'וקורין יום טוב האחרון שמחת תורה, לפי ששמחין ועושין בו סעודת משתה לגמרה של תורה' (רמ"א; שו"ע סימן תרסט סעיף א). בשמיני עצרת עושים את שמחת תורה, שגומרים לקרוא בתורה ושמחים אז. אולם מדוע דווקא בשמיני עצרת ולא בזמן אחר (הרי יכולים לעשות שתסתיים התורה בכל זמן בשנה ע"י שיתחילו בו וממילא גם יגמרו בו)? מביא האליה רבה: '[לבוש] שקורין למחר פרשת וזאת הברכה וכו'. ואבודרהם כתב לפי זה ששלמה בירך את ישראל בשמיני ולכך קורין בתשיעי ספק שמיני הברכה שבירך משה רבינו את ישראל'. המחזור ויטרי מסביר: 'יום תשיעי ספק שמיני קורין וזאת הברכה. כדי לסמוך שמחת תורה. שזכו לסיימה לשמחת החג. שכן נכפלה שמחה במקרא בשמיני עצרת. לפי ששמחת החג מרובה. ועוד כדי לסמוך ברכת המלך לברכת משה. שביום טוב האחרון היתה ברכת המלך כמו שאמרו חכמים שהוא חלוק מן החג שזקוק לברכה בפני עצמה' (מחזור ויטרי סימן שפה). מרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א הסביר ('מועדי ישראל', 'שמחת תורה בא"י ובבבל בתקופת הגאונים') שבתשרי נברא העולם ולכן אנו קוראים את בריאת העולם אז. ויותר מזה, ע"פ הקבלה יש התחדשות של העולמות העליונים בתשרי, ולכן גם אנחנו עושים כנגדם וקוראים את פרשת הבריאה; וכן בתשרי קיבלנו את הלוחות השניים (שזהו התורה). מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א הסביר ('לזמן הזה', תשרי, 'ימים נוראים וזמן שמחתנו') שבחג סוכות מתגלה שאי אפשר להסתדר בעולם הזה בלא התורה, וכך מתוך גילוי שמחה של חיי קודש בעוה"ז בסוכות, מתעלים לשמחת תורה. אולי אפשר לומר שהמקור של העניין של שמחה בסיום התורה מובא במדרש שה"ש: 'מיד: "ויקץ שלמה והנה חלום". אמר רבי יצחק: חלום היה עומד על כנו. חמור נוהק והוא יודע מה נוהק, צפור מצוצי והוא היה יודע מה מצוצי. מיד: "ויבא ירושלים ויעמוד לפני ארון ברית ה' ויעל עולות ויעש שלמים ויעש משתה לכל עבדיו". אמר רבי אלעזר: מכאן שעושין סעודה לגמרה של תורה. אמר רבי יודן ללמדך: שכל מי שמלמד תורה ברבים, זוכה ששורה עליו רוח הקודש. שכך עשה שלמה, שלמד ושרתה עליו רוח הקודש. ואמר שלושה ספרים: משלי וקהלת ושיר השירים' (שיה"ש רבה א,ט). הסיום של דברי רבי יודן הובאו גם מקודם (בסיום אות ח'), אולם אולי בכוונה הובאו כאן שוב כדי לרמז שיש בזה עניין לכאן, כרמז לחבר בין לימוד תורה ברבים לרוה"ק וגמרה של תורה, כעין רמז ששלמה עשה סעודה כיון שלימד את הרבים ולכן כשקיבל רוה"ק בעקבות כך, אז עשה סעודה לרבים על שנעשה בו גמרה של תורה (שגמר ע"י רוה"ק, ולכן אז עשה סעודה). שכך התגלה אצלו, ולכן גם אצלנו בלימוד תורה ברבים שזהו קריאת התורה בציבור, זה קשור לרוה"ק שזוכים בעקבות כך (וגם אם אנו לא זוכים שלמה שהוא המקור לשמחה, זכה לרוה"ק), ולכן מחברים את השמחה על גמרה של קריאת התורה ברבים קרוב לסוכות כיון שבה יש את שמחת בית השואבה שנקראת כך ע"ש ששואבים בו רוה"ק: 'א"ר יהושע בן לוי: למה נקרא שמה בית שואבה? שמשם שואבים רוח הקודש, על שם (ישעיהו, יב): "ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה"' (יר' סוכה ה,א). לכן חברו ביניהם לרמז על רוה"ק שבאה בעקבות הקריאה ברבים; אמנם זה בשמ"ע ולא בסוכות עצמו, כדי שלא לערבב בין שמחת בית השואבה, שהיא על שאיבת המים לניסוך המים לבין שמחת תורה שהיא על גמרה של תורה, לכן קבעו זאת בשמ"ע שיש בו קשר לחג סוכות אבל יש בו חשיבות של חג בפני עצמו ולכן גם לא מנסכים בו את המים, אולם הוא המשך ישיר לאחר סוכות ולכן נראה דומה, וכך השמחה בו מזכירה את שמחת בית השואבה, ולכן מרמז על הדימיון ביניהם, ששניהם קשורים להשפעה של רוה"ק, בשמחת בית השואבה או בלימוד תורה לרבים כמתגלה במיוחד ע"י שמחת סיום קריאת התורה ברבים בשמחת תורה, כעין רמז לשמחה שהתגלתה אצל שלמה מרוה”ק שאז עשה סעודה לגמרה של תורה. אולי אפשר שבפרשת וזאת הברכה נאמר שה' בא לכל הגוים והם לא רצו לקבל את התורה: “ויאמר ה' מסיני בא וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן ואתה מרבבת קדש מימינו אשדת [אש דת] למו" (דברים לג,ב). 'ד"א: “ויאמר ה' מסיני בא" – כשנגלה המקום ליתן תורה לישראל לא על ישראל בלבד הוא נגלה, אלא על כל האומות. בתחילה הלך אצל בני עשו ואמר להם: מקבלים אתם את התורה? אמרו לו: מה כתוב בה? אמר להם "לא תרצח”. אמרו: רבש"ע, כל עצמו של אותו אביהם רוצח הוא, שנ' "והידים ידי עשו”, ועל כך הבטיחו אביו, שנאמר (בראשית כז) "על חרבך תחיה”. הלך לו אצל בני עמון ומואב ואמר להם: מקבלים אתם את התורה? אמרו לו: מה כתוב בו? אמר להם: “לא תנאף”. אמרו לפניו: רבש"ע, עצמה של ערוה להם היא, שנ' "ותהרן שתי בנות לוט מאביהם”. הלך ומצא בני ישמעאל אמר להם: מקבלים אתם את התורה? אמרו לו: מה כתוב בה? אמר להם: "לא תגנוב”. אמרו לפניו: רבש"ע, כל עצמו אביהם לסטים היה, שנא' "והוא יהיה פרא אדם”. לא היתה אומה באומות שלא הלך ודבר, ודפק על פתחם מה ירצו ויקבלו את התורה, וכן הוא אומר (תהלים קכח) "יודוך ה' כל מלכי ארץ כי שמעו אמרי פיך”. יכול שמעו וקיבלו? ת"ל (יחזקאל לג) "ואתם לא תעשו”, ואומר (מיכה ה) "ועשיתי באף ובחימה נקם את הגוי אשר לא שמעו”, אלא אפילו שבע מצות שקיבלו עליהם בני נח לא יכלו לעמוד בהם, עד שפרקום ונתנום לישראל. משל לאחד ששילח את חמורו ואת כלבו לגורן, והטעינו לחמורו לתך ולכלבו ג' סאים, והיה החמור מהלך והכלב מלחית. פרק ממנו סאה ונתנו על החמור, וכן שני וכן שלישי. אף כן ישראל קבלו את התורה בפירושיה ובדקדוקיה, אף אותם ז' מצות שקיבלו עליהם בני נח לא יכלו לעמוד בהם עד שפרקום ונתנום לישראל. לכך נאמר "ויאמר ה' מסיני בא"' (ספרי). אולי לכן עושים את סיום התורה בשמ"ע כדגש שקראנו את כל התורה וכולה מתאימה לנו ולא לגוים, שזהו שבסוכות מתגלה ההבדל בין ישראל לעמים (ביחס לתורה), ולכן בשמ"ע מודגשת מעלת ישראל משאר הגוים (כאוהבו של מלך) ולכן בו מתגלה מעלת התורה שהיא דווקא בנו. שבסוכות מתגלה שהגוים אינם ראויים לתורה, כמו שמובא על לעתיד לבא: 'אמר להם הקב"ה: מכם יבאו ויעידו בהן בישראל שקיימו את התורה כולה, יבא נמרוד ויעיד באברהם שלא עבד עבודת כוכבים … יבא בלדד השוחי וצופר הנעמתי ואליפז התימני ואליהו בן ברכאל הבוזי ויעידו בהם בישראל שקיימו את כל התורה כולה, שנאמר (ישעיהו מג, ט) "יתנו עידיהם ויצדקו”. אמרו לפניו: רבש"ע תנה לנו מראש ונעשנה. אמר להן הקב"ה: שוטים שבעולם! מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת; מי שלא טרח בערב שבת - מהיכן יאכל בשבת? אלא, אף על פי כן: מצוה קלה יש לי, וסוכה שמה. לכו ועשו אותה … מיד כל אחד ואחד נוטל והולך ועושה סוכה בראש גגו, והקדוש ברוך הוא מקדיר עליהם חמה בתקופת תמוז, וכל אחד ואחד מבעט בסוכתו ויוצא, שנאמר (תהלים ב, ג) "ננתקה את מוסרותימו ונשליכה ממנו עבותימו"' וכו' (ע"ז ג,א). לכן מתגלה בשמ"ע מעלת ישראל כאוהבו של המלך לעומת שאר שבעים האומות: 'הני שבעים פרים כנגד מי? כנגד שבעים אומות. פר יחידי למה? כנגד אומה יחידה. משל למלך בשר ודם שאמר לעבדיו: עשו לי סעודה גדולה. ליום אחרון אמר לאוהבו: עשה לי סעודה קטנה כדי שאהנה ממך' (סוכה נה,ב). לכן אז חוגגים את שמחת תורה, שגמרנו לקרוא את כל התורה וכולה מתאימה לנו. אולי גם קוראים את וזאת הברכה בסיום סוכות כיון שנאמר בה: “ויהי בישרון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל" (דברים לג,ה). '"ויהי בישורון מלך" - כשישראל שוים בעצה אחת מלמטה - שמו הגדול משתבח למעלה; שנא' "ויהי בישורון מלך”, אימתי? בהתאסף ראשי עם. ואין אסיפה אלא זקנים, שנאמר (במדבר יא) "אספה לי שבעים איש מזקני ישראל". "יחד שבטי ישראל" - כשהם עשוים אגודה אחת, ולא כשהם עשוים אגודות אגודות; וכן הוא אומר (עמוס ט) "הבונה בשמים מעליותיו ואגודתו על ארץ יסדה”. ר' שמעון בן יוחי אומר: משל לאדם שהביא שתי ספינות וקשרם בעוגגים ובעשתות, והעמידן על גביהם ובנה עליהם פלטירים. כל זמן שהספינות קשורות - פלטורין קיימים. פרשו ספינות - אין פלטורים קיימים!' וכו' (ספרי). לכן עושים את שמחת תורה ישר לאחר סוכות – בשמ"ע, כיון שבסוכות יש התאחדות של ישראל בארבעת המינים וזה מביא לעילוי ה' (כעין הנאמר בספרי על הפס'): 'ד"א: "פרי עץ הדר" אלו ישראל, מה אתרוג זה יש בו טעם ויש בו ריח, כך ישראל יש בהם בני אדם שיש בהם תורה ויש בהם מעשים טובים. "כפות תמרים" אלו ישראל, מה התמרה הזו יש בו טעם ואין בו ריח, כך הם ישראל יש בהם שיש בהם תורה ואין בהם מעשים טובים. "וענף עץ עבות" אלו ישראל, מה הדס יש בו ריח ואין בו טעם, כך ישראל יש בהם שיש בהם מעשים טובים ואין בהם תורה. "וערבי נחל" אלו ישראל, מה ערבה זו אין בה טעם ואין בה ריח, כך הם ישראל יש בהם בני אדם שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים. ומה הקב"ה עושה להם? לאבדן אי אפשר! אלא אמר הקדוש ברוך הוא: יוקשרו כולם אגודה אחת והן מכפרין אלו על אלו, ואם עשיתם כך אותה שעה אני מתעלה, הה"ד (עמוס ט, ו): "הבונה בשמים מעלותיו", ואימתי הוא מתעלה? כשהן עשויין אגודה אחת, שנאמר "ואגודתו על ארץ יסדה". לפיכך משה מזהיר לישראל: "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן"' (ויק"ר ל,יב). לכן מיד לאחר סוכות שבו חיברנו את כל ישראל, מהזקנים ועד עמי הארצות אנו חוגגים את גילוי התורה בנו (שקראנו את כל התורה), כגילוי שה' מתעלה על ידנו בעקבות היותנו מאוחדים, ובזה מתגלה גילוי תורה – גילוי שם ה' בעולם, כמו שמתגלה בפרשה האחרונה שקוראים בתורה. אולי אפשר שקוראים את סיום התורה סמוך לסוכות כעין כרמז שאת הפס' האחרונים של התורה יהושע כתב (לדעת ר”י או ר”נ): 'דתניא: (דברים לד, ה) "וימת שם משה עבד ה'”, אפשר משה חי וכתב "וימת שם משה"? אלא עד כאן כתב משה, מכאן ואילך כתב יהושע בן נון, דברי רבי יהודה; ואמרי לה: רבי נחמיה' וכו' (מנחות ל,א). לכן מחברים זאת לשמ"ע שהוא בסיום סוכות שהיה כנגד ענני הכבוד שה' נתן לנו במדבר, שבלי זה לא יכולנו להתקיים במדבר הקשה. ואמנם העננים נמשכו עד מות משה, אבל עיקר חשיבות העננים היה במדבר. לכן כעין רמז שעיקר התורה היא בא"י, ולכן את מעלת התורה שמדגישים בכך שחוגגים את גמרה של תורה, עושים בשמ"ע שהוא לאחר סוכות שעיקרו במדבר, שזהו כרמז לא"י (שזהו לאחר המדבר), שמשה החל להילחם בסיחון ועוג בשביל הכניסה הארץ, ויהושע סיים בכיבוש הארץ, שזהו כעין סיום התורה, שהחל ע"י משה ויהושע סיים; לכן זה מתאים לסיים בשמ"ע כרמז לא"י.