'בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ, וחרב הבית בראשונה ובשניה' וכו' (משנה; תענית ד,ו). בעקבות הבכי שבחטא המרגלים שהיה בתשעה באב נגזר בכיה לדורות: '"ויבכו העם בלילה ההוא". אמר רבה אמר ר' יוחנן: אותו היום ערב תשעה באב היה, אמר להם הקב"ה: אתם בכיתם בכיה של חנם, ואני קובע לכם בכיה לדורות' וכו' (תענית כט,א). הזמן יצא בתשעה באב בעקבות התגלגלות הזמנים שהיה אז, שכך יצא בזמן זה; אולם נראה שאין מקריות בכך אלא יש עניין שיצא דווקא בזמן זה, שבא לרמז בכך על כמה דברים. החודש הוא אב נראה שבא לרמז בכך על גילוי של אב (אמנם השמות של החודשים עלו עם ישראל בחזרתם מגלות בבל, אולם כיון שיש גילוי של בכי בכל הדורות אז יש גילוי כנגד המתגלה בכל הדורות, ולכן זה מתגלה גם בשמות שיתגלו בהמשך כשיצאו מבבל), שזה בא להדגיש שאנו בנים לה' ("בנים אתם לה' אלקיכם" [דברים יד,א]. "בני בכרי ישראל" [שמות ד,כב]), וכמו שאבא אוהב את בנו ולכן שומרו ומוכן בשביל זה לתת כל מה שידרש, כך היה גילוי בחורבן הבית, שנחרב בשביל ישראל, שה' העדיף שיהרס ביתו ולא להטיל את כעסו על בנ"י: 'כתיב: (תהלים ע"ט) "מזמור לאסף אלקים באו גוים בנחלתך”. לא הוה קרא צריך למימר, אלא בכי לאסף, נהי לאסף, קינה לאסף. ומה אומר "מזמור לאסף”? אלא משל למלך שעשה בית חופה לבנו וסיידה וכיידה וציירה, ויצא בנו לתרבות רעה. מיד עלה המלך לחופה וקרע את הוילאות ושיבר את הקנים. ונטל פדגוג שלו איבוב של קנים והיה מזמר. אמרו לו: המלך הפך חופתו של בנו ואת יושב ומזמר? אמר להם: מזמר אני שהפך חופתו של בנו ולא שפך חמתו על בנו. כך אמרו לאסף: הקדוש ברוך הוא החריב היכל ומקדש ואתה יושב ומזמר? אמר להם: מזמר אני ששפך הקדוש ברוך הוא חמתו על העצים ועל האבנים, ולא שפך חמתו על ישראל. הדא הוא דכתיב: "ויצת אש בציון ותאכל יסודותיה”' (איכ”ר ד,יד). לכן זה גם יוצא ט' באב, שתשע זהו זמן של היריון, כרמז שאנו בנים לה', כעין בנים שנולדים לאדם שלכן הוא אוהבו ביותר. בנוסף, חורבן הבית היה היסוד לגאולה, שהיה צריך להרוס את המקולקל כדי שיוקם דבר שלם וראוי (ראה 'לזמן הזה', תמוז-אב, 'התעניות ייהפכו לימים טובים', למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א), כך שיוצא שההרס היה כעין מכה שהאב מייסר את בנו, שאין זה כדי להתעלל בו כנקמה אלא זה מאהבתו אליו שבא לחנכו (“חושך שבטו שונא בנו ואהבו שחרו מוסר” [משלי יג,כד]), כדי שיצא מחונך, שיצא אדם ישר וטוב, כך שהמכה היא לבניית דבר חשוב יותר – חינוכו. כך גם היה בחורבן הבית, זה לא היה מכה כדי לנקום ח"ו בישראל, אלא היה בזה בסיס לתיקון, להעמדת דבר גדול ומתוקן יותר. לכן זה ב-ט' באב כרמז להיריון שזה מכביד ומקשה על האם, ובפרט סובלת בלידה, אבל יצא מזה דבר חשוב ביותר – הילד. (אולי לכן בפס' שנאמר עלינו שאנו בנים לה', זה נאמר [בספר שמות] לפרעה כדי שישלח את ישראל מהעבדות – כך שזה קשור בהקשר לזמן גלות, שנעשה לטובה – להוצאה לחירות; וכן [בספר דברים] בהקשר לגדידה וקרחה על מת, שזה בהקשר לצער ומוות, אבל מתגלה בזה אהבת ה' אותנו, שעניינו: 'לפי שאתם בניו של מקום ואתם ראוין להיות נאים ולא גדודים ומקורחים' [רש"י; דברים שם]. כך שמרומז בזה על צער חורבן וגלות שיש לישראל, שאמנם מתגלה בגילוי של צרה, אבל בעצם זה בא מגילוי של לטובה, מאהבת ה' אותנו עושה לנו דבר שנראה כרע אבל עניינו להבאת טובה). אולי ט' באב יצא בחודש החמישי כרמז שבחטאינו פגמנו בגילוי המקדש, ולכן נחרב, אבל הוא עתיד לחזור גדול ומשוכלל יותר; לכן זה נרמז בחודש החמישי כרמז לחמישית שניתן להקדש במעילה: "נפש כי תמעל מעל וחטאה בשגגה מקדשי ה' והביא את אשמו לה' … ואת אשר חטא מן הקדש ישלם ואת חמישתו יוסף עליו" וגו' (ויקרא ה,טו-טז). שזהו כגילוי שבחטאים היה כעין מעילה – פגיעה במקדש, (ונהנו מהשפע הטוב שהמקדש הביא לעולם, כשלא היו ראויים לכך בשל חטאיהם, שזהו כעין שנהנו מההקדש כמעילה) אבל עתיד לחזור בגדולה כעין שמחזירים להקדש בתוספת חמישית כך שיוצא יותר. (וזה במקדש שבו יש את ענייני ההקדש, וגם קשור לחטא המרגלים, כיון שא"י מקודשת וקשורה להשראת שכינה, ולכן זהו כעין דימוי שקשור להקדש). אולי גם בחודש החמישי יש רמז לכף היד שבה יש חמש אצבעות, שמצד אחד בידים בונים דברים, ומצד שני ביד יכול גם להכות, שזהו כרמז שכשה' עושה חורבן שממה (“שמות”), זה בעצם מפעל – בניה (“מפעלות”): "לכו חזו מפעלות ה' אשר שם שמות בארץ" (תהלים מו,ט). אולי גם חמישי כרמז לחומש החמישי – ספר דברים, שהוא נאמר לקראת הכניסה לארץ, שזה כרמז לגילוי קשר לה' (שזהו כנגד התורה) בגילוי שבהקשר לארץ, שאם היו זוכים היה אז חיבור גדול לא"י (שהרי היו נכנסים מיד לאחר חזרת המרגלים – כך שהיה מתגלה אז כניסה לא"י הקדושה [או התחלת התזוזה לארץ]), וכשחטאנו והתרחקנו מגילוי דעת התורה שמקשרת אותנו לארץ אז התגלה ריחוק מא"י, שנגזר בדור המדבר שלא יכנסו לארץ, ובמשך הדורות נחרב הבית (שזה ירידה במעלת א"י) ובעקבות זה גם גלו מהארץ. אולי גם זה בא לרמז על מעלת המקדש שבירושלים שמשם יש השפעה לכל העולם, לכן זה מתגלה בחודש החמישי כרמז לירושלים ומקום המקדש שזה השורש של כל העולם (שנברא ממקום אבן השתיה: 'תנא: שממנה הושתת העולם' [יומא נד,ב]), ומסביב ארבע רוחות השמים שנמשכים ממנו. שכך בא לבטא את מעלת המקדש שמשפיע ומעלה את כל העולם, וממילא זה מדגיש כמה חיסרון יש בהעדרו; וכן שאם אנו חוטאים הרבה אז הוא נחרב כי איננו ראויים לו (בשל מעלתו הגדולה). אולי גם רומז בהיותו חודש חמישי כעין רמז שהמקדש היה מחבר שמים וארץ, לכן זה מתגלה בחמש כגילוי רמז לחמש מאות שזהו כעין ביטוי המרחק בין שמים וארץ: 'מן הארץ עד לרקיע מהלך חמש מאות שנה' (פסחים צד,ב); שהמקדש היה מחבר שמים וארץ להשראת שכינה, וכשישראל חטאו השכינה נסעה עשר מסעות שסופם: 'עלתה וישבה במקומה, דכתיב "אלך אשובה אל מקומי" וגו'' (ר"ה לא,א), לכן כרמז שהשכינה הסתלקה בסוף לשמים אז זה מתגלה בחודש אב, כגילוי שהבית כבר היה כחרב (כעין שנאמר בבת קול לנבוזרדן: 'היכלא קליא קלית' [סנהדרין צו,ב]) שהשכינה כבר לא בו (אמנם השכינה התעכבה עוד ששה חודשים לאחר החורבן עד שעלתה למקומה [ר"ה שם], אבל זה כעקרון, שהשכינה נסעה עד שבסוף תגיע לשמים). אולי גם זה מתגלה בחודש החמישי, שזה מזכיר את התורה שיש בה חמשה חומשים, שזה בא להדגיש שבחורבן נעשתה פגיעה חזקה בתורה; שמעלת התורה בשלמותה היתה מתגלת בסנהדרין הגדולה שהיו נמצאים בלשכת הגזית ועכשיו חרב. וכן בעקבות כך יצאנו לגלות, ועיקר התורה זה דווקא בא"י (ספרי; עקב, מג), כך שיש בזה פגיעה גדולה מאוד בתורה. בנוסף, מהחורבן גילוי ה' הצטמצם בעולם, שהצטמצם רק לארבע אמות של הלכה: 'והיינו דאמר ר' חייא בר אמי משמיה דעולא: מיום שחרב בית המקדש אין לו להקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד' (ברכות ח,א). גם נראה שבא לרמז לתורה (חמשה חומשים) כרמז שהיחס הלא ראוי לתורה זהו שורש החורבן, הגרעין שהביא בסוף להתדרדרות לחטאים החמורים ביותר עד שנחרב הבית: 'דאמר רב יהודה אמר רב: מאי דכתיב (ירמיהו ט, יא) "מי האיש החכם ויבן את זאת"? דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פירשוהו, עד שפירשו הקב"ה בעצמו, דכתיב (ירמיהו ט, יב) "ויאמר ה' על עזבם את תורתי" וגו'. היינו "לא שמעו בקולי" היינו "לא הלכו בה”? אמר רב יהודה אמר רב: שאין מברכין בתורה תחלה' (נדרים פא,א). ' … כלומר שלא היתה התורה חשובה בעיניהם כ"כ שיהא ראוי לברך עליה, שלא היו עוסקים בה לשמה ומתוך כך היו מזלזלין בברכתה. והיינו "לא הלכו בה" כלומר בכונתה ולשמה' וכו' (ר"ן). לכן גם זה מתגלה ביום ט' כרמז ללידה, שהפגם הזה מצוי בבני רבנים (נדרים שם). אולי גם בחודש החמישי כרמז שהשורש לזה הוא חטא המרגלים, שהיו עשרה שדיברו את דיבת הארץ ומולם היו שנים – כלב ויהושע, כך שיוצא שהיו ביחס של אחד מול חמש, לכן כרמז בחודש החמישי שהיסוד לכל הצרות ביום זה הוא חטא המרגלים (ששמעו לאותם שהיו יותר, ביחס של אחד לחמש). אולי בחודש החמישי רומז לזמן שהאדם נברא, שבשעה החמישית עמד על רגליו: 'אמר רבי יוחנן בר חנינא: שתים עשרה שעות הוי היום … חמישית עמד על רגליו' וכו' (סנהדרין לח,ב). והנה האדם הוא דרגת מהלך, שלכן זה מתגלה שיש לו רגלים עם פרקים שלא כמלאך שרגליהם רגל ישרה, שהמלאך הוא דרגת עומד, שלא עולה ולא יורד ממדרגתו, ואילו האדם הוא מהלך שיכול לעלות ויכול לרדת. שזה מה שהיה בחודש אב, שיכלו שיום זה ייעשה למועד שמחה גדולה, יום התחלת הכניסה לארץ, אולם במקום לעלות הם נפלו וחטאו בחטא המרגלים; לכן זה התגלה דווקא בחודש החמישי כרמז למהות האדם כמהלך שלכן חטא. אולם לעתיד יהפך יום זה לשמחה, בקרוב ב"ה.