בס"ד                                             ערש"ק                                                                  ו'   בתמוז   התשע"ד

                   ליקוטי - אור - בפרשה - בלק

   "וַיַּרְא בָּלָק בֶּן צִפּוֹר אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לָאֱמֹרִי, וַיָּגָר מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם מְאֹד כִּי רַב הוּא וַיָּקָץ מוֹאָב

   מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמֶר מוֹאָב אֶל זִקְנֵי מִדְיָן עַתָּה יְלַחֲכוּ הַקָּהָל אֶת כָּל סְבִיבֹתֵינוּ כִּלְחֹךְ הַשּׁוֹר אֵת יֶרֶק

   הַשָּׂדֶה וּבָלָק בֶּן צִפּוֹר מֶלֶךְ לְמוֹאָב בָּעֵת הַהִוא   "(כב, ב-ד)

נראה שיש צורך להקדים ולהסביר קצת את המאורעות שהתרחשו בתקופת הזמן של פרשתנו. היינו לקראת סוף

גזירת מתי המדבר במשך ארבעים שנה, עם ישראל בטרם ייכנסו לארץ הקודש, מבקש בדרכי שלום לעבור דרך

גבול האמורי כדי להיכנס לארץ. לפיכך, שולח משה שליחים לסיחון - מלך האמורי והוא לא רק שמסרב אלא גם

יוצא כנגדם למלחמה, אבל הקב"ה מצילנו מידם בדרך נס, כפי שמובא מדרש על הניסים שנעשו לעם בנחל ארנון

(מד"ר, יט, כה). וכמו כן, הנחיל הקב"ה תבוסה שלא בדרך הטבע למלך השני הלא הוא עוג מלך הבשן שנשאר מיתר

הרפאים(נידה סא:). וזה שפירש רש"י ז"ל: 'אמר אלו שני מלכים שהיינו בטוחים עליהם לא עמדו בפניהם אנו על אחת

כמה וכמה, לפיכך ויגר מואב', כלומר המואבים פחדו גדול מפני ישראל עד שגופם רעד כולו, שמו שאנחנו שרים

בשירת הים 'אילי מואב יאחזמו רעד' כי ראו והבינו בדעתם שעם ישראל הוא העם הנבחר, וברגע שעושים רצונו

של הקב"ה נעשים להם ניסים גדולים ואויביהם נופלים תחתיהם. ישתבח שמו לעד.    

על כן, מיד לאחר מות ב' המלכים כאמור, מיהר העם המואבי למנות עליהם את בלק שהיה דווקא מנסיכי סיחון,

שנאמר: "את אוי ואת רקם ואת צור וכו' נסיכי סיחון"(יהושע יג:), והרי  וצור הוא בלק(תנחומא ד). ונראה שדווקא הוא

נבחר למלך משאר נסיכי סיחון מב' טעמים: האחד - על דרך שאמר יפתח הגלעדי(שופטים יא, כה): "הטוב טוב אתה

מבלק בן צפור מלך מואב", כי לכאורה היה מספיק לומר לו פעם אחת 'טוב', אלא שרצה להדגיש את חוזקו של

בלק שהיה טוב גם במלחמה וגם טוב בכשפים, ואפילו הכי לא ניצח. והשני - שבלק נולד במדין והכיר מקרוב את

אופן תרבותם, כמו שכותב מרן החיד"א זצ"ל בפירושו על התורה ע"פ ההגהות בזוהר הקדוש: 'בלק בן ציפור –

ציפור זה יתרו', כלומר בלק היה בנו של כהן מדין, וע"י כך אפשר היה לו בנקל להשפיע על זקני מדיין להתאחד

כנגד עם ישראל. ועוד יש לומר, שמואב היו צריכים לכרות ברית ביניהם לבין מדין למרות שהיו שונאים זה את זה,

שנאמר: "המכה את מדין בשדה מואב"(בראשית לו), שהרי הבינו שאם לא התאחדו יקרה להם מה שקרה לסיחון

ועוג כנ"ל, לכן המטרה מקדשת את האמצעים היינו כדי לגבור על ישראל הם חייבים להתאחד. ומכאן נבין ונדע

דבר חשוב מאוד ובפרט בדורנו כי אין חדש תחת השמש, שהרי ידוע שקיימת שנאה בין אומות העולם בינם לבין

עצמם אבל בעת שמטרתם היא להרע לישראל אין להם בעיה להתאסף ולהתאחד כנגדנו כי שנאתם אלינו גוברת

מעל הכול. לכן, עלינו לזכור שאין לנו לסמוך על שום אומה אלא רק על הקב"ה, כמו שכתוב(במדבר כג, ט): "עם לבדד

ישכֹּן ובגוים לא יתחשב".  

ולמרות האיחוד בין מואב ומדין בכל זאת נאמר 'וַיָּקָץ מואב', ופירש רש"י ז"ל: קצו בחייהם. ונראה לומר אולי שאין

כוונת רש"י שחששו לחייהם ממש שמא יקרא להם מה שקרה לסיחון ועוג, כאמור, שהרי שהקב"ה ציווה את ישראל

לא להתגרות בהם שנאמר(דברים ב, ט): "אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה", וכן מובא במדרש: מלחמה אי

אתה עושה אבל מה שאתה יכול לחטוף מהן חטוף(מדב"ר כ, ג), וכל זה ידעו בכשפיהם בלק ובלעם. ואם כן, מה באמת

היה החשש שגרם להם לקוץ בחייהם. ואפשר לומר אולי, לעניות דעתי, שעיקר פחדם היה שיקרה להם בחינת מה

שקרה למצרים שהיה רעב בארץ ורק באו לשבור קצת לחם, ולבסוף כל מצרים הייתה בידו של יוסף ולא נשאר להם

כסף ואדמות, כמו שכתוב(בראשית מז,טו): "ויבאו כל מצרים אל יוסף לאמר הבה לנו לחם ולמה נמות נגדך כי אָפֵס

כסף" וכו', ע"ש. וזה 'ויקץ מואב' מלשון קץ כי אין קץ אלא לשון סוף, היינו חששו שסופם יהיה כמו מצרים כנ"ל באם  

עם ישראל יעברו בארצם כי פחדו שהם ישתלטו על אדמתם ורכושם עד כלות ממונם בידי ישראל, ולפיכך לא יהיה

טעם לחייהם, בחינת מה שאמרו חז"ל(נדרים סד): עני חשוב כמת.

וע"פ זה יובן למה אמרו מואב לזקני מדין 'עתה ילחכו הקהל את סביבותינו', הקהל הכוונה לכלל ישראל ולא הערב

רב, בחינת מה שכתוב(שמות לה, א): "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל", היינו שנקהלו אליו אנשים ונשים מישראל

ללא הערב רב. ודימה את הקהל היינו ישראל לשור, וזה בשביל לומר לך שאפילו הגויים יודעים שכוחם של ישראל

דייקא הוא בפה, כמו שדרשו חז"ל(מד"ר כ, ד): מה שור כוחו בפיו אף אלו כוחן בפיהן. והטעם שפתח ברבים 'הקהל'

והמשיך הפסוק ואמר בלשון ביחיד 'כלחוך השור את ירק השדה' כי כול כוחו של הקהל היינו ישראל הוא בא כוחו

מפיו של צדיק הדור, לכן אמר שור דייקא כי בזה רצה לרמוז על יוסף, כמו שכתוב(דברים לג): "בכור שורו הדר לו",

שזכה להיות משביר במצרים בזכות כיסופיו ודיבוריו הבלתי פוסקים עם הקב"ה כי שם השם היה שגור בפיו, ומכוח

זה מכרו לו את כל זרע וירק השדה עד שלא נשאר למצרים אפילו לחם וכסף לחיות כנ"ל, וחייהם היו תלויים במוצא

פיו של יוסף הצדיק כי על פיו יישק דבר.  

ועל כן, הלכו שליחי מואב לזקני מדין לגייס לעזרתם את שתום העין הלא הוא בלעם הרשע שהיה מכשף גדול ושונא

ישראל עוד מהימים שהיה יועצו של פרעה. כי כביכול הבינו שרק ע"י מישהו שכוחו בפיו, למרות שכוחו מצד הטומאה,

אפשר שינצחו את הקהל היינו את ישראל שכוחם ממשה רבינו ע"ה שהוא צדיק הדור בחינת יוסף כנ"ל שכוחו בפיו.

שהרי רשע זה ידע דעת עליון, כמו שאמרו חז"ל(ברכות ז): שידע את הרגע שהקב"ה כועס ובאותו רגע יכול היה לקלל

וקללתו הייתה מתקבלת, חס ושלום. וידוע, שלסוג נבואה שכזו זכה רק בגלל רצון ה' יתברך כדי שהגויים לא יוכלו

לבוא בטענות שלא היה להם נביא כמשה, כמו שדרשו רז"ל(ספרי פ' וזאת הברכה): בישראל לא קם(נביא כמשה) אבל

באומות העולם קם והוא בלעם. ובלק שהיה מלך מואב בעת ההיא ידע שללא בלעם אין לו סיכוי לגבור על ישראל,

למרות שהוא בעצמו גם היה מכשף כנ"ל, כי חשב שע"י קללת אותו רשע באותו רגע ייגרם קטרוג על ישראל בשמים,

וע"י כך ייחלש כוחם ותוסר ההשגחה העליונה, ובכך יהיה אפשר להשלים את המהלך ע"י פעולה צבאית. ולמרות

אזהרותיו של הקב"ה את בלעם במראות הלילה כנודע, שלא ילך עם שרי בלק על מנת לקלל את עם ישראל וגם לא

"לברך" אותם(את ישראל) כי ברוך הוא, וכפי שמביא רש"י ז"ל משל: 'אומרים לצרעה לא מדובשיך ולא מעוקציך',

כי הרוצה להרע לעמו וצאן מרעיתו של הקב"ה שהם כבבת עינו, יודע שהוא כמתעסק עם ה' יתברך ויתעלה, ובכך

מכניס את עצמו ונפשו למקום סכנה. 

ואם כך, מה הביא את ב' רשעים אלו: בלק ובלעם לנסות לקלל את ישראל ג' פעמים כל פעם מחדש שהרי בכך סכנו

את נפשם ועמם מנקמת ה'. והדבר יובן ע"פ עומקם של דברים כמבואר בזוהר הקדוש(פ' כי תצא, רפא): "בלק ובלעם

נשמותיהם מקליפת עמלק, ולכן היו שונאים את ישראל מכל אומה ולשון, ולכן עמלק רמוז בִשמותם: ע"ם של בלעם,

ולק' מן בלק", היינו שניהם משורש קליפת 'עמלק'. וידוע, שעמלק הוא מיוצאי חלציו של עשו הרשע. ועוד, מובא ע"י

"אור החיים" הקדוש על הפסוק(במדבר כד, א)"וישת אל המדבר פניו": עוד ירצה ע"פ דבריהם ז"ל(זוהח"ב קנז) שאמרו

כי המִדבר הוא מקום חנות הס"מ הרשע, ונתכוון(היינו בלעם הרשע) לעורר כוחותיו וכו', כי שם ראש הקליפה ס"מ

וחיילותיו שונאי עם - בני ישראל וכו', עכד"ק, ע"ש. ולפיכך, עכשיו אפשר להבין מהיכן הייתה יניקת השנאה העמוקה

של רשעים אלו כלפי ישראל כי שניהם היו מאותו שורש, היינו בחינת קליפת עשו הרשע שהיה כקליפת הפרי ליעקב

אע"ה, כידוע. ולכן עשו היה שונא ליעקב עוד מבטן אמם, מה עוד שהתגברה השנאה בכפל כפליים בעת לקיחת

הברכה והבכורה. ועל כן, מה שהניע ב' רשעים אלו זו השנאה שכל מטרתם הייתה לגייס את כל הכוחות הגשמיים

והרוחניים מצד הטומאה כמוסבר לעיל, וזה בשביל לעקור את עם ישראל שכוחו מהתורה הקדושה. ולכן, כל רצונם

היה לקלל את ישראל כדי לבטל את הברכות שקיבל יעקב ישראל סבא במקום עשו הרשע וזרעו אחריו שמהם ינקו

את שנאתם כנ"ל, וחשבו שבכך יבואו בחשבון עם המושלים.

והסוף ידוע, הקב"ה עשה עם עמו חסד גדול לאין שיעור והפר עצתם וקלקל מחשבתם שהרי בלעם הרשע בא לקלל

ויצא מברך. ודע, שזאת בזכות ששמרו על הכלל שהוא יסוד הקיום של עם ישראל והוא: שכל עוד 'הקול - קול יעקב'

היינו שמשמיעים קולם בזה שעוסקים בתורה ובתפילה בבתי מדרשות ובתי כנסיות בכל נפשם, אזי  'אין ידי עשו

שולטים' היינו אין כוח לשורש של קליפת עמלק כנ"ל לגבור עלינו, חס ושלום. כי כוחנו בפינו היינו בדיבור ממש ע"י

תפילה ועסק התורה, כמו שדרשו חז"ל(מד"ר כ, ד): מה שור מנגח בקרניו - אף אלו מנגחין בתפלתן. אבל יחד עם זה

חייב לזכור דבר חשוב מאוד שלימוד התורה חייב להיות בקדושה ובטהרה כי אפילו שכוחנו בפינו צריכים לשמור

על קדושת המחנה. וזה שבלעם עלה והשקיף על מחנה ישראל אולי שמא ימצא שם פגם של חוסר קדושה שממנו

יוכלו לינוק כוחות הטומאה כנ"ל אך לא מצא, כמו שכתוב(במדבר כד, ה): "מה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יעקב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ ישראל",

ופירש רש"י ז"ל שבלעם ראה פתחיהם שאינן מכוונין זה מול זה, בחינת והיה מחנך קדוש. יהי רצון שננצל את כוחנו

בפינו לתפילה ולימוד התורה בקדושה ובטהרה וע"י כך ייפלו שונאינו ואויבינו מבית ומחוץ, וחרבם תבוא בלבם

וקשתותם תישברנה, אכי"ר.   

           פינת העצה - מתורותיו של רבי נחמן מברסלב

עיקר התפילה היא בפה דייקא, שצריכין לדבר דיבורי התפילה בפה מלא, ואין די במחשבה לבד, ואע"פ שהקדוש

ברוך הוא יודע מחשבות, כי הדיבור הוא כלי שפע, שבהם מקבלים השפע, ולפי הדיבור כן השפע - אם הדיבור

הינו כלי השפע היא בשלמות ובמלואהּ, אזי יכולים לקבל בהם רוב שפע. על כן כל מה שחסר לאדם בגשמיות

וברוחניות, צריך להתפלל עליו בדיבור פה דייקא, כדי שע"י זה ימשוך השפע כנ"ל(סימן תפילה, אות לז)

                                                 "נר ה' נשמת אדם  "

  מוקדש, לע"נ מור-זקני מסעוד עמאר בן תמו ז"ל, נלב"ע בי"ד במרחשוון התשע"א, תנצב"ה

           ולע"נ מרת-סבתי רחל אילוז בת עישה ע"ה, נלב"ע בא' באדר התשס"ז, תנצב"ה

                      ולע"נ מור-דודי אהרן(אילוז)שקד בן רחל ז"ל, נלב"ע בב' בכסלו התשנ"א, תנצב"ה

                                ולע"נ יעקב(ינקי) לוי בן גיטה, נלב"ע בכ"ד בשבט התשע"ד, תנצב"ה              

                                            ולע"נ הרה"ג יעקב יוסף בן מרגלית, תנצב"ה