"ויקם יעקב מבאר שבע וישאו בני ישראל את יעקב אביהם ואת טפם ואת נשיהם בעגלות אשר שלח פרעה לשאת אתו. ויקחו את מקניהם ואת רכושם אשר רכשו בארץ כנען ויבאו מצרימה יעקב וכל זרעו אתו. בניו ובני בניו אתו בנתיו ובנות בניו וכל זרעו הביא אתו מצרימה" (בראשית מו,ה-ז). '"ויבואו מצרימה יעקב וכל זרעו אתו בניו ובני בניו". צריך להבין, הא מקודם כתוב שכל זרעו הביא מצרימה (ומדוע מוסיף הכתוב לפרט בניו ובני בניו? אלא) "בניו" בגימטריא "חיים", “ובני" גם כן בגימטריא "חיים", “בניו" בגימטריא "חיים"' (היהודי הקדוש). ומובא בהסבר (בין השאר): ' … וכתב שם: נראה לי הפשט שיעקב אע"ה המשיך ג' פעמים "חיים" לכל זרעו, בשביל זכות ג' אבות, אברהם יצחק ויעקב'. והוסיף: 'ואולי המשיך חיי רוח מעין חייו לג' דורות הבאים אחריו שהיו בגלות מצרים, דוגמת לוי, יוכבד, משה אהרן ומרים … עוד זאת נראה, כי ג' פעמים "חיים" בגימטריא "בני חיי מזוני"'. והנה מה שהביאו ששלוש פעמים חיים זה בגימטריה 'בני חיי מזוני' זה לא מדוייק כיון ששלוש פעמים חיים זהו 204, ואילו שלושת הדברים האלו זה 203! אולם אפשר שכיון שזה הבדל של אחד אז אין זה כ"ך משנה; או שכעין רמז שהשפיע עליהם ברכה מלמעלה, ולכן זה אחד מעליהם, כמשפיע מהקדושה מלמעלה על מזלם שיתברך בעולם שלושת הדברים האלו. אולי אפשר שזהו שנאמר קודם: "ויסע ישראל וכל אשר לו ויבא בארה שבע ויזבח זבחים לאלקי אביו יצחק. ויאמר אלקים לישראל במראת הלילה ויאמר יעקב יעקב ויאמר הנני. ויאמר אנכי הא'ל אלקי אביך אל תירא מרדה מצרימה כי לגוי גדול אשימך שם" (פס' א-ג). '"לאלקי אביו יצחק" - חייב אדם בכבוד אביו יותר מכבוד זקנו, לפיכך תלה ביצחק ולא באברהם' (רש"י). הרי שיעקב בא להתחבר לאבות אלא שכיוון לאלקי יצחק כיון שמוטל עליו לכבדו יותר, כך שזהו כרמז שבירידתו למצרים ("ויסע ישראל”) בא לכוון חיבור לאבות, וזהו שרומז אח"כ בבניו שלוש פעמים כרמז לגילוי חיים ע"י חיבור לשלושת האבות. הרמב"ן פירש: 'אבל הפסוק הזה יש בו סוד, יגלו לנו אותו שם (בבראשית רבה צד ה), כי כאשר בא יעקב לרדת מצרים, ראה כי הגלות יתחיל בו ובזרעו, ופחד ממנו, וזבח זבחים רבים לפחד אביו יצחק, שלא תהא מדת הדין מתוחה כנגדו, ועשה זה בבאר שבע, שהוא בית תפלה לאבותיו, ומשם נטל רשות בלכתו לחרן'. הרי שחשש מפני הגלות, ולכן התפלל במקום תפילת אבותיו כמשיכת כח חיות מהם. אולי לכן נאמר: "ויאמר יעקב יעקב ויאמר הנני" כעין הנאמר באברהם: “ויאמר אברהם אברהם ויאמר הנני" (בראשית כב,יא), שזו היתה קריאה מה' שלא להזיק ליצחק (“ויאמר אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה" [שם,יב]), שכך אמר כאן ה' ליעקב שהוא ישמור את ישראל במצרים, וזה קשור לכח קדושת האבות שממשיך בנו (כעין הנאמר לאברהם: “כי עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה" [שם]). זהו שרמז היהודי הקדוש שיעקב כיוון בירידתו להשפיע המשך קדושה מהאבות, שמזה ימשך חיים לזרעו, וזה בכח חזק במיוחד בשלושת הדורות של גלות מצרים - שכיוון שיושפע עליהם שפע ברכת ה' שדיבר אליו בנבואה, ונרמז על שלושת הדברים שתלויים במזל ('אמר רבא: חיי בני ומזוני, לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא. דהא רבה ורב חסדא תרוייהו רבנן צדיקי הוו, מר מצלי ואתי מיטרא ומר מצלי ואתי מיטרא. רב חסדא חיה תשעין ותרתין שנין, רבה חיה ארבעין. בי רב חסדא שיתין הלולי, בי רבה שיתין תיכלי. בי רב חסדא סמידא לכלבי ולא מתבעי בי, רבה נהמא דשערי לאינשי ולא משתכח' [מו"ק כח,א]) שהשפיע מקדושתו וזכות אבות שיתברך מזלם כהמשך ברכת ה' לו (שגם שלושת הדברים שתלויים במזל מושפעים מזכות גדולה: 'לאו בזכות' תליא מילתא. פי': חס ושלו' שיהא תלוי במזל לגמרי, דקיימא לן אין מזל ליש', ובטלת ברכות וקללות של תורה, כי חיי ובני ומזוני כללים הם לכל טובות העולם! אלא ה"ק: דלאו בזכות' תליא לגמרי, דמזלא נמי איכא, אלא שזכות גדולה מבטלת המזל' וכו' [ריטב"א]). (אולי גם זה קשור בגילוי האבות: שלאברהם נולד יצחק בגיל מאה שנה, ולכן כמרמז שעמד בניסיון של בנים; ואף שיא הניסיונות היה בעקידה, שזה קשור לבנים – עקידת יצחק בנו. יצחק רצה לרדת למצרים בשל הרעב שהיה בארץ וה' אמר לו שלא ירד [בראשית כו,ב], כך שהתנסה במזונות. יעקב חי הכי מעט שנים מבין האבות, בשל החיים הקשים שעברו עליו [כמו שאומר לפרעה: ”ויאמר יעקב אל פרעה ימי שני מגורי שלשים ומאת שנה מעט ורעים היו ימי שני חיי ולא השיגו את ימי שני חיי אבתי בימי מגוריהם" (בראשית מז,ט). ' … אבל מעט היאך ידע עדין כמה יחיה? אלא מפני הצרות אשר מצאוהו הרגיש בעצמו חולשה, וידע כי לא יוכל לחיות עוד אלא מעט' (רד"ק)] כך שצרות חייו קיצרו את שנותיו, ולכן הניסיון בצרות אצלו מתגלה כגילוי של חיים. כך שהעמידה של שלושת האבות בניסיונות מגלה קדושה בעולם שאותה השפיע יעקב בכדי לגלות בבניו זכות גדולה של קדושה שיתברכו מזה בחיי בני ומזוני). אולי יעקב כיוון כנגד דבר ה' שרמז לשלושת הדברים: "ויאמר אנכי הא'ל אלקי אביך אל תירא מרדה מצרימה", כרמז שיגן ויתן ברכה, וזה קשור לזכות של האבות ("אלקי אביך"), "כי לגוי גדול אשימך שם", זהו בנים, שיתרבו בניו. "אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה", שזהו שהשכינה תרד עמהם, שהיא מרבה חיים, כמו שנאמר על המשכימים ומאחרים לביה"כ ששם השכינה שורה: 'אמרו ליה לר' יוחנן: איכא סבי בבבל. תמה ואמר (דברים יא, כא): "למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה" כתיב, אבל בחוצה לארץ לא! כיון דאמרי ליה: מקדמי ומחשכי לבי כנישתא. אמר: היינו דאהני להו. כדאמר ר' יהושע בן לוי לבניה: קדימו וחשיכו ועיילו לבי כנישתא כי היכי דתורכו חיי. א"ר אחא ברבי חנינא: מאי קרא? (משלי ח, לד) "אשרי אדם שומע לי לשקד על דלתותי יום יום לשמור מזוזת פתחי", וכתיב בתריה: "כי מוצאי מצא חיים"' (ברכות ח,א). וכן יש כאן רמז שיעלו ישראל חזרה לארץ: '"גם עלה" – את בניך ממצרים' (לקח טוב), ובא"י מאריכים חיים (כמו שאמר ר"י ע"פ הפס' [וכן מוכח במציאות חיינו, אשרינו שזכינו לכך]), שזהו חיים. "ויוסף ישית ידו על עיניך" שיפרנס אותך, שזהו מזונות. אולי לא מספיק שיעקב מכוון אלא צריך שגם בניו יפעלו לקבלת הברכה (שתחול עליהם), ולכן נאמר קודם: “ויקם יעקב מבאר שבע וישאו בני ישראל את יעקב אביהם ואת טפם ואת נשיהם בעגלות אשר שלח פרעה לשאת אתו", שבניו פעלו (נשאו אותו וכו') שבכך נעשו כלי שראוי לקבל את הברכה שה' אמר ליעקב (קודם; ואח"כ יעקב השפיע שיחול בשלמות). נשאו את יעקב אביהם, זהו כיבוד הורים, שזהו עשיית כלי לאריכות ימים: ”כבד את אביך ואת אמך למען יארכון ימיך על האדמה אשר ה' אלקיך נתן לך" (שמות כ,יא [אמנם יש מחלוקת האם זה אריכות ימים ממש או לעוה"ב, ראה בהרחבה ב'תורת המועדים' מאמר 'יום הדין לאור ההלכה', ובמאמר 'שכר ועונש בעוה"ז', למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א]). נשאו את טפם, שדאגו להם שירדו למצרים כדי שיהיה להם מה לאכול בשביל להתקיים, זהו גילוי לבנים (זהו השתדלות – עשיית פעולות בטבע בכדי שתחול על זה הברכה). וכן נשאו את נשיהם, שזהו כיבודם, שזה משפיע למזונות: 'וא"ר חלבו: לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו, שאין ברכה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא בשביל אשתו, שנאמר (בראשית יב, טז) "ולאברם הטיב בעבורה". והיינו דאמר להו רבא לבני מחוזא: אוקירו לנשייכו כי היכי דתתעתרו' (ב"מ נט,א). אולי אפשר שיעקב פעל לזכות חיים לבניו שזה לצורך גאולתם (שעבד אינו נחשב כחי בשלמות [שעבד אצל הגוים חייו אינם שווים, שאדונו יכל להורגו בכל רגע; וכן בהיותו עבד משעבד את חייו לאחר ולכן זהו חוסר בחיותו שלו] ולכן גאולתו זהו גילוי לחייו. וכן), שבעבד יש חסרון בעבדות לה': "כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים אני ה' אלקיכם" (ויקרא כה,נה). '"אני ה' אלקיכם" מה תלמוד לומר? מלמד שכל המשתעבד בהם למטה מעלין עליו כאילו משתעבד למעלה' (ספרא). ועבודת ה' זהו החיים האמיתיים: “ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב … אשר אנכי מצוך היום" וגו' (דברים ל,טו-טז). כך שהבאת חיים לעולם זהו הבאת חיבור לעבודת ה' שזה קשור באי שעבוד לאחרים (ואשרינו שכיום אנו לא משועבדים תחת אומה אחרת, שאנו ריבונים בארצנו) [בכלל בגלות אנו כמו עצמות מתים, כמו שניבא יחזקאל בעצמות היבשות] ולכן זהו שתילת קשר לגאולה. בנ"י נגאלו בזכות ארבעה דברים: 'רב הונא אמר בשם בר קפרא: בשביל ד' דברים נגאלו ישראל ממצרים: שלא שנו את שמם, ואת לשונם, ולא אמרו לשון הרע, ולא נמצא ביניהן אחד מהן פרוץ בערוה' וכו' (ויק"ר לב,ה). בפרקי דר"א מובא: 'ובזכות שלשה דברים יצאו בני ישראל ממצרים: לא החליפו לשונם, ולא הלשינו איש רעהו, ובייחוד השם' (פרקי דר"א, מח). אפשר שזו שיטה אחרת, אולם אפשר שזהו אותה שיטה, אלא שאי שינוי שמם ואי פריצות בערווה עם המצרים מראים על היותם ממשיכים את דרך האבות (שזהו שזרעם ממשיך בטהרה בבית ישראל, וכן שמם מראה על שייכותם לבית ישראל), שזהו נכלל יחד ב'ייחוד השם' (שמייחדים את עצמם לה'). לפי זה אולי המשיך יעקב אבינו שלושה כוחות חיים – כוחות קדושה שממשיך ממנו בזרעו, שישאר בהם נקודות קדושה שבזכותם יגאלו ממצרים. נראה שזה קשור בשלושת הדברים של המזל: בנים קשור בייחוד השם שנעשה ע"י כלל הדורות וכלל ישראל, ולכן זהו בנ"י הרבים שבעולם; וכן זה קשור שלא התערבו במצרים ע"י ערווה, שזהו גילוי של בנים. חיים קשור בלשון הקודש, שנאמר שהאדם צריך ללמד את בנו לשוה"ק ותורה, וזה קשור לחיים: "ולמדתם אתם את בניכם לדבר בם" וגו' (דברים יא,יט), 'מכאן אמרו: כשהתינוק מתחיל לדבר אביו מדבר עמו לשון הקודש ומלמדו תורה, ואם אין מדבר עמו לשון הקודש ואינו מלמדו תורה – ראוי לו כאלו קוברו; שנ': "ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם”. אם למדתם אותם את בניכם – ירבו ימיכם וימי בניכם, ואם לאו – יקצרו ימיכם; שכך דברי תורה נדרשים מכלל לאו אתה שומע הן, ומכלל הן לאו' (ספרי). מזונות קשור בכך שלא הלשינו למצרים על שהצטוו לקחת את ממון מצרים ביציאתם, וכך יצאנו ממצרים ברכוש רב.