בס''ד           פרשות עקב: האם עסק משותף לגוי ויהודי יכול לפעול בשבת

פתיחה

שבוע שעבר בעקבות הזכרת השבת, עסקנו בשאלה האם מותר ליהודי להשכיר את עסקיו לגוי, שיעבוד בהם בשבת. ראינו שישנם מקרים שהשכרת העסק ממש אסורה, כמו במקרים בהם הגוי שכיר יום של היהודי ועובד למענו בשבת. וישנם מקרים בהם מעיקר הדין מותר שהגוי יעבוד בעסקי היהודי, אלא שדבר זה נאסר בכל זאת, שמא יחשבו שהגוי שכיר יום של היהודי.

השלכה מעשית לדיון זה, היא השארת רכב במוסך שבבעלות גויים העובד בשבת. ראינו שלמרות שחלק מהפוסקים אסרו עבודה של גוי בקבלנות בשבת (כלומר, עבודה בשביל שכר קצוב המתקבל בסוף העבודה), משום מראית עין, שמא יחשבו שהגוי עובד בשכירות בשביל היהודי, הרי שבמקרה של תיקון מכוניות בשבת בו ברור שהעבודה היא עבודה בקבלנות והגוי עובד בשבת כי הדבר משתלם לו, אין בכך איסור. ובלשון הפסקי תשובות (רמד, ט) שסיכם את הדברים:

''והנה, אם רגילות המקום לתת מלאכה זו בקבלנות, וידוע ומפורסם שכן הרגילות, ליכא איסור, אף שניכר על המלאכה שהיא של יהודי, כגון לתת ספרי קודש להדפסה בבית דפוס של נכרים, או רכב שניכר עליו שהוא של יהודי לתיקון במוסך של נכרים, ובתנאי שאין אומר לו שיעשה בשבת, ויש שהות זמן להשלים המלאכה בימות החול. אך כאמור זאת בתנאי שלא יעשה הנכרי המלאכה ברשותו של היהודי.''

בדף הפרשה, נמשיך את הדיון משבוע שעבר, ונעסוק בשאלה נוספת הקשורה לעבודת גוי בשבת. מה הדין כאשר יש ליהודי ולגוי עסק משותף. נראה את דיון הפוסקים, באלו מקרים מותר להמשיך להפעיל את העסק בשבת, האם ישנם מקרים בהם מותר ליהודי להנות מהמלאכה של שותפו גוי בשבת, וכיצד חולקים את הכסף במקרה בו אסור ליהודי להנות מעבודת הגוי בשבת.

הנאה ממלאכה בשבת

כיצד ינהג יהודי המחזיק בעסק משותף עם הגוי? הגמרא במסכת עבודה זרה (כב ע''א) מעלה שני מצבים:

א. חלוקה בתנאי: יהודי אינו יכול לומר לגוי שייקח את שכר השבת, וכנגדו ייקח הגוי את שכר יום ראשון (בו הגוי אינו עובד), שכן זה נחשב כאילו היהודי לוקח פועל שיעבוד בשבילו בשבת, ובתמורה לוקח הגוי פועל שיעבוד בשבילו ביום ראשון. אלא הגוי לוקח את כל שכר השבת, ובשכר של יום ראשון יחלקו כפי שבדרך כלל הם חולקים ברווחי שכר השבוע בו הם עובדים בשותפות.

עם זאת, אם עוד לפני שהתחלו לעבוד יחד, התנו שהגוי יעבוד בשבת והיהודי ביום ראשון, מותר ליהודי לקחת את מלוא שכר יום ראשון, שכן שבמקרה זה אין זה נחשב שהיהודי נהנה מפעולת הגוי בשבת, אלא שיש הסכם לגבי הימים שבת וראשון שכל אחד מרוויח את היום בו הוא עובד[1]. במקרה בו שכחו לעשות תנאי מראש, עולה מדברי התוספות (עבודה זרה כב ע''א ד''ה לא), שהפתרון היחיד הוא למכור את העסק, לקנות אותו מחדש, ולעשות את ההסכם, וכן פסק השולחן ערוך (רמה, ג):

''היכא שלא התנו בתחילה, יש תיקון על ידי שיחזיר המוכר להם דמי הקרקע, או ימכרוהו לאיש אחר ויחזרו ויקנוהו בשותפות, ויתנו בשעת הקניה; ואם נשתתפו בחנות ולא התנו, יחזור כל אחד ויטול חלקו, ויבטלו השותפות, ואחר כך יחזרו להשתתף, ויתנו בתחילה; ואם קבלו הקרקע לעשות בו מלאכה בשותפות, יבטלו השיתוף וימחלו זה לזה, ואחר כך יחזרו להשתתף ויתנו בתחילה.''

ב. חלוקה בסתם: הגמרא לא מכריעה האם ניתן לחלוק את הכסף בסתם (ללא תנאי), שווה בשווה, בלי להזכיר שהיהודי נוטל את ימי ראשון והגוי כנגדו את ימי שבת, וכיוון שכך נחלקו הראשונים. הרמב''ם (שבת ו, יז) ובעקבותיו השולחן ערוך (רמה, א) סברו שיש להחמיר, ולכן הגוי צריך לקחת לבדו את החלק שהרוויחו בשבת (שביעית מהרווחים), ובשאר הכסף חולקים בשווה. ואילו הרא''ש (א, כה) נקט שכיוון שמדובר בספק דרבנן יש להקל, וכן נקט הרמ''א (רמה, א) בשעת הדחק ובמקום הפסד מרובה.

'אם באו לחשבון אסור'

כאמור, במקרה בו התנו היהודי והגוי מראש, כל אחד ייקח את יום עבודתו. הגמרא מוסיפה וכותבת 'שאם באו לחשבון אסור'. הבית יוסף (רמה, א) הבין, שנחלקו הראשונים מה כוונת הגמרא, וממילא בפסק ההלכה:

א. הראב''ד (מובא בר''ן ז ע''א) הבין, שמימרא זו מסייגת את ההיתר הקודם. דהיינו, ההסכם בו הגוי לוקח את שכר השבת והיהודי את שכר יום ראשון, תקף הלכתית רק במקרה בו כל אחד אכן לוקח את שכר היום בו עבד במלואו. אך הם לא יכולים 'לבוא לחשבון', דהיינו לחלק בשווה את הרווחים שהצטברו מעבודת שבת וראשון, שכן אז נמצא שלמעשה שניהם עבדו הן בשבת והן ביום ראשון, אלא שבשבת הגוי תפעל את העסק, וביום ראשון היהודי תפעל את העסק, ויש כאן 'שכר שבת'.

ב. הרמב''ם (שבת ו, יז) רש''י (ד''ה ואם) חלקו וסברו, שמימרא זו אינה מסייגת את ההיתר הקודם, אלא עומדת לעצמה, ועוסקת במקרה שראינו קודם. כאמור, בניגוד להבנת הרא''ש, הרמב''ם סבר שבמקרה בו לא עשו הסכם של חלוקת הימים, אין לחלק אחר כך את הכסף בשווה, שכן אז נמצא שיהודי נהנה מהשכר שהרוויח הגוי מעסקם המשותף בשבת. ובלשון רש''י:

''ואם באו לחשבון אסור: לאו אהתנו מתחלה קאי אלא מילתא באנפי נפשה היא, כלומר אם קיבלו סתם ועשו סתם, ועייל העובד כוכבים בשבת וישראל בחול, ולא צווהו ישראל ובאו לחשבון לאחר זמן, לומר כמה ימי שבת נטלת אתה ואני אטול כנגדן ימי החול. אסור: דשכר שבת הוא נוטל, דגלי דעתו דעובד כוכבים שלוחו היה.''

להלכה פסק השולחן ערוך (רמה, ב) כדעת הרמב''ם ורש''י, ומשום כך הכריע שבמקרה בו עשו הגוי והיהודי הסכם שכל אחד

יעבוד ביום אחר (דבר שכאמור מותר), כאשר עושים היהודי והגוי חשבון, מותר ליהודי לבקש שיחלקו את רווחי ימי השבת והראשון בשווה, שכן כאמור הראב''ד סובר שדבר זה אסור, ומימרת הגמרא 'אם באו לחשבון' באה לסייג את היתר עשיית התנאי, אך הרמב''ם חולק ומפרש אחרת את הגמרא, וממילא חלוקה שוויונית בשכר, מותרת.

שיטת הב''ח

הב''ח (רמה, א) והמגן אברהם (שם, ב)  חלקו וסברו, שאין לעשות שותפות שבסופה מחלקים את שכר ימי השבת והראשון בשווה, גם אם ביצעו תנאי לפני, אלא כל אחד לוקח רווחי היום שבו עבד. רק במקרה בו עבדו בחנות או במפעל בהם אין רישום מסודר (דבר שפחות שכיח בזמנינו), יכולים לחלוק בשווה, שכן אז אין היהודי בהכרח נהנה מרווח הגוי בשבת.

בטעם הדבר שחלקו על הבית יוסף ואסרו, טען הב''ח, שעל אף שהרמב''ם חולק בפירוש הגמרא על הראב''ד, ברור שגם הוא מודה שאסור לחלוק בשווה את השכר, שהרי אם יהיה ניתן בסוף לחלוק את השכר של שבת וראשון, איזו משמעות יש לתנאי שעשו לפני זה שכל אחד עובד ביומו? הרי סוף כל סוף הם חולקים את שכר עבודתם בשווה.

שטר מכירה

ישנם מקרים בהם הגוי אינו מעוניין לעשות הסכם עם היהודי, שהיהודי יעבוד ביום ראשון והוא בשבת (למשל משום שהגוי ושלוחיו עובדים גם יום ראשון). במקרה זה כתב הרמ''א (רמה, ג), שיש אפשרות שהיהודי ישכיר לשותפו הגוי את חלקו לשבת, וכך אמנם לא ירוויח את מלא הסכום, אך בכל זאת ירוויח רווח כלשהו.

כיצד זה מתאפשר? והרי אסור להשכיר עסק או כלים לשבת בלבד, שכן יש ליהודי הנאה משכר שבת! המגן אברהם (שם, ח) יישב, שאכן מדובר במקרה בו היהודי השכיר את העסק לגוי גם בחלק מימי השבוע, ואז שכר השבת ניתן 'בהבלעה', דהיינו יחד עם שכר שאר ימות ההשכרה, דבר המאפשר להנות משכר השבת[2]. ובלשון המשנה ברורה (שם, טו):

''עיין במגן אברהם וט"ז, שנתקשו בזה מאוד, דלמה יהיה מותר? ותירץ המגן אברהם במסקנא, דהכא איירי שמשכיר לו את חלקו בשבת בהבלעה, דהיינו שמשכיר לו כל ימי השבתות שלו עם ב' וג' ימים מימי החול, דתו ליתא כאן משום שכר שבת... ועיקר רבותא דהרמ"א דקמשמע לן דלא חיישינן בזה למראית עין שיאמרו לצורך ישראל הוא עושה, כיון שידוע שיש לאינו יהודי חלק בו.''

במקרה בו העסק שייך ליהודי בלבד, ישנה בעיה להשכיר את העסק לשבת בלבד, שכן גם אם השכר ניתן בהבלעה ואין בכך שכר שבת, ישנו חשש למראית עין, שהסובבים שלא ידעו שהיהודי השכיר את עסקיו או כליו בשבת לגוי, יחשבו שהיהודי עובד בשבת. אכן בעקבות כך, הפסיקה המקובלת הייתה, שהסכם זה תקף רק במקרה בו הגוי שותף בחברה, ואז ידוע שהוא עובד בשבת.

אלא, שכפי שהעיד הדברי חיים (א, ז), בפועל במקרים רבים ליהודים לא הייתה ברירה, והכריחו אותם שהעסק ימשיך לעבוד בשבת, והם לא היו בשותפות עם גוי בעסק. במקרים מעין אלו, תיקנו הפוסקים שטרי מכירה, המעידים שהעסק מכור לגוי בשבת, וכך העסק המשיך לעבוד בשבת למרות החשש ממראית עין (והשתדלו לפרסם במידת האפשר שהעסק אכן נמכר לשבת).

השקעה בבורסה

נקודה נוספת בה עסקנו בעבר (משפטים שנה ד'), היא השקעה בחברה שבבורסה על ידי חברות בע''מ:

החידוש בחברות אלו, שאין מספר בעלים השולטים בעסק במלואו, אלא בעלי המניות, דהיינו האנשים שהקימו את החברה ואף זוכים ברווחי החברה במקרה בו היא מצליחה, הם מוגבלים בניהולה, וניהול החברה מתבצע על ידי אדם אחר, שגם הוא ממונה על ידי חבר מנהלים, הזכאים למכור את הנכסים במקרה הצורך. בנושא זה דנו רבים בדורות האחרונים מה מעמד חברה זו, כיוון שלא ברור מי הבעלים, ומחלוקת זו משליכה על השאלה האם מותר להשקיע בחברה מחללת שבת:

א. המנחת יצחק (ג, א) סבר שבמקרה בו יש מעט מניות למשקיע, אין בהשקעתו איסור כלל, כיוון שהוא נחשב כמלווה לחברה ולא כבעליה, ואין זה עניינו אם החברה עובדת בשבת. אולם, אם יש אדם שמחזיק מספיק מניות שמקנות לו גם השפעה מסוימת על התנהלות החברה (למשל הצבעה על מינוי חבר המנהלים וכדומה), יש בהשקעה איסור, כיוון שהמשקיע נחשב כבעלים.

ב. הרב שטרנבוך (מועדים וזמנים ג, רסט) והרב וואזנר (שבט הלוי ח, שו) חלקו וטענו, שאי אפשר ליצור 'ייצור חדש' בהלכה, דהיינו ממון שאין לו בעלים בשר ודם והוא ישות מופשטת. לכן המשקיעים בחברה נחשבים כשותפים בה, גם אם אין להם אמירה בניהול החברה. להבנתם, כדי שהיהודי יוכל להרוויח בהשקעה מחברה המחללת שבת, עליו לעשות הסכם שאינו נוטל חלק ברווחים הנעשים השבת, וכן שיהיה ברור שיש לחברה בעלים גויים, שלא ייראה כאילו חברה של יהודי עובדת בשבת. ובלשונם:

''ואנו עם ישראל אין לנו מושג הזה כלל בדיני ממונות וגם אי אפשר לנו לייצרו, שבמשפט דיני ממונות אצלינו מגבילים זכות קנייני ממון לאדם דווקא, ואין למת אף ביצירת חוק שום קניין ממוני כלל. ולדידן, אפשר רק שותפות בתנאים מסויימים ולא חברה בע''מ בגדר הנזכר לעיל.''

ג. הרב אשר וייס (שו''ת א, קה - קו) חלק וביאר, שאפילו אם יש לבעלי המניות אפשרות מסוימת לניהול החברה, אין זה הופך אותם לבעלי החברה, אלא עדיין החברה נחשבת כבעלים על עצמה והמשקיעים אינם בעלים כלל. משום כך אין איסור להשקיע בחברה שעובדת בשבת ולהנות משכר זה, שהרי המשקיעים (ואף אדם אחר) אינם הבעלים העוברים על איסור.

שבת שלום! קח לקרוא בשולחן שבת, או תעביר בבקשה הלאה על מנת שעוד אנשים יקראו[3]...