"שפטים ושטרים תתן לך בכל שעריך אשר  ה' אלקיך נתן לך לשבטיך ושפטו את העם משפט צדק" (דברים טז,יח). 'ואין הקב"ה משרה שכינתו על ישראל עד שיכלו שופטים ושוטרים רעים מישראל, שנאמר (ישעיהו א, כה) "ואשיבה ידי עליך ואצרוף כבור סגיך ואסירה כל בדיליך ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחלה" וגו'. אמר עולא: אין ירושלים נפדה אלא בצדקה, שנאמר (ישעיהו א, כז) "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה"' (שבת קלט,א). השופטים והשוטרים הרעים גורמים לשכינה שתסתלק מישראל, לכן בכליונם חוזרת השכינה. נראה שהשופטים והשוטרים הם העומדים ליישר את הציבור לדרך ה', ולכן הם כעין יצוג של שכינת ה' בעולם, גילוי ה' בעולם; לכן השכינה קשורה לשופטים ושוטרים, ולכן הם קשורים לגאולה לעתיד, שה' יחזיר שכינתו בתיקונם (השכינה נמצאת עם ישראל שמגלים את שם ה' בעולם, כך שיוצא שישראל חוזרים עם השכינה לארץ). זהו שנאמר: "שפטים ושטרים תתן לך בכל שעריך אשר ה' אלקיך נתן לך לשבטיך ושפטו את העם משפט צדק ... צדק צדק תרדף למען תחיה וירשת את הארץ אשר ה' אלקיך נתן לך" (דברים טז, יח-כ). '"למען תחיה וירשת את הארץ". מלמד שמינוי הדיינים כדאי להחיות את ישראל ולהושיבם על אדמתם (ושלא להפילם בחרב)' (ספרי), שזה קשור לישוב ישראל בארץ, והגאולה מתגלת כשישראל חוזרים ומתיישבים בארצם. זהו גם המשך הגמ' שלומדת שירושלים נפדת בצדקה, שזהו עשיית הצדק בצורה הכי טובה, שנעשה לפנים משורת הדין. ואם לא עושים כלל לפנים משורת הדין זהו דין מקולקל, שלכן מביא לחורבן: '"אשר יעשון" זו לפנים משורת הדין. דאמר ר' יוחנן: לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה. אלא דיני דמגיזתא לדיינו? אלא אימא: שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עבדו לפנים משורת הדין' (ב"מ ל,ב). שזהו כמו שהיו שופטים רעים (שנאמר קודם) שלא היתה בהם מעלת הצדקה, מעלת גילוי של לפנים משורת הדין, ולכן לא רצו לשפוט אלא רק בדין ללא לפנים משורת הדין. מול זה בניין ירושלים ייעשה ע"י גילוי צדקה. בפס' בישעיהו הכוונה בפשט: '"ציון" – בעבור המשפט תפדה מיד סנחריב. "ושביה" – יפדו הם שעשו תשובה' (ראב"ע). כך שיש שני גילויים - הצלה מנפילה ביד חרב האויב שמביא חורבן (כסנחריב), ושיבה לנחלתנו בארץ ע"י הצדקה - התשובה. שזה כעין הנאמר  בספרי: 'להחיות את ישראל ולהושיבם על אדמתם (ושלא להפילם בחרב)', להחיות ולא ליפול בחרב ("למען תחיה"), כאי נפילה ביד סנחריב; ולהושיבם על אדמתם ("וירשת את הארץ"), שזה נעשה ע"י חזרה לארץ ואז התיישבותנו בה. עולא למד "בצדקה" כפשטותה - צדקה, אמנם אפשר שגם הוא הבין שהכוונה לתשובה (כפירוש הכוונה בפס'), אלא שבא ואמר שנאמר בלשון צדקה (ולא תשובה), כדי לרמז שגם בזה יש כח לגאולה. או שהצדקה משפיעה שישובו בתשובה, כיון שהיסוד של ישראל (שמתגלה ממעלת נשמתנו) זהו 'שלשה סימנים יש באומה זו: הרחמנים והביישנין וגומלי חסדים' וכו' (יבמות עט,א), ובמהותנו אנו מחוברים לתורה ולקיום רצון ה' (מצד נשמתנו המיוחדת), ולכן ע"י גילוי מצוות הצדקה שזהו גילוי של גמ"ח, אנו מחזקים את גילוי נשמתנו וכך זה מביא מכוחו בהמשך לחזרה בתשובה שלמה לתורה ולרצון ה'. או בדומה, התורה במהותה קשורה לבין אדם לחברו: 'שוב מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי. א"ל: גיירני ע"מ שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת. דחפו באמת הבנין שבידו. בא לפני הלל גייריה. אמר לו: דעלך סני לחברך לא תעביד, זו היא כל התורה כולה, ואידך פירושה הוא; זיל גמור' (שבת לא,א). לכן כשמתגלה כח מעלת הצדקה זה שורש לכל התורה כולה, ולכן זה מביא בסוף לחזרה בתשובה לכל התורה כולה. עוד נראה שמציון ה' ברא את כל העולם, והעולם נברא ע"י מידת החסד, וממשיך להתקיים ע"י מידת האמונה והאמת: "כי אמרתי עולם חסד יבנה שמים תכן אמונתך בהם" (תהלים פט,ג): 'כי אמרתי – והנה בעת בריאת העולם נתגלו שתי המדות כאחת, כי ראשית הבריאה היתה מצד החסד הגמור, כי אז לא היה עוד שום נמצא במציאות שיבטיח לו הקיום והמציאות, וחקי הטבע נתיסדו אז בלא הבטחה וחיוב קודם רק בחסד גמור, וז״ש כי אמרתי עולם חסד יבנה – שתחלת בנין העולם היה מצד החסד לבד, אבל אחר שע״י חסדו ברא את העולם ויסד וחקק חקי הטבע בששת ימי המעשה, אז נתיסדה מדת אמונה, ר״ל שקיום הנמצאים אחר שבראם בחסדו, וכן קיום חקי הטבע אחר שחקקם בחסדו הוא מצד האמונה ומדת האמת, שהוא כאלו הבטיח אז שיעמדו החקים והנבראים כל ימי עולם ולא יפחתו מיניהם ולא יגרעו חקיהם, וחקי הטבע הקבועים הנוסדים על אמונה הם מן השמים שהוא מעולם הגלגלים ולמטה, כי למעלה מן השמים הוא עולמות השכליים ששם מקום הפלאות שהם למעלה מחקי הטבע שלנו, ועל זה אמר שמים תכין אמונתך' (מלבי"ם). וכן ברש"י בתורה מובא שהעולם נברא ע"י דין ורחמים: '"בָּרָא אֱלֹקים" – ולא אמר "בָּרָא ה'". שבתחילה עלה במחשבה לברואתו במידת הדין; ראה שאין העולם מתקיים, הקדים מידת רחמים ושיתפה למידת הדין. היינו דכתיב (להלן ב ד): "בְּיוֹם עֲשׂוֹת ה' אֱלֹקים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם"' (רש"י; בראשית א,א) (ראה ביאור נפלא של מרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א ב'מועדי ישראל' מאמר 'תשרי וניסן כחדשי בריאת העולם' וכו'). לכן ירושלים תפדה בצדקה - "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה" שיש גילוי של משפט - מידת הדין והאמת, ויש גילוי של צדקה - חסד ורחמים, ולכן בכך מתגלה בנו שאנו באים לגלות את שם ה' בעולם שנברא, שזהו יעודנו ואנו עושים כרצונו (בקיום משפט וצדקה), ובזה מראים את קשרנו למקום ציון, מקום בריאת העולם ('וחכמים אומרים: מציון נברא, שנאמר (תהלים נ, א) "מזמור לאסף א'ל אלקים ה'" ואומר "מציון מכלל יופי", ממנו מוכלל יפיו של עולם' [יומא נד,ב]), שמשם ה' ברא את העולם, ולכן משם ה' מופיע ומתגלה לעולם, שזהו שער השמים ("בית אלקים וזה שער השמים" [בראשית כח,יז]). לכן כשאנו מגלים משפט וצדקה אנו ראויים לחזור ולבנות את ירושלים כמקום לגילוי שם ה' בכל העולם כולו; אמנם מודגש ששבים בצדקה, כיון שהיא מעשה חסד, שכך מידה כנגד מידה ה' עושה עמנו חסד; שמתעלם מחטאינו שאין בנו מספיק מעלה וזכות גדולה כדי לזכות שה' יבנה את ירושלים (שנחרב ועדיין לא נבנה), שמצד המשפט לא ראוי עדיין שיבנה, ולזה באה הצדקה ומגלה חסד וכך ה' עושה כנגדה ובונה את ירושלים במידת החסד. אולי אפשר שמובא בחסידות (ביהודי הקדוש), שכאשר שני יהודים מתחברים כראוי זהו כעין שני יו"ד (שכל יהודי הוא י' [בקיצור]), שיוצרים שם ה' (י'י). ממילא כיון שבאחדות יש גילוי שם ה', לכן אז מביא זכות שאומרת שאנו ראויים לגאולה - לבניין ירושלים, לגלות את שם ה'. וכך מובא בחז"ל: 'דבר אחר: "אתם נצבים היום", מה היום מאיר פעמים ומאפיל פעמים, אף אתם כשאפלה לכם, עתיד להאיר לכם אור עולם, שנאמר: "והיה לך ה' לאור עולם" (ישע' ס יט).אימתי? בזמן שתהיו כולכם אגודה אחת, שנאמר: "חיים כולכם היום" (דב' ד ד). בנוהג שבעולם, אם נוטל אדם אגודה של קנים, שמא יכול לשברם בבת אחת?! ואלו נוטל אחת אחת, אפילו תינוק משברן. וכן את מוצא שאין ישראל נגאלין עד שיהיו כולן אגודה אחת, שנאמר: "בימים ההמה ובעת ההיא נאם ה' יבואו בני ישראל ובני יהודה יחדו" וגו' (ירמיה נ ד). כשהן אגודים, מקבלין פני שכינה' (תנחומא "ניצבים" סימן א).