כשהחל הפוגרום שהה ברוך בבית המדרש בלמברג, הגה בתורה והתכונן לנישואיו, בשעה טובה, עם בתו של סוחר אמיד, תושב העיר, שביקש חתן עילוי לבתו. האב התחייב לממן את כל הוצאות החתונה ואף להעניק לזוג מתנות יקרות-ערך.

סמוך למועד החתונה בא ברוך ללמברג, נרגש ומלא ציפיות. אלא שאז הותקפו יהודי העיר בידי הפורעים. באותה עת הוכו קהילות רבות מכה קשה. גברים, נשים וטף נרצחו באכזריות ורכושם נשדד. גזֵרות ת"ח ות"ט, כפי שכונה מסע ההרג הזה, הן פרק אפל בהיסטוריה היהודית.

צהלות ההמון המוסת וצמא-הדם גרמו לברוך לזנק ממקומו בבהלה ולפתוח במנוסה. לרוע מזלו הבחין בו אחד הפורעים, שהיה רכוב על סוסו, והחל לדלוק אחריו. ברוך האיץ את ריצתו ככל יכולתו, אולם עד מהרה הדביקו הפרש, והקוזק האכזר רמס את ברוך תחת פרסות סוסו פעם ועוד פעם, עד שנדמה היה לו כי הצעיר היהודי נפח את נשמתו.

זמן רב התבוסס ברוך בדמו, פצוע ומתייסר, אך יצר החיים בער בו. בשארית כוחותיו הצליח לזחול על הקרקע עד שהגיע למעיין. הוא השיב את נפשו במי המעיין, רחץ את פניו ואת פצעיו והתאושש מעט. כעת הבחין שפצעיו אינם חמורים כל-כך. הוא החליט להתרחק מן העיר, עד שהגיע ליישוב יהודי סמוך.

הזמן חלף. ברוך החלים לגמרי מן הפציעות, ורק צלקת גדולה בצורת פרסה נותרה על מצחו. עם זה, הטראומה הקשה שחווה גרמה לו לאבד חלקים מזיכרונו ולשכוח אפילו את זהותו. יהודים טובים ריחמו עליו והעניקו לו נדבה וקורת גג. הוא זכה לכינוי 'בנדט בעל הפרסה'.

ברוך-בנדט החל לנדוד בין הקהילות החרבות. בכל מקום מצא את סימני ההרג וההרס שזרעו הקוזקים. יום אחד הגיע לעיר גדולה, שבה לא פגעה יד הקוזקים. העיר הייתה מוצפת פליטים, רבים מהם אלמנות ויתומים, ויהודי העיר הרחמנים התגייסו לסייע להם.

במתן העזרה בלט אחד מעשירי העיר, שהחזיק בית רחב ידיים ובו אירח פליטים רבים, ובהם בחורי ישיבה. הללו נהנו מאירוח מלא, ובעיקר מהיכולת להוסיף ולהגות בתורה.

גם ברוך-בנדט מצא מנוח בבית הגביר. בתחילה, בעקבות אבדן הזיכרון, לא מצא שפה משותפת עם תלמידי הישיבה, אולם אט-אט החל לשחזר את נושאי הלימוד, וכמו חלקי פזל שמתחברים אט-אט החל זיכרונו לשוב אליו.

ברוך-בנדט נהפך לאחד מתלמידי הישיבה הבולטים בבית הגביר. הלה הבחין בכישרונותיו העילוייים וחיבבו במיוחד. יום אחד צץ רעיון במוחו: ברוך-בנדט עשוי להיות חתן הגון לבתו.

ואכן, ברוך-בנדט והכלה המיועדת הסכימו לשידוך, וה'תנאים' נערכו בחגיגה גדולה. רב העיר ייצג את צד החתן, בהעדר בני משפחה, וכל יהודי העיר והפליטים שמחו לאחל מזל טוב למיטיבם.

רק שתי נשים שישבו בפינה נראו כמי שאינן שותפות לשמחה. פניהן היו עגומות, ומדי פעם אף מחו דמעה. אלה היו אם ובתה הצעירה. התנהגותן לכדה את תשומת הלב של האורחות האחרות, והללו שאלו אותן לפשר העניין.

"איך לא נתעצב?", אמרה המבוגרת במרירות, "הלוא החתן שלפנינו אינו אלא חתנה של בתי!", והיא הצביעה על הנערה שהליטה את פניה הבוכיות ומיררה בבכי.

שלוות החגיגה הופרה באחת. הקולות הנרגשים שבקעו מעזרת הנשים נדדו במהרה לעזרת הגברים והגיעו לאוזנו של החתן. ברוך-בנדט ביקש לשוחח עם השתיים. הוא לא זיהה אותן, שכן זיכרונו עדיין היה פגוע, אולם חקר אותן וגילה מפיהן פרטים רבים שתמכו בטענתן.

לפתע כמו התעורר זיכרונו. כן, הוא נזכר בכול. אכן זו כלתו, וחתונתם הייתה אמורה להתקיים ימים מספר לאחר בואו ללמברג. אבל כעת הוא משודך לנערה אחרת, מה יעשה?

דין ודברים הלכתי פרץ באולם. הגביר טען שהכלה הקודמת ואמה אינן מסוגלות למלא את ה'תנאים' שהתחייבו להם, שכן הן חסרות כול, ולכן ה'תנאים' בטלים. מנגד טענו אחרים שאי-היכולת אינו באשמתן, ולכן על ברוך-בנדט לשאת את כלתו הראשונה.

הוחלט להעביר את הסוגיה להכרעת רב העיר ובית דינו. הללו דנו בסוגיה החמורה, ולבסוף פסקו שהחתן אינו מחויב לכלתו הראשונה, שכן אין ביכולתה לקיים את ה'תנאים', אולם על אבי הכלה השנייה לפצות את קודמתה, כדי שזו תוכל להינשא לבחור אחר.

הגביר הסכים מיד לפסק הדין. ברוך-בנדט שמע את הדברים בכובד-ראש. הכול הביטו לעברו, ממתינים להסכמתו.

"אני מחליט", אמר ברוך-בנדט בטון שקט אך נחרץ, "לשאת לאישה את כלתי הראשונה".

קריאות הפתעה פרצו מפי הכול. "אני מבקש את סליחתך", פנה אל כלתו השנייה. זו מחלה לו בלי היסוס. "אבא", פנתה אל הגביר ההמום, "אני מבקשת להעביר את כל נדונייתי – לכלתו הראשונה של ברוך-בנדט. התסכים?".