"ויען משה ויאמר והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקלי כי יאמרו לא נראה אליך ה'. ויאמר אליו ה' מזה [מה זה] בידך ויאמר מטה. ויאמר השליכהו ארצה וישלכהו ארצה ויהי לנחש וינס משה מפניו. ויאמר ה' אל משה שלח ידך ואחז בזנבו וישלח ידו ויחזק בו ויהי למטה בכפו. למען יאמינו כי נראה אליך ה' אלקי אבתם אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב" וגו' (שמות ד,א-ה)."מזה בידך" – לכך נכתב תיבה א', לדרוש מזה שבידך אתה חייב ללקות, שחשדת בכשרים. ופשוטו כאדם שאומר לחבירו: מודה אתה שזו שלפניך אבן היא? אומר לו: הן. אמר לו: הריני עושה אותה עץ' וכו' (רש"י). '"ויען משה ויאמר והן לא יאמינו לי". אותה שעה דבר משה שלא כהוגן, הקדוש ברוך הוא אמר לו (שמות ג, יח): "ושמעו לקולך", והוא אמר: "והן לא יאמינו לי". מיד השיבו הקדוש ברוך הוא בשיטתו, נתן לו אותות לפי דבריו. ראה מה כתיב אחריו: "ויאמר ה' אליו מזה בידך ויאמר מטה", כלומר: מזה שבידך אתה צריך ללקות שאתה מוציא שם רע על בני; הם מאמינים בני מאמינים, מאמינים שנאמר (שם ד, לא): "ויאמן העם", בני מאמינים, שנאמר (בראשית טו, ו): "והאמין בה'”. תפש משה מעשה הנחש שהוציא לשון הרע על בוראו, שנאמר (שם ג, ה): "כי יודע אלקים". כשם שלקה הנחש כך זה עתיד ללקות, ראה מה כתיב: "ויאמר השליכהו ארצה וישליכהו ארצה ויהי לנחש", לפי שעשה מעשה נחש לכך הראה לו את הנחש, כלומר: עשית מעשה של זה' (שמו"ר ג,יב). (על הלימוד מכאן על היחס הראוי לישראל ראה ב'הגלות והגאולה', '"והן לא יאמינו לי" היחס הנכון לישראל', למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א). אולי דווקא במטה נרמז שעליו ללקות מזה, לא רק בגלל שנהפך לנחש ובזה רמז שראוי ללקות על שתפס מעשיו של נחש, אלא שבמטה היה רשום את עשרת המכות, ובמטה השתמשו משה ואהרן בהבאת המכות. והנה המכות הם כנגד מה שהמצרים עשו לבנ"י בשעבוד (ילקו"ש רמז קפ"ב), לכן רמז לו הקב"ה שישים לב למטה, שהוא מגלה על כמה צריך לשמור על בנ"י, ומי שפוגע בהם סופו להענש, ולכן גם הוא ראוי להענש על שדיבר לשוה"ר על ישראל שבכך פגע בהם. בנוסף נראה שרמז לו רמז עמוק, שעליו לרחם על בנ"י ולמצוא להם זכות בכל יכולתו, ולימוד זה יהיה חשוב כשיעשו את העגל וה' ירצה להשמידם, שאז עמד משה וביקש רחמים מהקב"ה שיסלח להם; זה רמוז שבמטה היה רשום עשרת המכות, והם כנגד עשרת הדברות, שזהו: 'אמר רבי יהודה: המטה משקל ארבעים סאה היה, ושל סמפירינון היה, ועשר מכות חקוקות עליו נוטריקון דצ"ך עד"ש באח"ב. אמר לו הקדוש ברוך הוא: בטקסין הזה הבא עליו את המכות' (תנחומא "וארא" סימן ט). ארבעים סאה רמז לארבעים יום של מתן תורה – שמשה היה בסיני, וגם הלוחות היו עשויות סנפירינון (תנחומא "כי תשא" סימן כט), ועשרת המכות זהו כנגד עשרת הדברות. כך שמרומז על קשר לדברות, שזה היה במתן תורה, שם בנ"י עשו את העגל. ומי שהטעה אותם היה השטן (הוא יצה"ר) שאמר להם שמשה מת (שבת פט,א), שזהו כמו הנחש שהטעה והחטיא את אדם וחוה. ומה שאמרו לאהרן זה: “וירא העם כי בשש משה לרדת מן ההר ויקהל העם על אהרן ויאמרו אליו קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו" (שמות לב,א), שאמרו (בהתחלת האמירה שמתכוונים למשה) "זה", ו"מה" (שזהו שחושבים שנפגע ומת - “מה היה לו”), וזהו שקוראים "מה זה" כנגד מה שאמרו לאהרן. ומשה כיפר בעדם, שאמר "ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת" (שמות לב,לב), שימחק מהס"ת, ולכן "מה זה" מתגלה כ"מזה" שחסרה האות ה' כרמז לחמשה חומשי תורה, שמשה אמר שימחה מהתורה אם לא יסלח לבנ"י (וזה במילה אחת כרמז שאיחד את עצמו עם שאר ישראל, ולא התפצל ועזבם כמו שה' אמר לו שישמיד את ישראל ויצאו כל בנ"י ממנו). שזה הלימוד שלמד משה ממעשה המטה עכשיו, שה' דורש שידבר רק טוב בעד עם ישראל, ואכן משה למד מזה, וכך בא למעשה של הכפרה בעגל. (אולי כרמז "מה זה" או "מזה", שהאות ז' מתחלפת באות ש' [ששניהם מאותה המוצא ('שכל האותיות שמוצאיהם ממקום א' מתחלפות זו בזו' [רש”י; ויקרא יט,טז]), שזהו אותיות זסשר"ץ], כך שיוצא "מה שה” או “מ-שה”, וזה רמז שהוכח כראוי למנהיגות ע"י מעשה הגדי שברח ממנו [וגדי הוא עז קטן, ושה הוא שם גם לעזים: “ושה עזים" (דברים יד,ד)]: 'אמר הקדוש ברוך הוא: יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם כך, חייך אתה תרעה צאני ישראל' [שמו"ר ב,ב], ולכן עליו לדעת שכך הוא גם ראוי להתנהג עם בנ"י, שירחם עליהם ביותר כמו שריחם על הגדי; שזהו 'מ-שה' – שילמד מהתנהגותו עם השה, או 'מה שה' ריחמת עליו כך עליך לרחם על בנ”י). אולי רמז "מה" "זה", שמשה היה העניו מכל האדם (במדבר יב,ג), וענוותנותו מתגלה בקריאה על עצמו "מה" (חולין פט,א), לכן היה ראוי להגיע לדרגת נבואה גדולה, שנבואתו מעל שאר הנביאים מתגלה ב"זה" ('"זה הדבר" – מגיד שכשם שנתנבא משה ב"כה אמר" כך נתנבא נביאים ב"כה אמר”, ומוסיף עליהם "זה הדבר”' [ספרי; במדבר ל,ב]). לכן רמז לו הקב"ה, שעליו להיות עניו ולא לדבר לשוה"ר על בנ"י, שכך זהו מעלתו; ואם בכ"ז מדבר לשוה"ר אז ראוי ללקות על כך – "מזה" (שאז לא מתגלה “מה" ו"זה” כמעלתו, אלא מתגלה מילה אחרת – "מזה”, כרמז שמזה ראוי ללקות). אולי מתגלה "מה זה" ו"מזה", שזה שלוש אותיות וזה ארבע אותיות, כרמז לשלושה אבות וארבע אמהות, שזהו מעלת בנ"י כהמשכם (ולכן ראוי ללקות כשמדבר לשוה"ר על בנ”י), ולכן גם נרמז "מה זה" בגימטריה 57 = 'הבן', ואילו “מזה” בגימטריה 52 = 'בן', כרמז שתמיד אנו נקראים בנים לה' (בשל מהותנו כישראל, כהמשך האבות, שיש בנו נשמה עליונה), שגם כשחוטאים ונראה כאילו איננו ראוים להחשב יותר כבנים מובחרים, בכ”ז עדיין יש בנו גילוי של בנים מובחרים (כששבים בתשובה נחשבים כבנים מובחרים), שזהו שבכתב יוצא 'בן', כעין בן סתמי או אפילו רע, אבל לא ראוי, אבל בקריאה יוצא 'הבן' הבן המובחר (הבן עם ה'א הידיעה), שזהו: ' … וכ"ת בנים משחיתים הוא דמיקרו, בני מעלייא לא מיקרו. ת"ש: ואומר "והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני א'ל חי”' (קידושין לו,א). שכך רמז לו הקב”ה שיש מעלה בבנ”י כבנים מובחרים לה', ולכן עליו ללמוד שלעולם אין לדבר רעה על בנ”י (וזהו שב”מזה” שלוש אותיות כנגד שלושת האבות, שגם כשנראה שחוטאים ולא ממשיכים את דרך האבות, בכ”ז יש בנו נשמה אלוקית שעוברת דרך האמהות, ולכן רמז “מה זה” שזה ארבע אותיות כארבע אמהות, שעדיין נקרא עלינו שיש בנו גילוי של המשך שלושת האבות גם אם לא נראה כך חיצונית). לכן המשך הפס' זה: “למען יאמינו כי נראה אליך ה' אלקי אבתם אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב” (ד,ה), כרמז שבבנ”י יש גילוי אלוקי, כהמשך האבות (ונאמר ארבע פעמים “אלקי”, כרמז לגילוי של ארבע אמהות שדרכם עוברת היהדות לצאצאים, שכך מתגלה בנו המשך האבות). (אולי זהו שאומר המדרש [שמדבר על הלשוה”ר ושראוי לעונש במטה] שה' אמר למשה על דבריו: 'הם מאמינים בני מאמינים'). אולי אפשר כרמז שמובא ביהודי הקדוש שכשאדם מבטל את עצמו בענוה אז לא חלים עליו צרות; ומדמה זאת למטרה לחצים, שכשיש מטרה ויורים חצים אז פוגעים במטרה, אבל אם אין מטרה אז אין לחצים במה לפגוע ולהיתפס, כך מי שבענוה, שהוא כעין אין, אין מידת הדין פוגעת בו, שאין לה על מה ליתפס בו. אולי זה רמוז שנקרא “מה זה”, שיש מציאות של “מה” שזהו ביטול גמור (כדברי משה “ונחנו מה” [שמות טז,ז]) ויש מציאות של “זה” שזה דבר ברור ומוחשי (כעין מוחשי עד שאפשר להצביע עליו: '"זה א'לי" - בכבודו נגלה עליהם, והיו מראין אותו באצבע; ראתה שפחה על הים מה שלא ראו נביאים' [רש"י; שמות טו,ב]), שכך תלוי מה יעשה אדם וע"פ זה האם תפגע בו מידת הדין או שלא. ונכתב "מזה" שעל זה נאמר שמזה ראוי ללקות, כעין רמז שממעשה של "זה", מזה שמחשיב את עצמו, ראוי ללקות כי יש למידת הדין על מה לחול. אולי גם רמז ש”מה זה” רומז לענוותנותו של משה ודרגת נבואתו, כרמז לקבלת התורה שקיבל ומסר לנו (שקיבל מסיני שהוא הר נמוך כרמז לענוה שכך התורה ראויה לחול בנו), ואילו “מזה” חסרה האות ה' שרומזת לתורה (חמשה חומשים). כרמז שמי שמדבר לשוה”ר זה כעין כנגד כל התורה, כיון שמדבר לשוה”ר נחשב ככופר בקב"ה, כאומר "מי אדון לנו", ממילא אם כופר בה' ובאדונותו עלינו אז ודאי שלא שומר תורה, וכל תורתו אינה אמיתית; וכן כביכול ה' אומר שאינו יכול לדור יחד אתו בעולם, והרי התורה מטרתה זהו גילוי שם ה' בעולם, לעשות לה' דירה בתחתונים, כך שלשוה”ר זהו היפך מהתורה, ולכן בטלה האות ה': 'אמר ר' יוחנן משום ר' יוסי בן זימרא: כל המספר לשון הרע כאילו כפר בעיקר, שנאמר (תהלים יב, ה): "אשר אמרו ללשוננו נגביר שפתינו אתנו מי אדון לנו" … ואמר רב חסדא אמר מר עוקבא: כל המספר לשון הרע אמר הקב"ה: אין אני והוא יכולין לדור בעולם, שנאמר (תהלים קא, ה): "מלשני בסתר רעהו אותו אצמית גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל", אל תיקרי אותו לא אוכל אלא אתו לא אוכל"' (ערכין טו,ב). בנוסף נראה כרמז – "מזה” ראוי ללקות על שדיבר לשוה”ר, אם כן מה תקנתו כדי שלא יענש? – "מה זה”, שיתגלה בו ענוה שזהו “מה”, או תורה שזה נרמז ב”זה” שזהו דרגת נבואת משה (ומתגלה בתורה שאמר “זה” בגילוי צו ה': “זה הדבר אשר צוה ה'” [במדבר ל,ב], שזהו תורה), שבכך תקנתו: 'אמר רבי חמא בר' חנינא: מה תקנתו של מספרי לשון הרע? אם תלמיד חכם הוא יעסוק בתורה, שנא' (משלי טו, ד) "מרפא לשון עץ חיים", ואין לשון אלא לשון הרע, שנאמר "חץ שחוט לשונם", ואין עץ אלא תורה, שנאמר (משלי ג, יח) "עץ חיים היא למחזיקים בה". ואם עם הארץ הוא ישפיל דעתו, שנאמר (משלי טו, ד) "וסלף בה שבר רוח"' (שם).