"ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה ויהי ימי יעקב שני חייו שבע שנים וארבעים ומאת שנה" (בראשית מז,כח). '"וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם". למה פרשה זו סתומה מכל הפרשיות של תורה? אלא כיון שנפטר אבינו יעקב התחילה שעבוד מצרים על ישראל. דבר אחר: למה הוא סתומה? מפני שבקש יעקב אבינו לגלות את הקץ ונסתם ממנו. ד"א: למה היא סתומה? מפני שסתם ממנו כל צרות שבעולם' (ב"ר צו,א). בס"ת פרשת ויחי מתחילה כאילו זה המשך של הפרשה הקודמת, שאין הפרדה כמו שיש בין כל פרשה ופרשה, ולכן שואלים חז"ל מה זה בא לרמז. אחת התשובות היא שביקש יעקב לגלות את הקץ והיא נסתמה ממנו; סתימת הנבואה מיעקב מופיעה עוד פעמיים בפרשה: "וירא ישראל את בני יוסף ויאמר מי אלה" (בראשית מח,ח); '"וירא ישראל את בני יוסף" – בקש לברכם ונסתלקה שכינה ממנו, לפי שעתיד ירבעם ואחאב לצאת מאפרים ויהוא ובניו ממנשה. "ויאמר מי אלה" – מהיכן יצאו אלו שאינן ראוין לברכה' (רש"י). וכן עוד פעם בהמשך: "ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים" (בראשית מט,א); 'דאמר רשב"ל: (בראשית מט, א) "ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם", ביקש יעקב לגלות לבניו קץ הימין, ונסתלקה ממנו שכינה. אמר: שמא חס ושלום יש במטתי פסול כאברהם שיצא ממנו ישמעאל, ואבי יצחק שיצא ממנו עשו? אמרו לו בניו: "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד", אמרו: כשם שאין בלבך אלא אחד, כך אין בלבנו אלא אחד' וכו' (פסחים נו,א). שואל על כך מרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א ('תורת המקרא', פרשת "ויחי") איך זה שדווקא כאן נתעלמה ממנו השכינה כמה פעמים, כשעכשיו יש לו את מדרגת הנבואה הגבוה ביותר, כמובא בזוהר: 'ולא מטא לנבואה דויחי אלא במצרים, והיא נבואתא מעלייתא מדאתנביאו דכוותה, ולא מטא להו שום איניש מן בני נביאה אלא הוא ומשה, במשה כתיב (שמות לג) "כי לא יראני האדם וחי”, ביעקב כתיב "ויחי יעקב”, ויחי, נבואתה דנחתא מאספקלריא דנהרא' (זוהר ח"א ריא,ב). ומסביר שיעקב קבע בצוואתו שלושה דברים שאינם כהלכה, ולעתיד לבא הם לא יתקיימו: העביר את הבכורה מראובן ליוסף, נטל מלוי חלק בנחלת הארץ, ונתן לשני בני יוסף חלקים בארץ כאילו הם שווים לבניו. לכן כדי שלא יראה יעקב את שלושת הדברים האלו שלא יתקימו לעתיד לבא ויצטער אז הסתלקה ממנו הנבואה (ראה שם). אולי אפשר להוסיף שבכוונה הסתלקה ממנו הנבואה, שאמנם בכל אחד מהדברים יש סיבה למה נרמז שהסתלקה (פעמיים נרמז בשל שרצה לגלות את הקץ והם לא היו ראויים לדעת, ובשני בני יוסף זה משום שעתיד לצאת מהם רשעים), אולם בכ"ז התורה הביאה ורמזה לזה כדי ללמדנו בכך דברים. נראה שבא לרמז שעיקר הנבואה זה דווקא בא"י ולא בחו"ל: 'פתח עליה רבי אבא: ראוי היה רבינו שתשרה עליו שכינה, אלא שבבל גרמה ליה' (מו"ק כה,א). וכן: 'תדע, שאין השכינה נגלית בחוצה לארץ, שנאמר "ויקם יונה לברוח תרשישה" [יונה א'] וכי מלפני ה' הוא בורח? והלא כבר נאמר "אנה אלך מרוחך" וגו' "אם אסק שמים" וגו' "אשא כנפי שחר" [וכו'] "גם שם ידך תנחני" [תהלים קלט] "עיני ה' המה משוטטים בכל הארץ”. "בכל מקום עיני ה' צופים רעים וטובים" [משלי טו]. "אם יחתרו בשאול ואם יחבאו בראש הכרמל ואם ילכו בשבי" [עמוס ט'] "אין חשך ואין צלמוות" [איוב לד]. אלא, אמר יונה: אלך בחוצה לארץ מקום שאין השכינה שורה ונגלית' (מכילתא; שמות יב,א). לכן כיון שעכשיו יעקב התעלה לדרגת נבואה הגדולה ביותר, יכול לחשוב מישהו שהנה הוכחה שיש כח נבואה גדול יותר לחו"ל מאשר לא"י; שהרי דווקא יעקב ומשה הם שהיו בדרגה הכי גבוה! לכן רומזת התורה על הסתלקות הנבואה מיעקב שלוש פעמים, שזה כבא לרמז על א"י. כיון שבא"י יש חלוקה של שלוש ארצות: 'שלש ארצות לחזקה: יהודה ועבר הירדן והגליל' (משנה; ב"ב ג,ב). 'שלש ארצות לביעור: יהודה, ועבר הירדן והגליל' (משנה; שביעית ט,ב) [ועוד]. לכן רומזת התורה שבגילוי של ארצות השורש של הנבואה זהו א"י (ולא ארץ מצרים), ולכן כעין הסתלקה השכינה מיעקב שלוש פעמים כדי לרמז על חסרון שיש בכח הנבואה בחו"ל, כיון שעיקרו זה בא"י. או כרמז לשלושת האבות שהם יסוד הקדושה שלנו בעולם, והם התעלו מכח א"י: 'וביאור ענין זה מה שאמר 'ושפחה אחת מגדלתן', כי מעלת האבות דוקא מצד הארץ, כי אם לא היה הארץ, לא הגיעו האבות אל קדושה העליונה, ולכן הארץ מגדלתן. ומזה תדע כי הארץ שייכת לאבות, והאבות אל הארץ ביותר' (מהר"ל; דרך חיים ה,ט). לכן באה התורה לרמז שמעלת הנבואה שזכה לה יעקב לא היתה בשל היותו במצרים, אלא מכח א"י שגידלה אותו וזיכתה אותו שעכשיו בגלות תתגלה לו נבואה כ"ך גדולה (לנחמו וכדו') [ואולי אף כך משה היה הגואל שמטרת הגאולה היא לא"י, ולכן התגלתה אצלו נבואה גדולה מכח זכות א"י, שאליה מוציאם ממצרים, ומעבירם דרך סיני לקבלת התורה ומשם להיכנס לארץ בשלמות הקדושה]. אולי אפשר לומר שהחסרון הנבואי של יעקב זה כרמז שבצער אי אפשר להתנבאות: ' … ללמדך שאין שכינה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שיחה ולא מתוך דברים בטלים, אלא מתוך דבר שמחה של מצוה, שנאמר (מלכים ב ג, טו) "ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'”' (שבת ל,ב). וכן אומר זאת הרמב"ם על יעקב בזמן הריחוק מיוסף: 'ובעבור האנחה והדאגה של יעקב אבינו ע"ה, כל ימי התאבלו על יוסף נסתלקה ממנו רוח הקודש, עד שנתבשר בחייו, אמר: "ותחי רוח יעקב אביהם” (בראשית מה, כז), ואמר המתרגם: "ושרת רוח נבואה על יעקב אבוהון". ולשון החכמים: "אין הנבואה שורה לא מתוך עצלות ולא מתוך עצבות אלא מתוך שמחה" (שבת ל, ב)' (שמונה פרקים, ז). לכן נראה שיעקב הביט קדימה בנבואה, וראה אז את הצרות שעם ישראל יעבור, במצרים ובחורבן ראשון ושני (וכל הצרות שבאו בהמשך קשורות מכח החורבן) אז מהצער הסתלקה ממנו השכינה. לכן שלוש פעמים כרמז לשלוש גלויות – מצרים, בבל (חורבן ראשון) ומלכות אדום (חורבן שני). לכן גם ההתחלה היא בתחילת הפרשה שיש לה עוד טעם שזהו השעבוד במצרים: 'כיון שנפטר אבינו יעקב התחילה שעבוד מצרים על ישראל', שזה כרמז כללי שהנבואה הגדולה של יעקב הסתלקה ממנו בשל צער שראה שיהיה בעתיד, ולכן לא יכל לגלות את הקץ כשראה את העתיד (וכן בשני בני יוסף ראה שהם רשעים, שסופו להביא חורבן [בגלות עשרת השבטים ובהמשך חורבן הבית שהתדרדרו בעקבות חלוקת הממלכה ורשעותם]); וכן כרמז בסיבה השלישית – שנסתרו ממנו כל הצרות שבעולם, כרמז שנסתמה ממנו הנבואה יחד עם כל הצרות שבעולם. אולי גם שלוש פעמים כרמז לא”י, שהנבואה קשורה למקדש (א"ר יוחנן: מיום שחרב בית המקדש ניטלה נבואה מן הנביאים' וכו' [ב"ב יב,ב]), ולכן זה מתגלה כרמז על שבט לוי שאחראים ועובדים במקדש; או שהשעבוד לא החל אלא רק מותו של לוי (סדר עולם רבה, ג), ולכן מתייחס בגילויו; או שיעקב התנבא כעין משה ולכן זה מתגלה בגילוי של לוי (שמשה מצאצאיו). בגילוי של שבט לוי היו כעין שלוש דורות בגלות מצרים – קהת, עמרם ומשה (שמשה הוציא את ישראל, והשעבוד החל בחיי קהת [ולא לוי, שהרי כל זמן שלוי היה חי לא החל השעבוד]), ולכן כרמז לחסרון בנבואה בגלות – להדגיש שעיקר הנבואה זה בא"י. אולי כרמז שיש בחו"ל חסרון לנבואה, אלא שיש שלושה דברים שבכוחם להביא לנבואה בחו"ל: 'אף על פי שנדבר עמהם בחוצה לארץ ובזכות אבות, לא נדבר עמהם אלא במקום טהור של מים. שנאמר "ואני הייתי על אובל אולי" [דניאל ח'], "ואני הייתי על יד הנהר הגדול הוא חדקל" [שם י'] ואומר "היה דבר ה' אלי" [יחזקאל א']. ויש אומרים: נדבר עמו בארץ ונדבר עמו בחוצה לארץ, שנאמר "היה היה דבר ה'", היה - שנדבר עמו בארץ, היה - שנדבר עמו חוצה לארץ. ר' אלעזר בן צדוק אומר: הרי הוא אומר "קום צא אל הבקעה" [יחזקאל ג'] מגיד שהבקעה כשרה' (מכילתא; שמות יב,א). לכן נעשה לו חסרון בנבואה שלוש פעמים, כעין רמז שבמציאות בחו"ל יש חסרון בנבואה, ומה שמתנבאים בחו"ל זה ע"י שלוש אפשרויות (שהתנבא קודם, או על יד מים או בבקעה) [בנוסף, הובא כאן במכילתא שהנבואה בחו”ל היא מכח האבות ('ובזכות אבות'), ולכן זהו שלוש כרמז לשלושת האבות]. אולי אפשר שנעלמה ממנו הנבואה כרמז למשה (שהיה בדרגת נבואה כמותו) שהוא הגואל ממצרים, ואצל יעקב ירדו לגלות מצרים, וגאולת מצרים היתה בגילוי כח האבות: "וישמע אלקים את נאקתם ויזכר אלקים את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב" (שמות ב,כד), כך שאולי יעקב תיקן שורש לגאולה ממצרים, ולכן מתגלה בו נבואה כמו משה שהוציא בפועל ממצרים. לכן יש כרמז בנבואה לקשר למשה, ולכן נרמז בשלוש פעמים של חסרון, כרמז למתגלה במשה: משה כעס שלוש פעמים ולכן טעה אז: 'ר' אלעזר אומר: בג' מקומות בא לכלל כעס ובא לכלל טעות. כיוצא בו אתה אומר (ויקרא י) "ויקצוף על אלעזר ועל איתמר בני אהרן הנותרים לאמר קודש הוא לכם", מהו אומר? "מדוע לא אכלתם את החטאת" וגו'. כיוצא בו אתה אומר (במדבר כ) "ויאמר אליהם שמעו נא המורים המן הסלע הזה נוציא לכם מים” - מהו אומר? "וירם משה את ידו ויך את הסלע במטהו פעמים”. אף כאן אתה אומר: "ויקצוף משה על פקודי החיל שרי האלפים ושרי המאות הבאים מצבא המלחמה”, מה אומר? "ויאמר אלעזר אל אנשי הצבא הבאים למלחמה”. משה רבינו, לפי שבא לכלל כעס – בא לכלל טעות' (ספרי; במדבר לא,כא). לכן נרמז על הסרת הנבואה כעין טעות בהלכה, שבשני הדברים יש קשר של גילוי שמחה (כדי לקבל נבואה וכדי להורות הלכה אמיתית [שמראה שיש קשר בין שניהם, שזהו כעין הנאמר: 'אמר רבי אבדימי דמן חיפה: מיום שחרב בית המקדש ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לחכמים' וכו' (ב"ב יב,א), שיש קשר בין חכמה ונבואה]): ' … ללמדך שאין שכינה שורה … אלא מתוך דבר שמחה של מצוה, שנאמר (מלכים ב ג, טו) "ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'”. אמר רב יהודה: וכן לדבר הלכה' (שבת ל,ב). לכן התגלה ביעקב כעין במשה, לרמז על החיבור ביניהם. אולי עוד, שלושה דברים כרמז שמשה לא נכנס לארץ בשל שלושה דברים, ולכן זהו גילוי בחסרון נבואת יעקב כרמז שהנבואה קשורה לא”י, ולכן בגילוי חיסרון שהשפיע לאי כניסת משה לארץ מתגלה כנגד זה חיסרון בנבואת יעקב: א. שמשה אמר לה' למה לא הציל את ישראל: 'ועל דבר זה נענש משה רבינו, שנא' (שמות ה, כג) "ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה". אמר לו הקב"ה: חבל על דאבדין ולא משתכחין, הרי כמה פעמים נגליתי על אברהם יצחק ויעקב בא'ל שדי ולא הרהרו על מדותי, ולא אמרו לי מה שמך ... ואתה אמרת לי "מה שמך" בתחלה, ועכשיו אתה אומר לי (שמות ה, כג) "והצל לא הצלת את עמך”. (שמות ו, א) "עתה תראה (את) אשר אעשה לפרעה", במלחמת פרעה אתה רואה, ואי אתה רואה במלחמת שלשים ואחד מלכים' (סנהדרין קיא,א). ב. חטא המרגלים: "גם בי התאנף ה' בגללכם לאמר גם אתה לא תבא שם" (דברים א,לז). ג. חטא מי מריבה - "ויאמר ה' אל משה ואל אהרן יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם" (במדבר כ,יב). אולי על דרך הדרש, יעקב מבקש מיוסף שיעלהו לארץ (וזה נאמר בתחילת הפרשה, שהיא סתומה) ומביא שלושה טעמים (ע”פ חז”ל): "ויקרבו ימי ישראל למות ויקרא לבנו ליוסף ויאמר לו אם נא מצאתי חן בעיניך שים נא ידך תחת ירכי ועשית עמדי חסד ואמת אל נא תקברני במצרים" (בראשית מז,כט). '"אל נא תקברני במצרים" - סופה להיות עפרה כנים (ומרחשין תחת גופי), ושאין מתי חוצה לארץ חיים אלא בצער גלגול מחילות, ושלא יעשוני מצרים ע"א (ב"ר)' (רש"י). והנה הסיבה האמיתית והכי חשובה היא בשביל א"י: 'מפני מה נשתדל יעקב אבינו לישא את עצמותיו ממצרים? כדי שלא ישבו השבטים במצרים, ויאמרו: אלולי [היא] ארץ קדושה לא נקבר בה יעקב אבינו' (משנת ר"א, יט). לכן כרמז על מעלת א"י, שזה מתגלה בנבואה שזהו שיא החיבור הישיר לקב"ה, מתגלה ביעקב ברמז בנבואתו על שהחביא בדבריו - שטען שלוש סיבות למה שיעלוהו והסתיר את הטעם של מעלת א"י, ולכן מתגלה כנגד ההסתר בהסתר נבואה שהיא מעלת א"י (כנגד הטעם של כינים זהו תחילת הפרשה, שזה סתום ביותר גם בשל שנסתמו עיני ישראל בשל השעבוד, ולכן רומז למכות מצרים שזה עונש על מה שהמצרים עשו לישראל בשיעבוד [ילקו"ש רמז קפב], ואחת מהמכות היא כינים. כנגד הטעם של גלגול מחילות בתחיית המתים, זהו שנסתם ממנו כשבא לברך את בניו ולגלות להם את הקץ לעתיד לבא, שאז גם תהיה תחיית המתים. כנגד שאמר שלא יעשוהו ע"ז, זהו בבני יוסף שראה בהם רשעים עובדי ע"ז).