך: “משה איש האלקים" (דברים לג,א) [וכן הוא השליח של בנ”י, שזהו מלאך – שליח], וכן במתן תורה בנ"י נעשו כעין מלאכים (ע"ז ה,א). משנה תורה בערבות מואב לקראת הכניסה לארץ זה נרמז בשכינה, שא"י היא מקום השכינה. (אולי גם כרמז שמשה עלה שלוש פעמים לסיני, מלאך כנגד עליה ראשונה - שבנ"י נעשו כמלאכים, אש (כרומז לכעס) כנגד פעם שניה שה' כעס על ישראל ורצה לכלותם ולכן משה עלה כדי לבקש רחמים, שכינה כנגד פעם שלישית שמשה הוריד את התורה ונתנה לישראל וע"י התורה אנו מגלים שכינה בעולם [וכן השכינה במשכן שם הארון עם הלוחות מסיני]). אולי כיון שה' התגלה בסנה כרמז על צער שעבוד מצרים: 'אמר הקדוש ברוך הוא: כתבתי בתורה: "עמו אנכי בצרה" (תהלים צא, טו), הם נתונים בשעבוד, ואף אני בסנה ממקום צר, לפיכך מתוך הסנה שכולו קוצים' (תנחומא "שמות" סימן יד), לכן ההתגלות נעשית בשלושה שלבים כרמז שצער שעבוד מצרים (עד שה' שמע והחל בפעולות לגאולת ישראל) היה בשלוש גזרות: בתחילה גזרת העבדות, שזהו רמז באש כעין רמז למכות שקיבלו (שזה שורף מכאב כעין אש) וכן עובדים קשה עד שמרגישים שגופם שורף, אח"כ התווסף הריגת הילדים שזה רמז בשכינה, שהשכינה חלה על כלל בנ"י, ובפרט יש בזה חשיבות להולדה (שפרעה גזר להרוג כדי שלא יהיו): 'ת"ר: (במדבר י, לו) "ובנחה יאמר שובה ה' רבבות אלפי ישראל", מלמד שאין השכינה שורה על פחות משני אלפים ושני רבבות מישראל; הרי שהיו ישראל שני אלפים ושני רבבות חסר אחד וזה לא עסק בפריה ורביה, לא נמצא זה גורם לשכינה שתסתלק מישראל?' (יבמות סג,ב-סד,א). ואח"כ היה המעשה של שחיטת הילדים ורחיצה בדמם, שזהו רמז במלאך שיש פעמים שנשלח להרוג בחרב (כמו אצל בלעם וכדו'). או שגזרת הריגת הבנים זהו רמז במלאך, שציווה למילדות להרוג וכן לאנשים לזרוק ליאור כקיום גזרתו, שזהו כמלאך שהולך ועושה שליחות שציווהו; וכן זה היה כדי להרוג את משה שיוציא את ישראל ממצרים, שלכן נקרא מלאך (שליח): "וישלח מלאך ויצאנו ממצרים" (במדבר כ,טז), וזהו רמז במלאך. והריגת הילדים זהו מיעוט ישראל (שפרעה צריך לרחוץ בזה כך שעומד בעצמו חזק על כך שיתקיים) וזהו רמז בשכינה כעין שגורם למיעוט שכינה שמתגלה בכלל ישראל וריבויים. אולי אפשר, שה' נגלה למשה כדי לגאול את ישראל (ששלחו להוציא את ישראל), וזה קשור לזכירת האבות (שמות ב,כד), לכן רומז בשלושה כרמז שלושה אבות: אש כרמז לאברהם שהושלך לכבשן האש, מלאך כרמז ליצחק שהועלה לקרבן כעין נעשה כמלאך שמימי, ומיעקב יוצאים בנ"י שמגלים שכינה בעולם כולו. אולי גם רמז למכות שהם מתחלקות לשלוש קבוצות ('דצ"ך עד"ש באח"ב'), אש כרמז לדם, שהוא אדום (וכן בלי שתיה נעשה לאדם חם כעין אש), שזהו התחלת 'דצ"כ'. מלאך כרמז לחיות הערוב שנשלחו ע"י ה' למצרים, כעין מלאך שהולך לעשות שליחותו, וזהו התחלת "עד"ש'. במכת ברד היה גילוי שהאש והמים עשו שלום ביניהם בשביל השכינה: '"מתלקחת בתוך הברד" - נס בתוך נס, האש והברד מעורבין, והברד מים הוא, ולעשות רצון קונם עשו שלום ביניהם' (רש"י; שמות ט,כד), שזהו שהשכינה רומזת להתחלת 'באח"ב'.