מעשה שכם – צדקת המעשה וכשל שיקול הדעת: לנצח את הקרב ולהפסיד את המלחמה

הרב שי טחן

בברכות יעקב אבינו לבניו קודם פטירתו עולה לכאורה סתירה בדבריו. מחד גיסא הוא מוכיח בחריפות את שמעון ולוי על יציאתם למלחמה והרג אנשי שכם, שזהו אומנתו של עשיו, ואין לנו לנהוג כן שאין זו דרכנו. מאידך גיסא, בברכותיו לשאר בניו הוא משבחם על זה שיצאו למלחמה ומתנבא על כך שידם תהיה עליונה בהכנעת האויב. ועל מנת לעמוד על פשר הדבר, נרחיב ונבאר:

לשמעון ולוי אומר יעקב (מט, ה-ז): "שמעון ולוי אחים כלי חמס מכרותיהם...כי באפם הרגו איש וברצונם עקרו שור, ארור אפס כי עז ועברתם כי קשתה". ופירש רש״י: "אומנות זו של רציחה חמס היא בידכם, מברכת עשיו היא זו. אומנות שלו היא ואתם חמסתם אותה הימנו".

ואחר תוכחה חריפה זו, ממשיך יעקב ומברך את שאר בניו בברכות שיש בהם ביטויי כוח וכיבוש.

כך ביהודה הוא אומר (מט, ח): "יהודה אתה יודוך אחיך, ידך בעורף אויבך". ואונקולוס מתרגם כפשוטו- שיהודה יתקוף את אויביו ושונאיו ויכניעם.

בזבולון נאמר (מט, יג): "זבולון לחוף ימים ישכן, והוא לחוף אנית". ואונקלום מפרש שזבולון יכבוש מחוזות דרך הים בספינות.

ברכה דומה ניתנת גם ליששכר (מט, יד): "יששכר חמור גרם...ויט סכמו לסבול". ורש״י בשם אונקלוס מבאר: "ויט שכמו לסבול מלחמות ולכבוש מחוזות, שהם יושבים על הספר, ויהיה האויב כבוש תחתיו למס עובד".

בדן נאמר (מט, טז): "דן ידין עמו"- וכתב רש״י: "ינקום נקמת עמו מפלשתים".

בגד (מט, יט): "גד גדוד יגודנו והוא יגד עקב". ואונקלוס מבאר שבני גד היו מזוינים כשעברו את הירדן למלחמה לפני אחיהם.

"נפתלי אילה שלחה הנותן אמרי שפר"- פרש״י: "על מלחמת סיסרא נתנבא וכו’".

וכהנה נמצא כמעט בכל השבטים, מלבד זאת שעל פי פשוטו של מקרא יעקב אבינו עצמו אומר (מח, כב): "אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי".

ואם כן צריך ביאור מדוע הוא מאשים ומוכיח את שמעון ולוי ברצח העיר שכם שהיו אשמים בחטיפת דינה, והיו עושים כל רע- עובדי עבודה זרה ומגלי עריות ועושים כל תועבות השם (רמב״ן לד, יג).

אלא ברור שאין כוונת יעקב להאשים את שמעון ולוי על עצם המעשה, אלא בדבר אחר. טענתו הייתה שעשו כן מבלי לשקול כראוי את הסכנה הנשקפת משאר העמים. וכפי שאמר להם בפירוש (לד, ל): "ויאמר יעקב אל שמעון ואל לוי, עכרתם אותי להבאישני בישב הארץ בכנעני ובפרזי, ואני מתי מספר, ונאספו עלי והכוני ונשמדתי אני וביתי". שבעבור כן נתכנסו כל סביבותיהם להלחם בהם, כפי שמבאר רש״י (מח, כב).

כלומר שטענת יעקב היתה שעצם השמדת שכם היתה מוצדקת ונכונה, ונעשתה בחוכמה, אך היה צורך בחישוב מוקדם כיצד לנטרל את הסכנה המשתקפת משאר העמים. לעומת זאת, שמעון ולוי השיבו: "הכזונה יעשה את אחותינו"- כלומר אף אם לא ניתן לנטרל את כל הסכנות, אין להתעלם מן החובה המוסרית לנקום את נקמת אחותם, לבל תהיה כזונה.

וכאן יש לעמוד על השאלה מדוע שמעון ולוי נכשלו לדעת אביהם בקריאה נכונה של המציאות והעמידו את כל המשפחה בסכנה קיומית. דבר זה מבאר יעקב בעצמו ואומר (מט, ו-ז): "כי באפם הרגו איש...ארור אפם כי עז" ורש״י מבאר שכוונתו להריגת חמור ואנשי שכם, שנעשתה מתוך כעס. כלומר, שורש הטעות לא היה בעצם המעשה, אלא במניע ואופן הביצוע. מלחמה שנעשית מתוך כעס, אף אם מטרתה צודקת, מאבדת את שיקול הדעת ואת היכולת לחשב נכונה את תוצאותיה. כאשר אדם פועל מתוך חימה, הוא אינו מודד את צעדיו במדויק, אינו שוקל את מכלול ההשלכות, ועלול להביא אסון רחב יותר מן המעשה עצמו.

יעקב מלמד כאן יסוד חשוב: גם כשנאלצים להילחם באויב ולהפעיל כוח, חייב הדבר להיעשות בשיקול הדעת קר, מתוך אחריות, תכנון וראייה רחבה, ולא מתוך התפרצות רגשית.

ומכאן מתבאר היטב ההבדל בין שמעון ולוי לבין שאר השבטים, אותם שיבח יעקב על מלחמות שנעשו מתוך הנהגה מסודרת, אחריות ושיקול דעת, ואילו כאן מדובר בפעולה שנבעה מרגשות, אשר אמנם היתה בה קנאת הצדק, אך בפועל סיכן את הכלל.