לפניי צועדת אישה קשישה ומשוחחת בטלפון: אני בהלוויה של... ואז מסתובבת אליי ושואלת לשמו של החייל. אישה קשישה הטריחה עצמה בשעה מאוחרת כזו לצעוד ללוויה של חייל שאפילו את שמו היא לא יודעת. עשרים אלף איש עמדנו שם ובקול דממה דקה. שקט מוחלט.
כשחלף הארון נשמעו קולות בכי. קולות בכי של אנשים המבכים על החיים שנמסרו עבור כולנו. אני מביט סביבי וחושב: שון. אמרו שיש הלוויה של חייל בודד. אתה חייל אבל ממש לא בודד. כל עם ישראל פה לכבודך. מפקדך הישיר מספיד ובסוף דבריו מתפלל להצלחתם של חיילי צה״ל.
זעקות רמות של ׳אמן׳ מפיהם ולבבותיהם של רבבות המלווים קורעות את הדממה. ודווקא שם, באחת בלילה, בינות לשבילי בית העלמין אני מגלה עד כמה עם ישראל חי!