"ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש ויקח מאבני המקום וישם מראשתיו וישכב במקום ההוא" (בראשית כח,יא). '"ויפגע במקום" – לא הזכיר הכתוב באיזה מקום, אלא במקום הנזכר במקום אחר; הוא הר המוריה, שנ' בו: "וירא את המקום מרחוק". … "וישם מראשותיו" – עשאן כמין מרזב סביב לראשו, שירא מפני חיות רעות. התחילו מריבות זו עם זו: זאת אומרת: "עלי יניח צדיק את ראשו", וזאת אומרת: "עלי יניח"! מיד עשאן הקב"ה אבן אחת. וזהו שנא': "ויקח את האבן אשר שם מראשותיו"' (רש"י). 'ולפי שיעקב הכיר מעלת זה המקום שהוא מקום מקדשנו, חבבו ולקח מאבני המקום לחבבם ולנשקם, כאומרו: "כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו”. וארז"ל: רבי פלו' כד הוי חזי עפרא דארעא דישראל הוה מחבבה ומנשקה, לקיים "ואת עפרה יחוננו”. וכן יעקב לכבוד זה המקום לקח מאבניו ושם אותם תחת מראשותיו' (צרור המור; בראשית כח,י). מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א הוסיף ('מעשי אבות-ב', 'תהליך גאולתנו בדברי ה' ליעקב ובמעשיו') כעין המשך לדברי צרור המור שיעקב שם את האבנים מראשותיו כביטוי לאהבת א"י שלו. אולי אפשר כרמז שאמרו חז"ל: '(בראשית כח, יג) "הארץ אשר אתה שוכב עליה" וגו', מאי רבותיה? אמר רבי יצחק: מלמד שקפלה הקב"ה לכל ארץ ישראל והניחה תחת יעקב אבינו שתהא נוחה ליכבש לבניו' (חולין צא,ב). ששכיבת יעקב במקום מסמלת את קשרו לארץ, ולכן זה מתגלה שיכבשו את כל א"י שכעין שכב עליה בהיותו שם במקום המקדש, שזהו כרמז שיעקב גילה בשכיבתו שם את אהבת מקום המקדש, אבל יחד עם זה גם גילה את אהבתו לכל א"י שמקום המקדש הוא פסגתה ולכן גם התבטא בזה אהבת כל א"י. נראה ששני ההסברים האלו, האם שם בשביל הגנה או מאהבתו את המקום נעוצים בדברי חז"ל: 'רַבִּי לֵוִי וְרַבִּי אֶלְעָזָר בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסֵי בַּר זִמְרָא אָמַר: עֲשָׂאָן כְּמִין מַרְזֵב וְנָתַן תַּחַת רֹאשׁוֹ, שֶׁהָיָה מִתְיָרֵא מִן הַחַיּוֹת … רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אָמַר: אוֹתָן הָאֲבָנִים שֶׁנָּתַן יַעֲקֹב אָבִינוּ תַּחַת רֹאשׁוֹ נַעֲשׂוּ תַּחְתָּיו כְּמִטָּה וּכְפַרְנוֹס; מָה רְטִיבָה הִרְטִיב? (שיר השירים א, יז) "קֹרוֹת בָּתֵּינוּ אֲרָזִים" וגו', צַדִּיקִים וְצַדִּיקוֹת נְבִיאִים וּנְבִיאוֹת שֶׁיָּצְאוּ מִמֶּנּוּ' (ב"ר סח,יא). 'כמטה וכפרנוס. רש"י גרס: פרכוס. ופי' בל' כנען: כסת. ובחזית סוף פ"א כמטה וכפלוסא, ופי' מוסף הערוך בערך פלוסא שהוא בלשון רומי נוצות עוף. והכוונה שעל ידי המסת האבנים נעשו רענן ורך עד שהיו תחתיו כמטה וכסת. ובהכי דריש הא דכתיב להלן "ערשינו רעננה" על ערש מטתו של יעקב. ועז"א: מה רטיבה הרטיב? כלו': מה הרחיב והתפשט מהן?. "קורות בתינו ארזים" אלו הצדיקים כו' הנקראים ארזים, כמד"א "צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה”. כי לכך נעשו האבנים תחתיו כמטה במקום המקדש לסימן שתהא מטתו שלימה בבנים יראים ושלמים אשר שרשם ומצבם ממקום קדוש, הוא בה"מ (נזה"ק)' (עץ יוסף). הרי שלדעת ריב"ז זהו כפרש"י שנעשה להגנה, ולדעת ר"ל זה היה כמיטה, כביטוי שנוח לו במקום הזה בשל קדושתו, מאהבתו את המקום (ולכן נעשה למטה נוחה); ולכן זה מתגלה שיצאו ממנו צדיקים כביטוי לגילוי קדושה. נראה ששני הפירושים מתגלים יחד, שיעקב גילה הגנה מחיות רעות שיבואו להזיק לו, וזה קשור לאהבת הארץ, וכן לכיבוש הארץ (שהתקפלה תחתיו), כרמז שא"י נקנית ביסורים, שבאים עלינו הרבה להזיקנו ובכ"ז מאהבתנו את הארץ אנו נלחמים ועומדים בייסורים הקשים, שזה מראה את אהבת א"י שיש בנו. אולי זה רמוז בעומק דברי רשב"י: 'תניא, רבי שמעון בן יוחאי אומר: שלש מתנות טובות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל, וכולן לא נתנן אלא ע"י יסורין. אלו הן: תורה, וארץ ישראל והעולם הבא … ארץ ישראל, דכתיב (דברים ח, ה) "כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלקיך מיסרך", וכתיב בתריה "כי ה' אלקיך מביאך אל ארץ טובה"' וכו' (ברכות ה,א). שיעקב ברח מפני עשו, שזהו יסורים (וזהו שפס' קודם דיברו על הגלות במדבר: “ … שמלתך לא בלתה מעליך ורגלך לא בצקה זה ארבעים שנה" [דברים ח,ד], שזהו גלות כעין כנגד גלות יעקב מפני עשו), וזה מתגלה כאבא שמייסר את בנו, כרמז ליעקב אבינו שאנו בניו, לרמז שביעקב אבינו נרמז העניין של א"י שנקנית ביסורים, בזמן שיצא לגלות מפני עשו. על מספר האבנים ששם מראשותיו חלקו חז"ל: '"וַיִּקַח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם" (בראשית כח, יא), רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה וְרַבָּנָן. רַבִּי יְהוּדָה אָמַר: שְׁנֵים עֶשְׂרֵה אֲבָנִים נָטַל, כָּךְ גָּזַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהוּא מַעֲמִיד שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים. אָמַר: אַבְרָהָם לֹא הֶעֱמִידָן, יִצְחָק לֹא הֶעֱמִידָן, אֲנִי אִם מִתְאַחוֹת הֵן שְׁנֵים עָשָׂר אֲבָנִים זוֹ לָזוֹ יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁאֲנִי מַעֲמִיד שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים; כֵּיוָן שֶׁנִּתְאַחוּ שְׁנֵים עָשָׂר אֲבָנִים זוֹ לָזוֹ יָדַע שֶׁהוּא מַעֲמִיד שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים. רַבִּי נְחֶמְיָה אָמַר: נָטַל שָׁלשׁ אֲבָנִים, אָמַר: אַבְרָהָם יִחֵד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁמוֹ עָלָיו, יִצְחָק יִחֵד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁמוֹ עָלָיו, וַאֲנִי אִם מִתְאַחוֹת הֵן שָׁלשׁ אֲבָנִים זוֹ לָזוֹ, יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְיַחֵד שְׁמוֹ עָלַי; וְכֵיוָן שֶׁנִּתְאַחוּ, יָדַע שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְיַחֵד שְׁמוֹ עָלָיו. רַבָּנָן אָמְרֵי: מִעוּט אֲבָנִים שְׁנַיִם, אַבְרָהָם יָצָא מִמֶּנּוּ פְּסֹלֶת – יִשְׁמָעֵאל וְכָל בְּנֵי קְטוּרָה, וְיִצְחָק יָצָא עֵשָׂו וְכָל אַלּוּפָיו; וַאֲנִי אִם מִתְאַחוֹת שְׁתֵּי אֲבָנִים זוֹ לָזוֹ, יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁאֵינוֹ יוֹצֵא הֵימֶנִּי פְּסֹלֶת' (ב"ר שם). נראה שכולם מרמזים בגילוי של הגנה (כרש"י) ומעלת א"י (כצרור המור והרב דרוקמן). דעת ר"י ששם 12 אבנים כרמז לשבטים שמעמיד ומתגלה בכך שהם מתאחדים, זהו כרמז שכשבנ"י מאוחדים יש להם הגנה, שאין מידת הדין פוגעת בהם: 'דבר אחר: "אתם נצבים היום”, מה היום מאיר פעמים ומאפיל פעמים, אף אתם כשאפלה לכם, עתיד להאיר לכם אור עולם, שנאמר: "והיה לך ה' לאור עולם" (ישע' ס יט). אימתי? בזמן שתהיו כולכם אגודה אחת, שנאמר: "חיים כולכם היום" (דב' ד ד). בנוהג שבעולם, אם נוטל אדם אגודה של קנים, שמא יכול לשברם בבת אחת? ואלו נוטל אחת אחת, אפילו תינוק משברן' וכו' (תנחומא "ניצבים" אות א). וכן: 'וכן היה רבי אליעזר הקפר אומר: אהב את השלום ושנא את המחלוקת. גדול השלום, שאפילו בשעה שישראל עובדים עבודה זרה, ויש שלום ביניהן, אומר הקדוש ברוך הוא: אין רצוני לנגוע בהן. שנאמר: "חבור עצבים אפרים הנח לו" (הושע ד). אם יש ביניהן מחלוקת מה נאמר בהן? "חלק לבם עתה יאשמו" (הושע י)' (מסכת דרך ארץ זוטא; פרק ט) [וכן ע”י שנאת חינם בא החורבן שבו נהרגו רבים מישראל]. ואחדות בנ"י חשובה ליישוב הארץ, שבשל שנאת חינם בא החורבן (יומא ט,ב) ובעקבותיו הגלות; וכן ע”י א”י יש מעלה לכלל בנ”י, שרק בא”י נעשים לדרגת קהל (הוריות ג,א). דעת ר"נ ששם שלושה אבנים כרמז שה' ייחד שמו עליו, זה קשור להגנה, ששם ה' שחל עליו מגן עליו כמו שהתגלה באברהם ויצחק שה' שמר עליהם, וכן לו נאמר: “והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך" (פס' טו); וכן כעין רמז בסכנה שניצל יצחק בעקידה, שזה גילוי של מעלת אברהם ויצחק (בעקידה) ששם ה' התייחד עליהם גם בזכות המעלה הגדולה הזו של גילוי שם ה' בעקידה. וכן אם ה' מייחד שמו עליו כאברהם ויצחק אז גם לו יתן את א"י (שהיא מקום גילוי שם ה') כמו שהבטיח לאברהם ויצחק; בנוסף, יש קשר בין מעלת האבות וא"י: ' … וביאור ענין זה מה שאמר ושפחה אחת מגדלתן, כי מעלת האבות דוקא מצד הארץ, כי אם לא היה הארץ לא הגיעו האבות אל קדושה העליונה; ולכן הארץ מגדלתן' (מהר"ל; דרך חיים ה,ט). דעת רבנן ששם שנים כרמז שלא יצא ממנו פסולת, הפסולת מביאה לסכנה, כמו שישמעאל ניסה להרוג את יצחק ('רַבִּי עֲזַרְיָה מִשּׁוּם רַבִּי לֵוִי אָמַר: אֲמַר לֵיהּ יִשְׁמָעֵאל לְיִצְחָק: נֵלֵךְ וְנִרְאֶה חֶלְקֵנוּ בַּשָּׂדֶה. וְהָיָה יִשְׁמָעֵאל נוֹטֵל קֶשֶׁת וְחִצִּים וּמוֹרֶה כְּלַפֵּי יִצְחָק, וְעוֹשֶׂה עַצְמוֹ כְּאִלּוּ מְצַחֵק, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (משלי כו, יח יט): "כְּמִתְלַהְלֵהַּ הַיֹּרֶה זִקִּים" וגו' "כֵּן אִישׁ רִמָּה אֶת רֵעֵהוּ וְאוֹמֵר הֲלֹא מְצַחֵק אָנִי"' [ב"ר נג,יא]), ועשו רצה להרוג את יעקב ('"וַיִתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ" (בראשית כה, כב), רַבִּי יוֹחָנָן וְרֵישׁ לָקִישׁ. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: זֶה רָץ לַהֲרֹג אֶת זֶה וְזֶה רָץ לַהֲרֹג אֶת זֶה' וכו' [ב"ר סג,ו]. וכן רצה להרגו בעקבות גניבת הברכות). וזה קשור לא"י, שבנ"י קיבלו את הארץ ולא ישמעאל ועשו; וכן כרמז שא”י מביאה לידי תשובה, שלא כאותם פסולת שנשארו בטומאה. נראה שכל א"י התקפלה תחת יעקב, כשורש לכיבוש הארץ (חולין צא,ב), כרמז להשפעה מא"י שתחת ידנו לתיקון כל העולם והשראת שכינה כעין שיוצא השפעה ממקום המקדש; כמו שמובא בחסד לאברהם: 'וכמו שהשכינה אינה בשלימות בעוד שמקום בית המקדש אינו בשלימות ועל מכונה, כן שכינה אינה בשלימות כאשר ארץ ישראל אינה בשלימות גבוליה' וכו' (חסד לאברהם ג,ז). לכן האבנים ששם מראשותיו שמגלה על אהבת המקדש וא"י הקדושים נעשה מזה בסיס למקדש (ולארון ה' בפרט, שהיה מוצב על אבן השתיה), כגילוי לתיקון לכל העולם שזהו היותו טבור הארץ: 'וישב יעקב ללקוט את האבנים ומצא אותם כלם אבן אחת, ושם אותה מצבה בתוך המקום, וירד לו שמן מן השמים ויצק עליה, שנאמר "ויצק שמן על ראשה". מה עשה הקב"ה? נטה רגל ימינו וטבעה האבן עד עמקי תהומות ועשה אותה סניף לארץ, כאדם שעושה סניף לכיפה; לפיכך נקרא אבן השתיה, שמשם הוא טבור הארץ ומשם נמתח' כל הארץ ועליה היכל ה' עומד' וכו' (פרקי דר"א, לה). אולי לפי זה האבנים מרמזות על שלושת הדברים של יסודות עמידת הארץ בקדושה: 'שמעון הצדיק היה משירי כנסת הגדולה. הוא היה אומר: על שלשה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים' (אבות א,ב). דעת ר"י שזה גילוי להעמדת י"ב השבטים, זהו כנגד התורה, שהתורה נתנה לבנ"י (לעומת האבות שעשו מעצמם ולא מחיוב). דעת ר"נ שזה גילוי ליחוד שם ה' עליו, שזהו כנגד העבודה שמביאה לגילוי שם ה' בעולם (שרואים את עבודת ה' הגדולה שבקרבנות, ושמפנים לה' ולא לע”ז). דעת רבנן שזה כרמז שלא יצאו ממנו פסולת זהו כנגד גמ"ח, שגילוי ישראל זה (גם) בגמ"ח, ומי שאין בו גילוי זה אינו ראוי להיות בישראל (יבמות עט,א), שזהו פסולת. אולי גם כיון שנרמז כאן על אהבת א"י ומסירות נפש עליה (שזהו כרמז בסכנה ואהבת א"י שמתגלה בשימת האבנים), אז מתגלה כאגב זה גם על שאר המתנות הטובות שניתנות ביסורים (ברכות ה,א): דעת ר"י שזה כרמז לי"ב השבטים רומזת כנגד העוה"ב, כרמז לכך ש'כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, שנאמר (ישעיה ס, כא) "ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ נצר מטעי מעשה ידי להתפאר" (משנה; סנהדרין י,א). דעת ר"נ שזה כרמז ליחוד שם ה' עליו זה כנגד התורה, שע"י התורה מתגלה ומתיחד שם ה' עלינו בשלמות. דעת רבנן שזה כרמז שלא יצא ממנו פסולת זה כנגד א"י, שהיא הובטחה לאבות ולזרעם, ולא לפסולת שמהם.