'אחר קיצץ בנטיעות, עליו הכתוב אומר (קהלת ה, ה) "אל תתן את פיך לחטיא את בשרך". מאי היא? חזא מיטטרון דאתיהבא ליה רשותא למיתב למיכתב זכוותא דישראל. אמר: גמירא דלמעלה לא הוי לא ישיבה ולא תחרות ולא עורף ולא עיפוי, שמא חס ושלום ב' רשויות הן?! אפקוהו למיטטרון ומחיוהו שיתין פולסי דנורא; א"ל: מ"ט כי חזיתיה לא קמת מקמיה? וכו' (חגיגה טו,א). 'פולסי - מכת מקל' (רש"י). 'ומחיוהו שיתין פולסין. להודיע לו שאין יכולת למטטרון יותר מאחריני' (תוס'). 'מיד מחיוה למטטרון שתין פולסי דנורא. ח"ו שיש עליו דין, אלא להראות לאלישע שיש לו אדון שהוא עליו' (רבנו חננאל). למה היכו את השר מט"ט ששים מלקות במקל אש, מה העניין בששים דווקא (ששים מלקות גם מובא בסיפור על אליהו [ב"מ פה,ב]. וגם בסיפור על גבריאל [יומא עז,א])? מביא הפתח עיניים: 'ומחייוהו שיתין פולסי. בעין יעקב הבי' משם התוס' דמלקו' של מטה ל"ט כי עונש ב"ד מי"ג, וג' י"ג ל"ט, ולמעלה דעונשין מ-ך', ג' הם שיתין; עכ"ד. והא דב"ד של מעלה מענישין מך' הוא מפורסם בבבלי פ' ר' עקיבא באגדה על פ' לכו נא ונוכחה'. אולי אפשר שששים רומז לששון, ששים בניקוד אחר נעשה לששים. ששון זה שמחה מעורבת עם צער, שכך המלאכים שכעין נענשים יש בזה גילוי של צער - שהוכו, אבל יש בזה שמחה ששמחים בכל מה שהקב"ה עושה, שיודעים שהכל אמת, וכן בזה זהו עבודתו. כעין שאומרים בתפילת א'ל אדון: 'וששים בבואם', שזה שמחה עם צער מהפחד בבואם, כך כאן המלאך כעין שש על כל מה שה' עושה לו, כיון שזהו עבודתו, שבזה מראה לאנשים את דבר ה' (שכאן זהו להראות שיש אדון עליו כמו שפירש ר"ח), ולכן מתגלה בששים לרמז זאת. אולי אפשר כרמז שמלקות בבי"ד זהו 39 מלקות, ובתורה נאמר "ארבעים יכנו לא יסיף" (דברים כה,ג), ולמדו בתושב"ע שהכוונה ל-39 (משנה; מכות ג,י), אולם  בפשטות הקריאה משמע ארבעים, כך שכעין בתורה שבכתב זהו ארבעים ובתושב"ע מתפרש ל-39 בלימוד בתורה; לכן בשמים ששם זה גילוי תורה שבכתב זה מתגלה בארבעים (לעומת גילוי התושב"ע שזה בארץ, דרך לומדי התורה והעברת המסורת), וזה כשאדם חוטא שהוא דרגת מהלך, שעולה ויורד, כך כעין בגילוי ירידתו, שלכן לוקה על שחטא (שזהו ירידתו) זה מתגלה בשמים בארבעים, כך שהיפוכו, בעליה זהו כעין גילוי שמונים (כעין גילו של משה בקבלת התורה), יוצא שהאמצע ביניהם זהו ששים. לכן במלאך שהוא בדרגת עומד, שאין לו עליה או ירידה, הוא כעין באמצע, ולכן אצלו מתגלה בששים מלקות. אולי אפשר שמטרת ענישת המלאך הוא כדי להראות שה' אדון עליו (שהרי לא שייך בו באמת חטא), כמו שהביא כאן הר"ח (וגם במקרה של אליהו זה כגילוי שה' הוא האדון, ולכן לא היה לו לגלות ללא רשות מה'). לכן כרמז 'אדון' בגימטריה זה 61, והמלאך תחתיו ולכן זה מתגלה ב-60. (בפרט כאן שהשר מט"ט שמו כשם רבו, שהוא בגימטריה שד'י [סנהדרין לח,ב; רש"י שמות כג,כא] ולכן מודגש שהוא קרוב לגילוי ה' - שבשמו מתגלה שם ה', אבל כמובן שהוא תחת ה', ולכן מתגלה באחד מתחת לאדון). אולי גם יש דין של 'בטל בששים' בדברי איסור בעולם, ולכן כעין בא לרמז שבא לבטל גילוי שלילי שהתקבל אצל האנשים בעולם, לכן זה ששים כעין ביטול בששים. אולי אפשר שבמלקות בא לגלות את דבר ה' לעולם (שאין זה עונש למלאך, אלא ללמד את האנשים), לכן זה מתגלה בששים, כעין רמז לבנ"י שהם 12 שבטים ולכעין גילוי של תורה, שזהו דבר ה' ורצונו, שכך גם כאן בהכאתו זהו לימוד לבנ"י את רצון ה'; לכן זה מתגלה בששים, שזה 12 (שבטי בנ"י) כפול חמש (חומשי תורה). וכן בדומה ששים כרמז שבא ללמד את בנ"י את רצון ה' (שזהו גם ידיעת אמונתו, שאין שתי רשויות ח"ו), ולכן זהו כרמז לששים ריבוא בנ"י, שזהו המספר היסודי של בנ"י, וכן במספר זה קיבלו את התורה, היא רצון ה'. אולי גם כרמז לתושב"ע שמתגלה בששה (סדרי משנה), וכל התורה נתנה מה' במתן תורה, וכל התורה גנוזה בעשרת הדברות (יר' שקלים ו,א) שה' השמיע משמים; לכן כעין רמז לגילוי לימוד משמים, שאנו לומדים מזה שזהו תושב"ע, שהאדם לומד ומברר את רצון ה', וכגילוי עשרת הדברות שנשמעו משמים שכך כאן לומדים מהנעשה בשמים (למלאך), לכן זה מתגלה בששים - שש כפול עשר. אולי כרמז שבזה באים ללמד את ישראל, שזהו כתורה, והתורה נתנה לאחר שלושת העליות של משה, ולכן זה מתגלה ב-120 יום; והעליה השניה היתה לכפר לישראל על חטא העגל, ואצל המלאכים לא שייך חטא ולכן כעין מעלימים בהתחלקות את גילוי הפעם השניה. וכך יוצא כרמז ב-120 ובגילוי של שתים (כעין שתי עליות), כרמז שזה בא ללמד אותנו ולא שיש במלאכים באמת חטא, ולכן מתגלה בששים שזה 120 לחלק לשתים. (כאן גם יוצא רמז לאלישע שיש עניין אצלו בגילוי תורה [כמו שאמרנו שששים מרמז על תורה ובנ"י בכמה דרכים], שיכול לחזור בו מכח היותו ת"ח, כמובא בהמשך הגמ': 'שאל אחר את ר"מ לאחר שיצא לתרבות רעה: מאי דכתיב (איוב כח, יז) "לא יערכנה זהב וזכוכית ותמורתה כלי פז"? אמר לו: אלו דברי תורה שקשין לקנותן ככלי זהב וכלי פז, ונוחין לאבדן ככלי זכוכית. אמר לו: ר"ע רבך לא אמר כך, אלא מה כלי זהב וכלי זכוכית אע"פ שנשברו יש להם תקנה אף ת"ח אע"פ שסרח יש לו תקנה. אמר לו: אף אתה חזור בך' וכו' [חגיגה שם]).